כשלולה מבקשת ממני לשים צילומים אני נוטה להיעתר לבקשותיה.

כאמור אכלתי היום בצהריים את השאריות של אתמול.

 

תמונה 1: סלט לבנוני. ברקע- השניצלים שלי. (צילום: יוזף ברויר)

 

תמונה 2: תמונה ממעל של הפתיתים והשניצל עם הסלט והתותים. הכנתי אותם בעיקר בשביל הצילום ורק אחר כך בשביל לאכול אותם (צילום: יוזף ברויר)

תמונה 3: קערת תותים. שני קילו בעשר בשוק הכרמל. (חיתוך: יוזף ברויר)

 

תמונה 4: בדרך לבאר בערב יחד עם חבר כיבד אותנו הספיידי החושב (חלק ריספקט: יוזף ברויר)

"במונחים שלך אני ילד", אמרתי לה.
"בן כמה אתה?", היא שאלה.
"עוד מעט בן 27", עניתי. "את לא חושבת שאת מגזימה? רק לפני שנה היית שם", המשכתי.
"כן, אני יודעת, אבל אני מרגישה כל כך זקנה. אני בת 28, אני מסתכלת קדימה, ואין שום דבר מרגש בעתיד".
סיפרתי לה איך אני מסתכל על העתיד שלי. שבמקום לראות מה אני עושה ביחס לגיל שלי, אני מסתכל על הגיל שלי ורואה איך אני מתקדם יפה במה שאני עושה.
"זה יפה שאתה מסתכל ככה", היא אמרה לי.
ועכשיו כשאני חושב על זה, אולי לומר את זה לא היה כזה רלוונטי. עכשיו כשאני חושב על זה, זה עצוב. אישה יפה, חכמה ואינטליגנטית אני בטוח, מסתכלת לעתיד והעתיד לא מאיר לה. וכשהעתיד לא מאיר ההווה לא מואר. הרי העתיד מעצב לנו את ההווה, לא העבר.
אז אמרתי לה "זה הכל על להמציא, את יודעת". היא ציחקקה.
היינו צריכים לסיים.

פסימיות של אשה יפה. נדמה לי שכשהיא מחייכת היא מאירה את החדר. אני עוד אברר את זה. ממש יפה.

 

מוקדם הגעתי לערב ההצדעה לפצועי חיל השריון. מוקדם והסתבר שזה בכלל שעה וחצי אחרי השעה שאמרו לי להיות בה. שקדים מלוחים, בוטנים וזיתים מגולענים חיכו לי על שולחנות הבופה הרבים הפרוסים ברחבי הלובי.

התחלתי להתלונן מעט בפני ילדה מדובר צה"ל שזיהתה אותי, בשמי המלא ובמקום עבודתי. אמרתי לה ולחברותיה שאני אוכל זיתים למוות. שתי חברותיה צחקו, ודווקא אותה, שקיוויתי להרשים בשנינותי כי רבה, דווקא היא לא התרשמה ואמרה שהיא היתה עושה משהו אחר בזמן הפנוי שלה. בעוד חברותיה עוד חייכו אני כבר הבנתי את המתנה שהיא נתנה לי ואף הערכתי אותה יותר.
כרגע יש עוד 40 דקות עד שיחל האירוע, אני פה עם רומי המחשב שלי שיוחלף בקרוב ברומי קטן יותר בעזרת השם, רומי לייט, כזה שלא ישבור עוד את גבי.
גם שיחת הטלפון שקידמתי אחר כך הודיעה לי שאין לי מה להתלונן. בכלל, אני לא אוהב להתלונן, אין לי מה, יש רק את מה שיש, ואני יודע וחי את זה באמת. תלונותיי מיותרות, הן לוקחות ממני הרבה אנרגיה וזמן מחשבה יקר והן רותמות את אלו שסביבי בדיוק למה שאני לא רוצה לרתום אותם.

אני הולך ליומולדת.הרבה זמן לא הייתי ביומולדת של אף אחד. זה נחמד, אני שמח.
אחר כך אני הולך לצלם מסיבה. מה רע?

הרצון שלי להכנס בנושא החדש עם האשה שפגשתי אתמול נעצר אצלי בראש.
נראה לי שאם אשאל זה יתפס כאילו אני מתלהב מדי. זה בדיוק הזמן לשים מעצורים על עצמי, לשמוע את האינטואיציה מדברת.
היא אומרת לי "חכה, תן לה זמן לחשוב. דבר איתה אחרי הכתבה, כשהיא תהיה רגועה, תן לה לישון על זה עוד לילה".

זה זמן מצוין להפגין אינטליגנציה רגשית.
זה גם זמן מצוין לעמוד במילה שלי לעצמי, כמו שהתחלתי היום כששלחתי תמונות למכר ותיק ותיק.

חשבתי לעצמי איך אני רוצה להיות הערב, מי אני רוצה להיות, מה אני רוצה להיות, מה אני רוצה לשדר היום.
אני אלך להתקלח לחשוב על זה. התוצאה הסופית של זה תהיה שאני הולך להיות חופשי ומשוחרר. עכשיו אני רק צריך להגיע לזה.

בסוף הערב נראה אם עמדתי בזה

מוקדם קמתי היום. לישון הלכתי מאוחר ובלילה חלמתי שוב.
קמתי עם השעון שהכנתי לי וקמתי בלי שמחה בלב.

ובחלומי אני נכנס לבית חולים. לצלם, אבל כנראה שיותר מכך, ושם אני פוגש את צלם הארץ, גבר גבוה, מבוגר, עם זקן צרפתי של שנים עם המצלמה הענקית שלו, ניקון D2H.
בתחילה אני חושב שהוא בא לצלם כמוני, אך מאוחר יותר בחלום מתברר שהוא נכנס לטיפולים כנראה. פעם שנייה שאני רואה אותו בחלום הוא אחרי תספורת. הוא אומר לי שהוא רוצה את המצלמה שלי (צעצוע על יד שלו). לא ממש שואל אותי והחלפנו מצלמות. עכשיו אני הולך עם חתיכת גוש מצלמה גדול ורציני כזה והוא, הוא עם חלוק בית חולים וראש מסופר להלכה, אחרי שתמיד הוא הולך עם רעמת שיער ענקית.
כל החלום אני נכנס ויוצא מבית החולים, ולמזלי יש לי בכיס את אישור הכניסה הראשון שאני מראה כקבלה על זה שנכנסתי בראשית היום. יש שם אפילו ש.ג שבודק לי את התיק ואת האופנוע, ודלפק קבלה שמאפשר לי לדלג על התורים, ובית החולים- הוא נמצא בכלל במקום דיזנגוף סנטר.

אתמול בלילה חזרתי הביתה ואמרתי לה שמשהו בי לא בסדר.
אתמול תפסתי את עצמי שוב מנותק מגופי, לא מסוגל להיות בחוויה שלי כל כולי, לא מסוגל להתמסר, מלא דיסוננס. לשחרר אמנם הצליח אבל היה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי, ואפילו ברגע עילי אחד, באמת עילי אחד, גבוה גבוה בתחושת הסיפוק כמעט ובכיתי,וכמעט ובכיתי פעמיים באותו רגע אבל דמעות לא יצאו לי ואושר לא הציף אותי, למרות שפעם ראשונה באמת שחררתי השליטה והתמסרתי למעמד.
רציתי לבכות. משהו בי, אמרתי מאוחר יותר, לא עובד. הוא תקוע. וראיתי את החומות חומות שאין אף אחד לי להן, אף אחת, וראיתי את המעגליות הזדונית בה אני מצוי שבוי כבוי ושאין בילתה
והנה אני אומר פה את האמת לעצמי על עצמי, אני בבעיה
ואין דרך שכלית שאני מכיר, כי הגעתי לסוף דרכי שם בתחום הזה, זה הזמן לנסות שיטות אחרות
ואני עומד ערום ועריה ואני חסר אונים

מה מכינים באמצע הלילה כשרעבים ואין מה לאכול בבית?

מחממים את הטוסטר.
שופכים שמן זית לקערה, שמים זעתר, ארבע שיני שום, מלח, בזיליקום קצוץ אם יש, וקצת פלפל אדום חריף אם יש לכם.
אחרי זה חותכים חמש פרוסות לשתיים יוצא עשר.
טובלים את הלחמים ואת השאר מורחים עם הכף על הלחם, כולל השומים.
מכניסים לטוסטר.
אחרי 7-8 דקות מוציאים ויש טוסטים טעימים.
בגלל שאין שום דבר בבית חוץ מלבנה, מורחים לבנה ואוכלים.
בצד שמים קצת עגבניה בצל וזיתים, מרטיבים קצת במלח ואוכלים.
כמו עניים, רק שלא.

אפרופו, אחת הקוראות שלי התוודתה שהיא חשבה שקטגוריית הערבים שלי מדברת על בני עמי ערב.
לא כך הדבר: Evenings

המרתון אל תוך הלילה מתחיל. עוזרת לי הידיעה שסופסוף התקשורת עם הבוסית שמעבר לים עובדת.
על כל פעולה שאני עושה אני יודע למה אני עושה אותה. זה אחלה.
בקצב הזה, עם המידע שאני מזרים אל תוך הקטלוג שאני בונה בעמל רב, אני יכול למצוא את עצמי בכל מיני מקומות.
מרתון הפוטושופ מהבוקר גרם לי להבין שהתמונות שלי יכולות להיות פרקטיקלי בכמעט כל גודל שארצה.
היום שאלו אותי, לשמחתי, אם המצלמה שלי עדיין מתאימה לי או לא. מדהים, אבל בשנה וחצי עבודה גדלתי על מידות המצלמה שלי. זה הכל בַּהקשר.

המסיבת סלבריטאים של HBO בפארק הירקון גזלה לי משאבים. החלטתי עם עצמי לשים את זה בצד ולא להמשיך להתלונן כמו שהתלוננתי בפני חבריי הצלמים שם... בסיכומו של דבר אני יכול לומר שהיה משעמם מאד אבל היו שתי אטרקציות:
1- אהרוני תיקלט את החלק הראשון והמצוין. (אחריו הגיע איזה גוי שדיג'ה וזייף בשירה, היה זעזוע)
2- מיכל ינאי המשיכה להפגיז והגיעה באיחור אופנתי של שעה ורבע. הבלונד שלה מנצנץ שיגעון.
- -
3- פגשתי ילדה מהתיכון שלי שהפכה להיות אישה. בתיכון היא היתה ילדה גבוהה וזרוקה עם נעלי אולסטר, והיום היא אשת יחסי ציבור במשרד נחשב עם נעלי בלט. מיותר לציין שהיא גם מטר שמונים.
4- האדם הכי יפה שם היה בכלל אחד הדיילים, בחור צעיר, אף טיפה גדול, הרבה שיער, עם עיניים של קלארק קנט מסמאלוויל.
לא הומו, לא הומו, אבל כמעט נפלתי.

5 ובלי קשר, אמא שלי ירדה עלי על זה שאני אוהב את החזאי השרמנטי ועם קול הבס מאחד הערוצים.

פאק, אני נמשע כמו ציפורה. פאק, אני נשמע כמו גיל ריבה.

אני לא יודע מה לומר.
ניסיתי לכתוב פוסט על ההופעה הזו, באמת היה לי מה לומר...
נורא התרגשתי דקות מאד ארוכות מההופעה.
לראות אותו היה מרגש, ולראות את האנשים מסביבי שידעו את המילים ויותר מזה, נהנו לזהות את השירים כמוני, ולפעמים אפילו עזרו לי, ריגש אותי מאד.
ריגשה אותי בעיקר בחורה, כנראה מתקרבת ל- 30 שלה שלקראת סוף ההופעה התחילה לבכות מההתרגשות שבסיום המופע. רציתי ללכת לחבק אותה, פשוט כי לפעמים גם אני מגיע לרמות כאלה של התרגשות מהשירים. בשביל לנחם אותה רציתי לשלוח לה תמונות, שיהיו לה, אבל במקום זה רק הצעתי לה לקנות את הפסקול של איש ההרס ונפרדתי ממנה.

מה שהיה כל כך מצוין בשבילי היה לשיר איתו. איתו, לפניו ואחריו, וסוף סוף להיות הקול ב' שאני כל כך אוהב להיות.
מסביבי כולם הסתכלו עלי בעודי מסלסל, התפעלו מזה שאני שר.
אהבתי את זה, אבל אהבתי גם שתפסתי לי זוג חמוד, תיכוניסטים כנראה, הוא חיבק אותה וידע את כל המילים.
היא היתה קטנה ומדליקה, בלונדינית עם עיניים כחולות שעשתה לי קצת עיניים אבל היה שמח פשוט כי היא כל כך התלהבה מההופעה למרות שלא ידעה את כל המילים.
היה שם עוד בחור, שחום כזה, מזוקן, הוא היה נחמד, הכיר כמוני את כל האלבומים וממש יצא לנו לדבר.

לצרוח ולשיר את כל המילים היה כנראה הקטע שלי. צרחתי וצווחתי וקפצתי וצילמתי וקפצתי ופיזזתי ושרתי וצהלתי.
שרתי עד שנגמר לי הקול, מתחתי את מיתרי הקול שלי עד הקצה ואז עוד קצת. לא הזיז לי שלא נשאר בי עוד קול להוציא, זה היה ריפוי בשבילי כנראה, סוג של אורגזמה שהייתי צריך לעבור שהביאה אותי לאיזושהי נקודת אפס שאני שמח להיות בה.

עוד יאמרו דברים על ההופעה הזו, פשוט אין לי כח לכתוב.
אני משאיר אתכם עם אחת מהתמונות שצילמתי שם- הוא חתיך והוא סקסי והוא שרירי והוא יפה והוא הורס- שתדעו לכם את זה.

 

סטינג בהופעה חיה בישראל
8 ביוני 2006.

הייתי בעד רוסיה. הבחור היה הכי טוב מכולם.
שלא לדבר על זה שהחיות שזכו הזכירו לי את שר הטבעות
אחת הזכירה לי את שאקירה
היו שם כמה להקות שהיו כמו כריסטינה אגילרה ולהקת הקוזקים.

ואז הבנתי מה מגניב באירוויזיון- לשבת עם כולם, לפצח גרעינים (נקניקיות, סלט חסה, משקאות וקינוחים), ולרדת על כל מה שזז שם.
זה מה שמגניב. אף פעם לא עשיתי את זה קודם.

משהו על ישראל- בפעם הבאה שאקס להקת עדן מופיע, שיביא איתו את סאבלימינל, הוא בושה למשפחת טאקט.
מעבר לזה, אסור לישראל ללכת בשנה הבאה אם מאיה בוסקילה לא שם.


עוד סעיף לזמן עליו V בתקופת החופש שלי- לפגוש את כל מי שלא הייתי פנוי לפגוש עד עתה ורציתי.

 

1-
שלשום הייתי עצוב. אתמול הייתי עצוב. העבודה וכו'
אתמול אמא שלי קראה לי. מול העיניים שלי התחילה לבכות. חיבקתי, "מה קרה" "לא יודעת" "מה קרה" "לא יודעת" וכו' וכו'.

היא שיתפה אותי בכמה עובדות חיים מצערות לגביה, הקשבתי בשתיקה.
לאחריה דיברתי אני בלי להסתכל עליה. היא הקשיבה בשתיקה. תוך כדי דבריי גם אני התחלתי לבכות.
דיברתי על החופש שאני כל כך צריך... היא הסכימה איתי.
יש לי צד באישיות שעוד לא פוענח. היא ידעה את זה, אני ידעתי את זה. היא הציע לי לפגוש מישהו. גבר זמן מה שאני חושב על זה בעצמי, חופש מתחיל כשמצהירים שהוא נכנס, אתמול בתשע בערב נכנס החופש שלי לתוקפו.

2-
רק בארבע בבוקר הלכתי לישון באותו לילה של אתמול, שלוש פעמים סקס מאז ועד רגע כתיבת השורות האלה העביר בי כל מיני כימיה במוח. הדבר שמתלווה אצלי לתחושת החופש היא- אבלות.
כשסיימתי את הפעם השלישית הבנתי את זה.
אי ההתקבלות למקום העבודה שכל כך רציתי השפיע עלי עד לרמה המולקולרית של הציפייה.
מחשבות על מה היה אם ומחשבות על איך היה כשהיה... כך ידעתי שהגוף שלי חווה אבל. ולכן אני בחופש,
שזה כמו שבעה, נועד לתת להתמודד עם המקרה שקרה (ושבכלל כולל חודשיים עמוסים של חיפוש עם קליימקס מאכזב).

3-
אנחנו מחפשים מה לעשות. מרכז התקשורת שיושב לי מתחת למיטה הראה שהחבר האהוב שלי נמצא בבית.
הוזמנְנוּ ל"אירוע אירוויזיון" גאה ואנחנו מתכוונים ללכת. אני כבר שומע את עצמי מתלונן בראש על השעמום הקולוסאלי בלראות חברה אירופאים שרים וצוהלים, אבל היי, אני בא בשביל החברה...

4-
הרבה זמן שלא עשיתי את זה שלוש פעמים באותו יום זה כל כך לא היה לי חשוב בחודשים האחרונים.
הרבה דברים שינו את סדר חשיבותם בחיים שלי בחודשים האחרונים, בטח פיספסתי חלק מהם בפסיכואנאל שלי את האישיות שלי.
מזלי שאני לא שיפוטי בנוגע לעצמי ברוב הדברים שאני חושב על עצמי, השיפוטיות שלי יודעת לכסח אותי כשהיא מתרוממת.

אולי סדר יום חדש? יום יגיד.

יש גברים שאני רוצה שוב בחיים שלי.
יש נשים שאני רוצה שוב.

דיקסי,גריל בר,יציאה יום שישי, בר אלכוהול, משקאות חריפים, כנפיים, בר בר, גרנד מרנייה

היום שלי התחיל מאד רע אתמול, אבל בערך בשש הלכתי לידידה שלי מהעבר.
שוב קרה לי מה שקורה מדי פעם בחיים שלי- אנשים מתנצלים בפניי על מי שהם היו איתי אחרי חודשים של ניתוק.
זה קרה לי כבר כמה פעמים, ואני כמו שאני, רושם צירופי מקרים כאלה.
עוד לפני שהתקשרה אלי להזמין אותי החלטתי ללכת אליה וכבר ידעתי שאבלה את אתמול בערב במעליה.
התלבשתי, לקחתי את המצלמה שלי, ויצאתי.

אחר כך ישבנו במעליה. בסיום הערב, שהיה מעט הזוי ומצחיק עברנו למאדאם. ישבנו ארבעתינו.
באיזשהו שלב הגיעו שני בחורים הזויים אני אומר לכם, הזויים, וקראו לי שיח סעודי.
לקח להם זמן לעזוב, אבל הם עזבו.
עברנו להשתעשע עם המצלמה... (אירוטיקה חברתית למי שעוד לא יודע מה זה)
רשמים מהערב, תשפטו בעצמכם