היום לפני העבודה לקחתי ספר שעד עתה הייתי צעיר מידי כדי לקרוא.

זה לא ספר מסובך, אבל חסרה לי הבגרות, ולו רק המילולית כמו גם הבשלות לקחת דברים לאט בלי להתעלף.
זן באמנות הקשת.
הקור היה מפתיע, שוב. הרוח- גם.
פתאום התגלתה לי הפתעה נעימה בהחלט, תמונה נפלה מהעמודו האחרון של הספר. התמונה של יעל.
יעל, המקסימה בהחלט, החברה הראשונה שלי, המתוקה הראשונה בה התאהבתי ושעליה תירגלתי את "כנס בקיר כנס בקיר עד שישבר" היתה האהבה הראשונה שלי, הראשונה שלקום לידה בבוקר היה מחזה שהעלה תמידית את החיוך על שפתיי, האקסית המיתולוגית היחידה שלי.
מרוב התרגשות על התמונה התחלתי לחשוש פן מרפי יבוא לבקרני, החזקתי בתמונה בתוך הספר, חששתי שיפולך מהרוח או סתם ילך לאיבוד, כל העברת דף בספר כממו תירגולת של לשטוף ידיים אחרי השירותים העברתי לעמוד האחרון לבדוק שהתמונה עוד שם.
המון חיוכים הרצתי היום על התמונה שלה. היא בדיוק עם מדי ב', מרושלת כזו עם גומיה אחת בנעליים, מחזיקה עוזי, עם כובע ב' מבורדק בכתפה מחייכת מחייכת. הילדונת הזו, הסתכלתי בתמונתה. שינייה בצבצו מבעד לחיוך הענקי שלה, יש לנו אותן שיניים חשבתי לעצמי, בכלל, מעהר לגובה שלה ולהיות אישה אני והיא די דומים- אותה תמימות ראשונית, אותה שמחת חיים, אותה אהבת עולם. אהבתי אותה פעם באמת.

הגעתי לאוניברסיטה שוב, מפגש פר"ח יש לי היום. סבבה יופי, לא אכפת לי.
שתי הגשמות יש לי מהיומיים האחרונים: האחת- התחלתי לכתוב את האמירה השנייה שלי- במגדר. זה יהיה כל כך יפה. במפתיע, אתן כבר יודעות את הרוב. מה שיפתיע הוא הטוויסט שהכנסתי לסיפורים שכבר סיפרתי. עוד אעדכן על זה בהמשך.
השנייה- כבר לפני חודש או משהו כתבתי שאני רוצה להרים את התערוכה. היום נתתי את הכתובת לאדם המתאים. הוא נכנס והתרשם. עשיתי את שלי, עוד יבואו עוד.
שתי הגשמות מתוך שתיים. רק כי אמרתי. רק כי אני יכול.

יותר ויותר אנשים מסביבי, נשים כאמור, מספרות לי שהן כרגע בתהליכי גירושין. לא של עצמן אלא של אמא שלהן מאבא שלהן. הן מספרות לי כמה ההליך מטריד ודורש מהן אנרגיה כה רבה. הן לא מדברות על האנרגיה, אבל האנרגיה בולטת שם לעין כמשאב מתבזבז. פתאום אתמול קלטתי כמה משאבים נחסכו ממני כשנולדתי, כמה אני בר מזל וכמה אמי היא אשה חכמה על שחיה כמו שחיה. אתמול נאמר לי שאבא שלי, בגלל שעזב כשנולדתי ולא יצר קשר מעולם, כנראה לא היה אדם שראוי להכירו. כבר אמרו לי את זה בעבר. אתמול זה קיבל משנה תוקף בשנית. אני שמח שיצרתי איתו קשר ב 98. אני שמח כי אני הכנסתי את עצמי למשהו ואני נתתי לעצמי חוויות של אדם כזה. פעם בגיל 17 וחצי התחוור לי שעד שלא אשלים עם האבא שלי, לא אוכל לצאת שלם לחיים.

פעם אחת שלחתי מכתב אהבה לגבר, כתבתי בסופו שאוי לי אם הוא קורא את הבלוג שלי. לפני ימים כמה קיבלתי ממנו מייל :
         "לפני דיי הרבה זמן, לימדת אותי שחשוב לא להשאיר "שיחות לא גמורות". אני לא זוכר אם זה היה המונח המדויק שבו 
         השתמשת, אבל אני מקווה שאתה מבין את הרעיון. אני מאמין שבינינו יש שיחה לא גמורה. הייתי רוצה להיפגש איתך, לדבר.
         אם זה בסדר מבחינתך."

הוא קורא את הבלוג שלי :)
ד"ש

לאנשים של פעם אני אומר

אני חושב לסלוח, אני חושב לעבור על זה

אני חושב אני חושב ש... אני לא יודע ... אני עוד לא מוכן.

לאנשים של פעם... מה שהיה פעם, היה

לאנשים של פעם, שהתנתקתי, אני משנה את מילתי

אבל עדיין נושא את הצריבה

של פעם

אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הלכתי לסטטיסטיקה.

לחצתי שם על לינק שהביא אותי לעמוד הזה.

באופן מפתיע עד מפתיע מאד הפוסט הזה מדבר על להיות לבד, ועל פשוט להיות לבד.

אין צירופי מקרים בעולם... אני אומר לכם

שתי פגישות שתכננתי להערב נידחו. על שתיהן קיבלתי טלפון מראש, מה שלא מנע ממני להיות מאוכזב.

בשנייה, אחרי השיחה, הלכתי למטבח בידיעה שאני לא אמצא שום דבר שיהווה לי פיצוי.

הרהרתי בדברים שדיברנו עליהם והבנתי, פעם נוספת, שאני לא יודע להיות לבד

הבגדים שלה על המיטה שלי בשקית

בת' גיבונס אצלי על המחשב,

שיט, אני שונא להיות בקריז של יחסים

שיט

אני שמחעצוב

 

שמח, שנפרדנו, שמח שנגמר, שמח שחופשי, שמח שקרה היום כל מה שקרה, וקרו דברים חשובים, חשובים להמשך, חשובים לקריירה

 

עצוב, כי כואב, כי לא כך רציתי את זה, כי לא כך אני עושה את זה, עצוב על הריחוק, על זה שזה לא שלם, על השפה, ועל חוסר היכולת שלי, בעיקר בסיטואציה ההיא הייתי חסר יכולת, כמו שקרה לי כבר כמה פעמים איתה,

ועדיין, חוסר היכולת הזו לבטא את מה שבי, חוסר היכולת הזו להוציא את זה, עוד עדיין...