אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.

לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.

"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).

"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני.  אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.

לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו.  אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.

"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.

עשרה לתשע, אני מתעורר. רק מניח את הרגליים על הרצפה וכבר טלפון. "אתה יכול לצאת לצלם?"
פתחתי וואלה מפות ותיכננתי את דרכי לבית משפט השלום ברמלה.
חזרתי הביתה.
אני עומד לפתוח בלוג לגיקים, בלוג עצמאי כשזה שלא ישב על שום שרת ישראבלוגי ותפוזי או גוגליסטי למיניהם. התיישבתי והמשכתי בעבודה הקשורה בנושא. שעתיים. באמצע טלפון מאחותו של הבר מצווה של יום שני ושל מחר (אותה אחת): ביקורת.עניינית. בשקט. יודעת מה רוצה להגיד. הזכירה לי אחת בשם הילה. היא דיברה על אסרטיביות והיתה אסרטיבית בעצמה. הערכתי אותה על זה ונתתי לה לדבר. היא ביקרה את הצילום שלי. אמרה שהצילום שלי לא מספק בעיניה. אמרה שהיתה לה תחושה שיכולתי להביא תמונות עם ערך מוסף ושהיא יכולה לצלם כמוני. הקשבתי. להתפרץ היה מצייר אותי בעיניה כְּפּחוּת, כאולי אדיוט. כשאני דיברתי לא נתתי לה להתפרץ לדבריי, אז היא הקשיבה עד הסוף. בסוף היא אמרה שהיא מבקשת שאבוא עם מספיק ג'יגות של כרטיס צילום כדי לצלם המון. מיותר לציין שהם קיבלו ממני ג'יגה של תמונות ברזולוציה מקסימלית- 850 תמונות. זין. מחר הם יקבלו עוד יותר תמונות, 1100 תמונות, וזה עדיין יהיה ג'יגה. לא מתעסקים איתי בצילום. לא מתעסקים איתי.

צלמים אחרים נותנים 100 תמונות. 100 תמונות אחרים נותנים.
טלפון. אתה פנוי לסוע לצלם ביפו? יאללה... הלכתי לצלם בית מהמם ביפו... "יפו יכולה להתאים לי", אמרתי לעצמי בדרך חזרה, אני רוצה בית גדול, שקט... את הרעש שלי אני מפיק בעצמי... לא צריך לשלם יותר על פחות בלב תל אביב.
חזרתי הביתה. חצי שעה
טלפון. אתה פנוי לצלם עכשיו בשרתון סיטי טאוור? יאללה... הלכתי לצלם כמה פרצופים... יצרתי קשר עם עוד כמה אנשים... דווקא יצאו לי תמונות יפות, מוצאות חן בעיני...
טלפון. זאת הסגנית עורך. "אתה לא מתאים לנו לעבודה כמפיק במערכת", אמרה בגמגום. אמרתי לה תודה וסגרתי.
שלוש פעמים במהלך החודש הזה הייתי שם בהתלמדות.
סיפרתי לאמא שלי. "הם לא יודעים כמה אתה טוב. זה לא שלא היית טוב. זה הכל עניין של כימיה".
סוף סוף היא הקשיבה לי ואמרה את הדברים הנכונים. סוף סוף הרגשתי שהיא מבינה אותי.
היא לא דיברה על כסף או על אי הצלחה. היא דיברה על דברים אחרים.
אמרתי לה שאני רוצה לנוח, אולי לסוע לאחותי לזמן מה. היא הסכימה על המנוחה. על הנסיעה נדבר כבר.
"אני לא מבקש לסוע", אמרתי לה, "אני באמת לא מבקש את זה, אני רק חושב את זה ומשתף אותך בזה".
היא הבינה,
ניתקנו.

 

=
עדכון 22:00 בלילה: ואז ב20:55 הקפיצו אותי שוב- לך תצלם בבילינסון. היה פיגוע.... אז נסעתי.

משורר כותב רק כשהוא חייב.
משורר יכול לכתוב אם הוא רוצה.
אני הפסקתי לכתוב רק כי אני לא חייבת.

כולם יכולים לכתוב, אבל משורר יש רק אחד לכמה מליונים.




אמא- בעת לימדה אותי מה זו אמירה.

היא ישנה בסלון. שוב נרדמה מול טלויזיה בקולי קולות.
הלכתי להתקלח.
בדידות קיומית, חשבתי לעצמי. אין דבר שאני יכול לעשות. מה אוכל לעשות?
סיימתי להתקלח, הלכתי לסלון בתחתונים. סגרתי הטלויזיה מהכפתור.
בדרך למטבח חיכה לי פתק על המדף: "שנה טובה מאמא". היא קנתה לי אותו בשוק, את היומן לשנה החדשה. "מה, 11 שקל אני לא אקנה לך יומן?" התחלתי לבכות, אני בוכה וכואב לי.

 

פגשתי אותה במקרה בדרך לעבודה. היא היתה באוטו. באה לתת לי אותו כדי שאוכל לחזור הביתה. בשניה הראשונה היא אמרה  שאני עצוב, שהעינים שלי כבויות כבר שבועות. אמא שלי אף פעם לא טועה.
הסתכלתי בכתב היד שלה, כתב היד שאני תמיד אוהַב. זה כתב יד שכבר בערך עשר שנים אני אומר לעצמי לשמור במגרה, במעטפה, כדי שיום אחד, כשהיא כבר לא תהיה, אני אוכל להסתכל עליו ולהזכר בה באהבה ובכל הדברים שהיא עשתה בשבילי.

 

פתחתי את המקרר. היתה שם חבילת פסטרמה דלת קלוריות חדשה. המקרר תמיד גרם לי להעריך אותה. בעצם מגיל 17. כשהבנתי. דיברתי עם אחותי בטלפון היום. אמרתי לה שאמא בוכה כל הזמן. אז היא אמרה שהיא קנתה לה כרטיס. אני יודע אמרתי. אבל זה לא זה. אני חושבת שזה בגלל שאין לה תכניות. אין לה תכניות.  זה פתאום הסביר לי מה שאני יודע לגבי עצמי- שהעתיד נותן לנו את ההווה שלנו היום, ואם אין לנו עתיד, ההווה שלנוחסר תקווה וחסר משמעות.
כתב היד שלה, בתוספת המקרר, כשהיא שוכבת שם על השפה בסלון... היא בוכה לי בטלפון.....

אני קם מוקדם, מוודא מה שלום הקבצים שהורדתי בלילה מקאזה, וממשיך למקלחת.

אחרי המקלחת אני מעיר את אמא, לבדוק אם יש לי את האוטו או לא.

היא לוקחת אותי לעבודה, אנחנו יוצאים בעשרה לשמונה. בדרך שנינו מבינים שלא לקחנו פלאפון.

ליד אצטדיון אוסישקין היא אומרת לי את הדברים הבאים:

"תגיד, הם לא יכולים לעשות לך תרגיל ולשחרר אותך כשאתה מגיע?"       אז אני אומר לה:
"לא, לא יכול להיות, אני פותח היום, אני עובד סולו".

אנחנו מגיעים ,אני יורד מההגה והולך והיא נוסעת הביתה.

אני נכנס למסעדה ולהפתעתי אני רואה שם את מנהל המשמרת שלי: "התקשרתי אליך לומר לך שלא תבוא"
"מתי התקשרת?" "בשבע וחצי".

המום ובשוק אני מרים מהר טלפון לאמא שלי רק כדי לסגור אותו כשאני קולט שהיא לא לקחה פלאפון ושזה עומד לעלות לי במונית.

נכנסתי לבר, לגמתי מעט דיאט והלכתי החוצה לא מאמין על קצב ההתרחשות.

מיד מצאתי מונית. גבר שמן שנושם בכבדות ואני כולי נסער.

"מה, סיימת לעבוד עכשיו?" "איזה, לא התחלתי אפילו, רק הגעתי שיחררו אותי"

בערך 10 פעמים הוא קילל את המעסיק לי יא בנזונה ואמר שהוא היה רוצח אנשים כאלה.
קלטתי שבתור אבא... לילדים שלו יש אוצר מילים מאד קטן. המשכתי להיות בשקט אחרי זה.

ירדתי להוציא כסף מהבנק ושילמתי לו 40 שקל.

עליתי הביתה, וגיליתי שאמא שלי עוד לא חזרה... הלכתי לפלאפון שלי, חיכתה לי, מאיזו שעה? 8:00 בול. או שהוא שיקר לי או שהוא לא ידע מה השעה.
ואז אני שומע את המעלית נפתחת, אני ואמא שלי שמענו את ההודעה ביחד והלכנו לאכול ארוחת בוקר בעודי נשאר לא מאמין על היכולת הלא מוסברת של אמא שלי לחזות כאלה אירועים.

באתי להתיישב לידה במיטה שלה, זה התחיל משיחה על מצבי הבריאותי, היא זזה קצת והציעה לי לשכב לידה אז שכבתי לידה והמשכנו לדבר.
אחרי זה התחלנו לדבר על התינוק ועל אחותי, היא התקרבה וחיבקה אותי, ואני חיבקתי אותה, והתחבקנו
וכל מה שיכולתי לחחשוב עליו באותו הרגע זה שכל כך ממזמן לא התחבקתי איתה כך, זו היתה תחושת רוגע, תחושת ביטחון, תחושה שהכל בסדר
והיא האשה היחידה בעולם לעולם שאני יכול להתחבק איתה ככה,ושלא תהיה עוד אחת כזו, ושזה רגע קדוש, רגע יחיד כזה בחיים, רגע מיוחד, שבו נצרבת תודעה, וידעתי שכבר ממזמן נצרבה בי התודעה הזו, הידיעה הזו, ושאני כה בר מזל- אז חשבתי לי ששנים עברו, שנים.
אמרתי לה שזו חוויה בשבילי, חוויה נפלאה. היא לא ידעה אם אני צוחק עליה או לא. כך היא שאלה. עניתי לה שאני מאד רציני ושזו חוויה שלא חוויתי שנים, ושאני לא ציני בכלל.
אני חושב שהיא התקשתה להאמין אבל הייתי רציני,
אז היא סיפרה לי שיש אנשים שהולכים לטיפול במים- טיפול במים, הסבירה לי, זה טיפול בו נכנסים עם מטפלת לבריכה ונותנים לה להחזיק אותך ושאתה יודע שהיא לא תשחרר ושאתה לא תיפול או תטבע  בשום אופן, והמטפלת מדומה לאמא- ואמא לא תשחרר לעולם, לעולם- וזה הטיפול- וזה הבטחון, וזו השלמת  העבר- ויש אנשים שפוחדים מזה.
ואז סיפרתי לה על סרוגטים- אנשים שעושים מין עם אנשים אחרים כדי לטפל בהם עם הבעיה המינית שיש להם. והמשכנו להתחבק. וזה היה הכי נפלא בעולם, ממש כמו לילד בעץ הנדיב.