מה כדאי לשמוע לפני שיוצאים ושלא ממש מתחשק?

 

מארקי מארק- גוד וייבריישן
פרודיג'י- כל דבר שלהם- וודו פיפל, פאייר סטארטר
אינסומניאק
צ'ילדרן
סאמר טיים- וויל סמית'
מאסיב אטאק- סימפתיה בלתי גמורה
מטאליקה- אנטר סנדמן (תמיד עושה לי טוב)
אינפקטד- דנסינג ווית' קדאפי (טרק מדהים)

50 סנט- אין דה קלאב
ביונסה- אין דה קלאב
בלק אייד פיז- שאט אפ

 

זה עובר- ואז יוצאים

היא מתה.
ראיתי את שמה על החלון במסנג'ר שלי. היא שם. לא מחוברת. רציתי לראות את התמונה שלה.
דאבל קליק. טיפש אחד- זה פותח את המייל. מטומטם.
המייל שלה נפתח לי. הוטמייל. ברור.
אני עומד מול כתובת, כתובת שבאופן הגיוני, רק מי שיכנס אליה דרך המסנג'ר שלה, אם היא שמרה על הסיסמה, יוכל לקרוא את הדואר שלה.
שלחתי לה מייל.
שלחתי לה מייל.
שלחתי לה מייל. זו היתה הפעם הראשונה בה שלחתי מכתב לאדם מת. מוזר, אני לא מצליח לזכור מה כתבתי, אבל זה היה קצר. מקסימום שבע מילים. שבע מילים זה הכל.

קראתי את הבלוג שלי מהיום. סיכום אחד. עברתי עליו שוב. לימדתי שוב, ניקיתי, ראיתי את קוצ'ר. נותר לי לנוח ולצאת ולחזור מוקדם.
לא בא לי לצאת היום. איזו תחושה מוזרה. אני אתן לי לנוח,

אולי ארגיש שונה אחר כך.

פרחים פרחים.
אור.
במקום חושך.

ושוב- פרחים- הם פורחים במקומות בלתי צפויים

זוהר אלוני. הילדה מהכתה שלי
שעזרה לי לחפש עבודה
שעזרה לי בשעורי בית
שעזרה לי סתם
שהיתה כזאת נחמדה
שהיתה יפה ומעניינת...
ידעתי, אבל קיוויתי שאני טועה, קיוויתי שלא יגידו שזו היא
כי אני רואה את החיוך שלה בראש שלי, את העיניים שהיו לה- בורקות
אוי אלהים
אוי אלהים
היא כל כך בגילי.

זוהר אלוני, דצמבר 2004, עכשיו. שתיים אפס שש.
סיכום השנה.
אני לא אראה אותה יותר.
זכרונה לברכה. לא הגיע לה.

 

אבל לפחות היא עשתה מלא כסף, לפחות היא ראתה את כל העולם כבר, לפחות היא כבר תכף סיימה תואר, לפחות היה לה חבר שהיא אהבה, לפחות היא יצאה לנופש אוהב, לפחות ההורים שלה, לפחות כל החברים שלה, לפחות היא עשתה את זה. לפחות.

השנה היא 1999. דצמבר 31.

המשמרת שלי מתחילה ואני בן 19 שנים וחצי שנה וארבע עשרה ימים ועשר שעות פחות עשר דקות, פלוס מינוס כמה שיניות לפה או לשם.

אני יושב עם חתיכת כלי זין אופטי של 120 מ"מ מינימום ברמה שבה אני יכול לראות את כוכב צדק וכל ירחיו ואם אני זז קצת הצידה, ביום מסוים אני יכול לראות את שבתאי על כל טבעותיו, מהמחזות המרהיבים והמרגשים ביותר שראיתי מימיי, 86 מעלות מתל חארה שבסוריה, אני יושב ומסתכל לסורים בלבן של העין.
ערב הסילבסטר ערב המילניום ואני מאוהב בחברה הראשונה שלי אנחנו כבר שנה ביחד. לא זיקוקים לא מחולות, רמת הגולן הסורית צחיחה ושחורה ורק המכוניות נוסעות לי מול העינים באמר"ל 40 50 60 90 קילומטר אל תוך איזו עיר או שתיים ששכחתי את שמן כרגע, לשם דיון אפשר לקרוא את שמן דמשק.
או אז, אפילו בלי לדייק מתחילים נותבים באויר בצבע אדום כרגיל, כמה סורי מצידם, כמה ערבי, אין חגיגות, הם יורים באויר, גם לא הרבה , רק מעט ואני צוחק לי בלב: כמה אירוני, אני פה בליל תחילת ההסטוריה מחדש סילבסטר, מילניום... תוך כמה חודשים אני עוד לא יודע, אני אצא משם- אתחיל את חיי מחדש- בתל אביב.

קריאה בבלוגים אחרים, כאלו שאני מכיר, וכאלו שאני מכיר מעוררים בי רגשות ומחשבות נוגות.
נוגות. עירוניות. אורבניות. על כל מה שזה אומר.
הגזית שלי באמת מהממות. הן מזכירות לי נעלי רכיבה. אין פלא

מחר- אני הולך ללמד, אני הולך לראות את אפקט הפרפר, אני הולך לנוח, אני הולך לצאת, ולחזור מוקדם.
מחרתיים- אני אקום- ואגמור את האמירה הראשונה שלי ואחרי שאני אגמור את האמירה שלי אני אגמור. אגמור מאושר.

אחרי זה זה כבר לא משנה