|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אוח איזה יום
תענוג. אין לי מילה אחרת לתאר את היום שעבר לי. מעבר לפרודוקטיביות המשמחת שעברה עלי היום, גם נפגשתי עם האיש שכתב את הספר שנושא את הצילום שלי עליו. התברר שהוא היה פסיכיאטר אבל הוא בכלל פסיכואנליטיקאי ושמשנת 2000 עד היום, חוץ מלעלות לארץ לפני שנה הוא היה בארץ 24 פעמים באותן שנים.
היתה לי איתו שיחה מרתקת על אקדמיה, על אבות הפסיכואנליזה והסוציולוגיה, הוכחתי קצת ידיעות שהעלו עובש במוחי, דיברנו על אימון ועל תואר שני, דיברנו גם על תואר שלישי. השתמשתי בתואר הפרופסור שהוא מחזיק כדי לשאול אותו שאלות שיכולות לעזור לי בעתיד. הוא נתן לי ספרים לקרוא על פסיכואנליזה ונתן לי שם של אדם שיוכל אולי לתת לי קצת מידע על איך לשלב סוציולוגיה ופסיכואנליזה בתואר אחד. מרתק, זו המילה הנכונה להשתמש בה בנוגע לפגישה איתו.
מחר, יום גדול. הוא יתחיל בלעשות הרבה כסף, ימשיך בלעשות טלפונים וסידורים שונים להמשך השבוע, ולבסוף, בתקווה, לעשות עוד כסף,
אז הלילה הכנתי לי המבורגר כפול בתוך פיתה עם חסה עגבניות בצל וחמוצים.
ישתבח שמו, ישתבח שמו, ישתבח שמו
| |
בולימיה לשמה
הפלגתי היום ביאכטה. אפילו החזקתי בהגאים זמן ממושך. הפיתה עם חומוס ונקניק שאכלתי שימחו אותי ואפילו שאר הירקות שאכלתי אחר כך בלב היאכטה.
רק שככל שאתם יותר נמוכים וקרובים למים כך מופעל עליכם יותר כח משיכה וכשזה משתלב עם גלים ומלפפונים חמוצים לא נותר גיבור עומד אלא יושב, בבית הכסא. 20 דקות להערכתי ישבתי שם, חשבתי לתומי שילך לי ואני אתפוס את אלהים בביצים. טעיתי. 20 דקות אמנם הרגיע אותי לשבת שם, אך מיד כשקמתי יצא ממני כל הצד הבולימי שלי. פ33ה.
(תירגעו, אין לי צד בולימי). נמשיך.
קיבלתי כל מיני סמסים וכל מיני טלפונים היום, אחד מזאת שאמרתי לה שהיא לא ראויה לצילומים שלי. אחריה נכנסתי לשירותים.
טלפון זועם מאחותי הודיע לי שאם לא אזיז את התחת שלי בפרויקט האורבני שלי הלך עלי.
אז אני אזיז את התחת.
בדרך הביתה מהמרינה הבנתי: אין לי למי לבוא ולהרגיש בבית. אין לי עם מי להירגע וזה המצב.
בדרך כלל, הפועל היוצא של זה הוא שאנשים מרגישים שהם חסרים, מרגישים שהם צריכים מישהו, שיאזן את המצב שלהם עם עצמם. בדרך הביתה הבנתי את זה. אין לי עם מי להרגיש בבית ואין לי עם מי להירגע. זה המצב ושם אני נמצא.
רגיעה פתאומית נפלה עלי. הבנתי שהרצון למלא את הצורך הזה, הרצון למלא אותו הוא היוצר את תחושת הריקנות, הרצון העצמי,לא הצורך "האובייקטיבי".
איך הבנתי את זה? זה קרה אחרי שהרגשתי טוב עם זה שתקפה אותי תחושת "לא רוצה אף אחת" זמנית כזו אחרי שזרקתי את הבחורה הזאת מהחיים שלי. הרבה זמן לא זרקתי אף אחת, אני לא מאלה שזורקים, אבל היום זרקתי אותה, ודאגתי להוריד את המים אחריי.
יש פה הגיון מחשבתי ומחשבות מנהלות את הקיום שלנו. בסך הכל הצלחתי להבין את המנגנון.
כל הדרך מהמרינה ישב לי בראש שם התואר הזה SELF MADE MAN. זה משפט קפיטליסטי אמריקאי אבל אצלי בראש הוא תפס משמעות שונה לגמרי.
Self made man. בסך הכל הצלחתי להבין את המנגנון הזה.
יום שישי היום ואין לי שום בעיה עם זה.
| |
1800 מלחמה.
אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.
לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.
"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).
"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני. אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.
לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו. אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.
"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.
| |
מעלליי
בשביל להוריד את האוכל שאכלתי עכשיו אני אספר לך שניים שלושה דברים על ה- 24 שעות האחרונות שלי.
1- אתמול, המשפחה שצילמתי בשבילה את הבר-מצווה שנאה את התמונות שלי. זה היה מביך. נכנסתי לבית שלהם. הם אמרו לי שהם רוצים לראות את התמונות לפני שהם משלמים (מה, אני דוכן חמוצים בסופר?). האמא, כשגבה מופנה אלי וכשבנה מריץ את התמונות אומרת בקול רם "זה גועל נפש" כשאני עומד ממש לידה. בנם הגדול שואל אותי, תגיד, אפשר לפתח את התמונות אחרי שחתכת אותן? ועוד כהנה וכהנה גיבובי שטויות. מאוחר יותר, אחרי שיצאתי משם עם רגליים רועדות, כועס מהסיטואציה אליה נקלעתי, נבוך ונעלב, נסעתי לאכול גלידה באייסברג. 10 דקות ארוכות בכניסה לשם דיברתי עם האחות הקשוחה שמנהלת את ענייני המשפחה. זה היה כבר יותר מדי. לא רק זאת, בעודי מקבל את הגלידה מתקשר האח הצעיר בר המצווה ופותח איתי בשיחה בעצמו.
מיותר לציין שאפילו גלידת השמנת-עם-תותים שלי שבדרך כלל מרגיעה אותי לא עזרה הפעם.
הבזיון, אי ההבנה ביופי ואסתטיקה, לא יאומן. ועוד בכמות התמונות האסטרונומית שנתתי להם. נראה אותם מקבלים 1400 תמונות ממישהו אחר. בזיון.
2- אז היום החלטתי שאני משפר את מצב הרוח שלי והופך את היום לפרודוקטיבי. עלינו על האופנוע, עברנו דרך מס הכנסה, אוניברסיטת תל אביב וסיבוב דאווין בשכונות של רמת אביב כשלפתע קיבלתי טלפון לרוץ לצלם.
חצי שעה אחר כך הייתי בזירה, האירוע כבר נגמר אבל בכל זאת. התחברתי לוויירלס במתוקה לשדר את התמונות כשטלפון נוסף הגיע מהמערכת , הכתבת שהיתה איתי אתמול בעוד סט צילומים בבית ליסין התקשרה לברך ולהוקיר אותי על התמונות שצילמתי אתמול. היא אמרה שמזמן לא פגשה צלם שמצלם בכל כך הרבה רגש ושאני צלם מצויין. שמתי את הטלפון על ספיקר ופירגנתי לעצמי קהל :)
אכן תמונות מדהימות יצאו לי, שאני מאד גאה בהן ובנוסף הייתי רק מבין רק שלושה צלמים שצילמו את האירוע ההיסטורי. אין ספק שאני גאה מאד.
יום אסל יום בסל, גם היום עשיתי את היומית שלי
| |
שני דברים מעברי הלא רחוק, אולי שלושה
הרגשתי אתמול קרוב לראובן המטפל.
הוא דיבר וראיתי אותי. בו. וגם... ראיתי את עצמי בה.
היה לי מקרה כזה בגיל 23, אני מעדיף לא לחשוף אותו כאן, הוא לא היה טראומטי או משהו כזה, פשוט עשיתי את הדבר הנכון:
הייתי המורָה של ראובן לביולוגיה. סגרתי את האור ו"הסכמתי להתנשק". היא הבינה שזה לא כמו בפנטזיה, קמה והלכה.
פעמים אחרות בפרק לקחתי את מקומו של הקורבן כדי להבין איך אני מקלקל בתור המקלקל.
לפני יומיים סיימתי לקרא את הריפוי של שופנהאואר. את שארית רוב הספר גמעתי ביום אחד.
אחד הקטעים שם מדבר על פיליפ שחושף שהוא עשה רשימה של בחורות איתן שכב (נכון יהיה לומר "עשה אותן" במקרה הזה) ובעצם נתן לכל הקבוצה שמן כדי לשרוף אותו על היותו מאנייק.
כדי להסביר את המקרה (כי הרי אנשים מעדיפים להסתיר דברים רעים שעשו מפחד הרוב) הוא הסביר שהעדיף לחשוף את הדבר בעצמו מאשר שפאם תחשוף את המקרה בעצמה- כך הוא יראה הרבה יותר רע ולא יוכל לשלוט על מצב העניינים. אין כמו לקחת אחריות, אין. זו אחריות משחררת. דבר מדהים.
גם אני עשיתי דבר כזה פעם, קצת אחרת- זה היה ביום של הפרידה ההיא. היא איימה עלי שתחשוף בפני אמא שלי"איזה בן חרא אני". ממש רגע אחר כך קלטתי שאני עובר אירוע טרור בבית שלי.
בבזיק של רגע הבנתי שממני לא יצא קורבן יותר בחיים. הרמתי טלפון וסיפרתי לאמא שלי מה קורה.
זה היה הרגע של השינוי כיוון באותו יום מקולקל, לקחתי בעלות על הבית שלי על החדר שלי (היא התנחלה לי על המיטה- אז פירקתי אותה חלק אחר חלק והוצאתי אותה (את המיטה) מהחדר שלי).
כדי לעולם לא לשכוח, את מה שקרה ואת מי שהייתי באותו יום צילמתי תמונות של חבלות ושריטות שקיבלתי- הן היו בגב, במפשעה, ועל שתי הידיים, סימנים כחולים ושריטות.
 
התמונות האלה הן של יד ימין ויד שמאל.
מתחת- תמונת השריטות בגב.
אני שמח על ההזדמנות לספר. אני לא כועס וזה לא מעלה בי דברים שאיני יודע על קיומם.
אני חווה את עצמי המון בתקופה האחרונה. אתמול למשל לפני שצילמתי ביליתי חצי שעה בחנות ספרים. קראתי קצת על פרויד. מצאתי את הספר שכתב עם יוזף ברויר ידידי. תפקידו של ברויר היה גדול יותר מכפי שתיארתי לעצמי קודם. התמלאתי בגאווה לגביו, ועל זה שבחרתי לי כזה שם מרכזי לבלוג ועוד טיפה מתוך בורות. אבל לא היתה זו בורות מצד שני- השם נבחר כי התחברתי אליו ואל מה שניסה לעשות. טיפול בדיבור קראה לזה ברטה פפנהיים (אנה או).
באימון גם עובדים לפי השיטה שכשבנאדם מצליח להתחבר לרגע המדויק שמשהו קרה בו- הוא משתחרר מהסימפטומים של הדבר שעוצר אותו. התחלתי לחשוב על זה, ועל זה שלי אין מטפל כזה, ושזה היה יכול להיות מעניין.
בסוף הפרק הוא אמר לה שאם הוא ישכב איתה עכשיו היא תשנא אותו, תרגיש מבוזה ומנוצלת, כמו שהרגישה עם שאר הגברים שאיכזבו אותה בחיים ושהוא לא מוכן לאכזב אותה שוב. זה לימד אותי המון, בעיקר כי אני יודע שבכל קשר שאליו אכנס אני חייב להיות רגיש לדברים האלה, לגלות את המניעים הקטנים והנסתרים של האישה ומה היא מחפשת בי והאם... האם .....
עלי לפעול לטובתה לפני שאני פועל לטובתי, רק זה יהיה לטובתי, לטובת שנינו.
| |
טבע שני
אני כותב את העבודה שלי.
אני יודע שרציתי ללכת לבית הכנסת ולעשות שם חושבים עם עצמי. אבל אני מרגיש שגם לשבת ככה ולהתרכז בדבר אחד, גם בו יש מעין בקשת סליחה, בקשת כפרה ממני אלי.
אני מבקש מעצמי סליחה
סליחה על מי שאני ועל מי שהייתי כלפי עצמי במשך זמן רב ופעמים רבות
על קשיחות יתרה ועוקצנות ממאירה
על עצלנות מרחיקה וחוסר איכפתיות מפשילה
על כל פשעיי אני משלם ומשלם בריבית,
אני מבקש סליחה, בעיקר על הריבית, היא הפכה אצלי כמו
לטבע שני
ובאותה הזדמנות, אני מבקש לסלוח, להשיל מעצמי קיטונות.
קיטונות של בשר אנו עוטים על עצמינו בעודנו כועסים אחרים.
אני מבקש לסלוח לכמה חברים שיש ושהיו לי בעבר ובהווה, כאלה שנטשוני ללא הסבר,
אני מבקש לסלוח למספר בלוגריות על שלא הבנתי אותן ושלא הבינו אותי. ניתוקים מכאיבים לי לעתים, מכאיבים לי, אז סליחה.
אני מבקש לסלוח לאמא שלי, שכעסתי עליה ימים רבים מדי בשנה שחלפה, שנה בה הבנתי שיהיה עלי לעזוב את חדרי באחד מהימים הקרובים, מבקש לסלוח על שחייה קשים, מבקש שתסלח שאיני מבין אותה מספיק, מבקש לסלוח לה שלעתים היא רק בנאדם, לסלוח לה שאינה מעמידה פנים שהחיים יפים וטובים וקלים.
אני מבקש לסלוח, מבקש סליחה
בחדרי שבביתי,
יוזף ברויר,
הנדסת המחשבה
| |
finally i'm writting
קמתי היום והיה שקט בבית. זה אחרת כשאין פה ילד. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אני בנקודת מפנה בחיים שלי. חלק מכם בטח יחשבו שזה מאד מעניין, ואני אטה להסכים, כי כזה אני, מסכים.
יש לי 25 יום לכתוב שני סמינרים. לא מלאכה קלה, אך לא בלתי אפשרית. כבר מחר החלטתי שאחרי העבודה אני אעשה טיול רגלי ארוך למדי של שעה וחצי חזרה הביתה, פלוס מינוס ואקרא תוך כדי הליכה. ניצול זמן.
מעבר לזה, עבדתי היום עוד 4 שעות מהבית ועוד שעה אחת במשרד. גם קיבלתי משכורת שביום הראשון שאוכל אמיר למזומנים ואשאיר במגירה. אני מעדיף להיות במינוס ועם מזומנים שלא מתבזבזים מאשר עם כסף בבנק שירד לי על שטויות. לא משנה.
מעבר לזה, אני גם קורא את הספר The World is Flat. יש האומרים שהספר הזה פותח את הראש. אני קורא אותו, קיבלתי במתנה.
מעבר לזה, אני אעבוד החודש, שזה מה שחשוב, כי אני צריך את הכסף, והחלטתי שאני מפסיק לספר לעצמי סיפורים, ומוציא את עצמי מהנוחות של הבית, ולקחתי לעצמי פרטנר. אני אאמן אותו על היחסים שלו עם אמא שלו והוא יאמן אותי ביחסים שלי ובהתייחסות שלי לכסף ועבודה. כבר קבענו שיחה ליום חמישי שעד אז הוא עושה שיחה עם אמא שלו שאמורה (השיחה) לגרום לו להתנגש בקירות שלו כדי שיוכל להבחין בהם אונליין (כדי להבחין ולחולל רגישות לאמא שלו בשידור חי) ואני אמור להתקשר לעורכי עיתונים ומערכות חדשות ולמכור את עצמי. כבר היום, לעומת זאת ראיתי שלא אוכל לעמוד במשימה, בעיקר כי חג ואני צריך ימי חול, ואת היום לא מימשתי ומחר זה חצי יום שאני מקדיש לדברים אחרים וכדומה. מה שכן, אני אודיע לו כדי להיות באינטגריטי (להודיע כמה שיותר מוקדם כדי להבטיח משהו חדש מוקדם ככל האפשר).
בהתחלה הוא לא רצה לדבר עם אמא שלו, עד שהוא ראה (הראיתי לו) את ההזדמנות. אחר כך הוא לא רצה לקבוע איתי פגישה שבועית פנים אל פנים או בטלפון עד שהוא לא ראה את ההזדמנות. הוא אמר שזה מכני והתייחס למכניות כמילה גסה, עד שהבין שמבנה הוא לא דבר קדוש אלא נועד כדי לשמש אנשים שרוצים לממש. הוא לא המטרה, הוא האמצעי.
הבנתי שאני צריך לישון פחות, לחשוב יותר, לנצל את הזמן שלי ולהסתער. להסתער
להסתער כי אני יכול, להסתער כי אם אין אני לי
להסתער כי אני אצליח, להתסער כי אני מוצלח
להסתער עם דד-ליין, להסתער עם מטרות
אבל לחשוב
לחשוב שני צעדים קדימה
שניים קדימה קו ישר, כי אפשר, כי צריך, כי נדרש
כי אחרת (ואני יכול לראות את העתיד הצפוי הכמעט ודאי אם אני לא אעשה את זה,שאלות לא נפתרות מעצמן).
פעם אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות את חיי כך שביומי האחרון אני אוכל להסתכל על חיי ולומר שחייתי אותם במלואם, ניצלתי, שאבתי מצצתי אותם עד תום, בלי חרטה ובלי מחשבות שניות.
זאת הכוונה
| |
 לעין ימין שלום
בבוקר יצאתי מהבית. לפטופ כדי לעבוד בבית קפה ומצלמה כדי ללכת לנקות אותה. וגם- כדי להיפגש עם הבוס שלי שיגיד לי שאני לא כל כך מתאים לעבודה הזו בשטח כי אני צלם והוא רוצה אותי פעיל יותר, אקטיבי יותר. אחרי שאמרתי לו שאני רוצה את העבודה הזו אמרתי לו שאני אחשוב על זה. לא בקלות אני רוצה לוותר על עבודה שמכניסה לי כסף בסוף החודש בצורה יאה ומסודרה.
או אז הלכתי לבית העיתונאים לקחת טופס הצטרפות לאיגוד ומשם- - -
פפם פפם קלטתי שאני לא רואה טוב. אני לא רואה טוב בעין אחת. העין שאני מצלם בה. העין הכי טובה שלי.
כן, בקרוב, כך הבנתי, אני אצטרף לקהילת החמושים במשקפיים [מישהו יודע כמה עולה הלייזר?] פשוט כי הראייה הממש מצויינת שלי בעין שמאל היטשטשה אבוי.
אז משם כבר הלכתי למערכת, להכיר את העורכת, שהיתה שווה שבקושי התאפקתי מלהתחיל איתה[וגם לעורכת השנייה לא היה חסר] ואמרתי שלום פה ושם ופתאום לקחה אותי הפקידה הצידה לשאול אם בא לי על הפקידה השנייה [היא שמה עלי עין ברגע שנכנסתי] ואם אני תפוס או פנוי, ולך תראה מי זו עוד פעם [עיניים מדהימות, ביישנית, ובעיקר ישבה כך שלא ראיתי את הגוף],
וכך המשכתי את השהות שלי שם, רק כדי לפגוש את צביץ ואת העורך השני והשלישי שכבר הצעתי לו להפוך להיות פרילנס אצלו במדור {(כי צריך להביא לחם הבית)(לקנות אופנוע יותר נכון)} ולדבר קצת על מצלמות, אינטרנט, גאדג'טים ועניינים שבלב.
אני חולה על זה שאנשים שראו את העבודות שלי אומרים "אתה יוזף ברויר?". אין BOOST גדול מזה. אמרו לי שהשם שלי קליט.
יצאתי משם עם הבטחה לכמה חתימות על דפים שיקדמו אותי בחיים, עם כמה מספרי טלפון של כמה אנשים איתם אעבוד ובעיקר עם שמחה בלב על זה שאני תותח.
אני תותח, תזכרו את זה
| |
* השבועיים האחרונים, הם היו בלתי אפשריים למחשבה. לא כי לא חשבתי, אלא בגלל שהיו הרבה הסחות דעת.
מחר אני אמור ללכת למשרד, ללנדמרק, אמרתי לה בשבוע שעבר שאני אבוא ביום שני בחמש. אבל אני לא אבוא מחר. אני אתקשר ואודיע שאני לאמתכוון להגיע יותר לסיוע השבועי. אמהם אהבתי מה שעשיתי כשעשיתי אבל לא נכנסתי לזה עד הסוף, לא התמסרתי עד הסוף ואני כנראה גם לא רוצה לעשות את זה יותר מדי.
* אתמול עבדתי 15 שעות. בעשר הייתי ברכבת ונסענו לירושלים להקים שם את ההפגנה שהיתה שם. עד אחת בלילה פשוט עבדתי. פגשתי שם גם כמה צלמים, כולל אחד משטרתי ויצא לי לצלם חוליגנים כתומים משועממים חסרי חוט שידרה. הסוף היה בעיקר חסר חוט שידרה אחרת אין לי שום תיאור אחר לתאר את מה שהלך שם. הם התפרעו, שרפו פלקטים באמצע כיכר פריז וקיללו את השוטרים ואת המפגינים השמאלנים שהיו במקום.
* התחלתי לזרוק חלק מהחומר ששירת אותי בתואר שלי. זה התחיל משני קורסים. זה התחיל את מלאכת ניקוי וסידור החדר שלי. החלטתי היום אחרי הצהריים לא לצאת מהחדר שלי עד שאסיים לנקות את החדר מג'אנק ואולי גם לרוקן חצי מהארון שלי. אבל אז
* התקשר חבר טוב טוב שלי שהתקבל לשחק בקאמרי[או בבית לסין, ויסלח לי על הטעות] וביקש ממני לבוא אליו לצלם אותו לפורטרט עבור המפיק של ההצגה. כשחבר צריך עזרה לא אומרים לא. או יותר נכון
* מנצלים את זה שאת כל היום העברתי באפיסת כוחות מוחלטת אחרי ה- 15 שעות עבודה של אתמול שנגמרו אחרי מקלחת בהתמוטטות במיטה וביקיצה טבעית אך 8 אחר כך ובהתמוטטות נוספת לשנת צהריים שלאחריה נפלתי בספה בסלון מול "הכוכב האדום".
* התמונות יצאו סבבה, הוא אמר שהוא יפיץ את שמי בין חבריו השחקנים ונפרדנו לדרכינו.
* מחר יום חדש ואני צריך לראות איך אני מתכנן את השבוע- אחרת אני לא מצליח לתפקד את עצמי לאפקטיביות
| |
יומני היקר
אני לא פוחד מהמבחן. בעיקר כי אתמול אחרי שקראתי וקראתי וקראתי פשוט נמאס לי.
ואתמול, פגשתי את הבן דודה שלי בפעם השנייה השבוע.
הוא היה הראשון שבאופן מיידי שאל אותי אם אני רוצה את הטלפון שלו כדי שיוכל להתקשר אלי בשביל אייטמים [מצרך יקר במקצוע].
הוא עשה את זה כי ביקשתי את הטלפון שלו [אני תמים וכנה, רציתי פשוט להיות איתו בקשר].
נדיבות. זה מצרך יקר במשפחה של אבא שלי.
אני מוריד לאייפוד שלי את ביורק
human behavior
[זה שיר טוב לסיים איתו את הפוסט הזה]
| |
רעיון לתמונה
פעם ראשונה שאני ממש יושב בקופי בין [זה של ככר רבין].
אני יושב פה על החלון ומסתכל על העוברים ושבים תוך כדי קריאה בספרו המצוין של סמואל הנטינגטון "התנגשות הציביליזציות".
יותר ויותר אני רואה אנשים עוברים על פניי, וכמו תמונות, הם עוברים על פניי [סרט נע של פרצופים מחוברים אל ראשים מחוברים אל גופים, צבעוניוּת]. אני חושב על לשבת פה עם מצלמה [לקרוא ספר] ולחכות שיעברו אנשים על פניי [הם לא ידעו שאני מצלם][ואם כן הם יהיו מופתעים]זה יהיה מגניב.
היום סיימתי לסכם 16 עמודים בתשעה עמודים [לא כותב לא קולט]. עכשיו קיבלתי סיכום במחשב ממישהי [15 עמודים]. לומר שיש לי כח לקרוא אותו יהיה סטייה מהמציאות [סטייה קשה].
כבר 9 בערב [ואני לא גר עדיין בתל אביב]. אני אצטרך ללכת לאוטובוס ולנסוע שעה כדי להגיע בקו אוירי של [בסך הכל] 6 קילומטר הביתה.
הבחורה מוצאת חן בעיני [אבל אין לה מושג בלהתנשק]. אנחנו בדייט השלישי או הרביעי [התבלבלתי בספירה כבר] ואפילו הנמלים מתקדמות מהר יותר מאיתנו. נסיון אין לה, אבל משום מה זה לא מפריע לי [להפך, אני נוטה לראות בזה יתרון], אנחנו מפיגים מתח מיני בשיחה [מתי אתם עשיתם את זה בפעם האחרונה?] וככל שאנחנו מדברים ומכירים יותר נוח לנו יותר [תכף אני שם כיפה ועובר להתנחלות לשמור נגיעה], אבל זה עובד. מה שאמרתי לפני כמה פוסטים על חברה מאהבת [לעומת מאהבת חברה].
אבל היום התחילו להסתנן לי ספקות [אני אשאל אותן מה שלומן בערך עוד שבוע שוב] "מה אני צריך בחורה בלי נסיון" אני שואל את עצמי. ואז התשובה היא שיחד אפשר לעצב את היחסים האלה [הם כמו פלסטלינה]. זה יקום ויפול על ישירות רגישות וסבלנות.
באייקידו יש משפט: in nature things often colide- but they do not conflict.
[זה משפט שמתאים לסיום הפוסט הזה]
| |
חוזר ללמוד- מסתכל על עצמי
בחורה חדשה בעבודה. זה היה יומה הראשון. היא באה והתיישבה לידי. מתיקה היא הוציאה את אחד הספרים האחרונים של ילום, "הריפוי של שופנהאואר".
אמרתי לה שאני לא אקרא יותר אף ספר של ארווין ילום, פשוט כי כל הספרים שלו בסופו של דבר הם אותו הדבר ואני הרי קראתי את "כשניטשה בכה" ולאחריו עוד חתיכת ספר שזרקתי אחרי 4-5 עמודים.
למטה כשחיכינו ניגשתי אליה וביקשתי להתחיל ולקרוא את הספר שאיכלס את תיקה. היא נתנה לי בשמחה, התיישבתי על הריצפה והתחלתי לגמוע.
נסעתי איתה ועם הבחור השני לפארק ואפילו עת התחלנו לפרוק את האוטו היה לי הספר בידיים, אני הרי יכול לקרוא, ללכת ולהקשיב לאדם שמדבר איתי ומסביבי באותה עת. זה משהו שפיתחתי לי.היא שאלה אותי אם החרמתי לה את הספר. אחרי הינהון שלילי אמרה בנדיבות שתלך לעשות טלפון ואז תבוא לאסוף ממני את הספר. היינו
במרחק של 15 מטר בזמן שדיברה, אך בעודי קורא חשבתי לעצמי שעלי להיות קשוב לכשתסיים את השיחה שלה ע"מ שלא תצטרך לבקש ממני את הספר. המחשבה הטרידה אותי, רציתי לקרוא, וידעתי שיגיע הרגע בו אצטרך להיפרד מהספר שאהבתי מהעמוד הראשון. אך המחשבה של אחרי הפיגה את הטירדה- אמרתי לעצמי :קרא כאילו הספר שלך. הוא לא שלך, אבל קרא אותו כאילו אתה שוכב עכשיו לבד במיטתך. נרגעתי. עדיין קראתי אבל הייתי קשוב לה עת ישבתי וקראתי מתחת לעץ.
בכל זאת, ידעתי כשסיימה את השיחה. היא לא באה לקחת את הספר וסימנה לי עם היד בחיוך.
כשהגיעה מעליי לא לקחה ממני את הספר. נתתי לה אותו בנועם.
התחלנו ללכת. בכוונה לא הסתכלתי עליה ולא עשיתי שום צעד בכיוונה. שמחתי שהיא עשתה את כל אלה. הגענו ליעדינו והתחלנו כולנו לעבוד.
לאחר מכן התחלנו לדבר בעודינו עושים עבודתינו והבוס שלנו, שראה שאנחנו מקורבים ומסתדרים יפה אמר לנו שהוא רוצה אותנו במקום אחר. אחרי עשר דקות כבר עשינו את שלנו במקום האחר. עשינו את זה במשך שעה וחצי בערך ואז חזרנו לקבוצה. דיברנו על אוכל, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, רוקי הורור פיקצ'ר ופוליטיקה.היה ברור לי, אבל גם לה
שיש כימיה. דיברנו, וזרמנו, והמשכנו לדבר, והיה מעניין. דימיינתי את עצמי מתחיל לגעת בה, ואז מנשק אותה, ואת מתחבק איתה, וממשיך איתה את היום שלי, ואז את הלילה ואז עוד יום, וְעוד... אבל הבחורה שלי היתה לי בראש, וחוץ מאשר להיות עם הבחורה הזו ניהלתי עם עצמי שיחה בזמן שהקשבתי לה- האם אני באמת רוצה לחכות,
והאם זה באמת כדאי, עכשיו כשאני כל כך נמשך לבחורה שעומדת פה ומדברת איתי כבר שעתיים. האם הציפייה משתלמת, האם לחכות, האם לפעול עכשיו, או לא.
בימים האחרונים התחלתי להבחין שההתלהבות שלי, והדבק שהיה לי לבחורה שלי התחיל להתגמד מעט. הבנתי שזה בגלל שלא היינו הרבה ביחד ופתאום היא נסעה, וכמו כל דבר שעובר זמן ממנו, גם הרגשות מתחילים לשכוח. בעודי הולך איתה ועושה את עבודתינו הרהרתי בעניין, ושאלתי את עצמי למה אני פשוט לא מתחיל עם זו שלידי - ואז הבנתי- רגשות לא באים רק בצורה קונבנציונלית- עצם זה שאני עוצר את עצמי עם זו שלידי מוכיח לי שאני עדיין רוצה את הבחורה שלי. זה לא הפסיק את הרצון שלי לנשק אותה. זה נתן לי את החופש להיות איתה.
אחרי זה חזרנו. חזרנו רק כדי שאני אלך לקנות לי לאכול. היא החליטה שהיא באה איתי. ואז חזרנו. העבודה הסתיימה. לא עבדנו יותר.
ליד האוטו שאלתי אותה מתי אני רואה אותה שוב. אנחנו עובדים שוב יחד השבוע. לא עשיתי שום מהלך בכיוון שלה, אמרתי לה שלום ונפרדנו, משתעשע ברעיון שבא לה עליי.
באוטובוס אמרה לי מכּרה שעובדת איתי שכל הבחורים האחרים התחילו איתה היום.
שמחתי שלא הייתי אחד כזה היום, צפוי.
 | |
לפעמים: סיכום חודש
אני לא מתבייש להגיד, זה היה חודש זוועתי.
כדי לכתוב את הפוסט הזה עברתי על הפוסטים שקדמו לו מתחילת החודש וקיבלתי חררה.
מעולם מעולם לא עברתי מה שעברתי בחודש הזה, ולמזלי כתבתי הרבה ממה שהרגשתי אז יכולתי לשוב לזה,
רק שלא ממש יכולתי לקרוא, קיבלתי בחילה. לא שלא כתבתי טוב. כתבתי טוב. כתבתי בצורה חדשה לי-
כתבתי מתוך פגיעות, כתבתי מתוך מקום של חולשה, כתבתי ממקום של שבריריות, מתתי לקמול.
מעולם לא כתבתי כך וכל פוסט רק קירב אותי למקום הזה בו כתבתי יותר מתוך עצמי כדי להוציא מעצמי את הדבר הזה שכל כך מחבר אותי לבלוגים אחרים בהם כותבים כך. עכשיו מסוף החודש אני יכול לומר שהרבה אנשים חדשים התחילו לקרוא את הבלוג שלי, היו לי גם הרבה יותר תגובות. ניחא.
זה היה חודש בו רבתי עם אמא שלי ועם אחותי. זה היה חודש בו התקבלתי לשתי עבודות ואפילו לא נכנסתי אליהן.
זה היה חודש בו כמהתי לאהבה או פשוט לחיבוק ולא היה לי ממי לבקש
זה היה חודש בו עשיתי עם עצמי חשבון נפש לגבי האנשים שאני משחרר מהחיים שלי
זה היה חודש בו עשיתי קרחת רק כי שנאתי את מי שאני
זה היה חודש בו נכשלתי במבחן באוניברסיטה
זה היה חודש בו כתבתי 14 נקודות ממש טובות על עצמי
זה היה חודש בו ביררתי את החזון שלי וזה היה חודש בו גם עשיתי תכניוץ
זה היה חודש בו פגשתי מישהי ואני דלוק עליה
זה היה חודש בו הכמיהה שלי לאהבה התמקדה באישה אחת
זה היה חודש של נסיעה לירושלים ולגדר ההפרדה
זה היה חודש של תמונות ירושלמיות מהממות
זה היה חודש של הינתקות מעזה ומראות בלתי נשכחים
זה היה חודש בו שנאתי מתנחלים רעים והרגשתי אהבה למולדת
זה היה חודש בו חיפשתי עבודה והעבודה לא חיפשה אותי
זה היה חודש בו חיכיתי לפטור שלי מתיאוריה חודש שלם
זה היה חודש בו הכרתי את אביתר בנאי מחדש
זה היה חודש בו התחלתי לשחק פריזבי בצורה קבועה
זה היה חודש בו פגשתי אקסית שלי והלב שלי נסגר ברגע שהבנתי שזו היא
זה היה חודש בו הייתי מחובר לבלוג שלי והוא היה החבר הכי טוב שלי
עכשיו כשאני קורא את זה אולי זה לא היה חודש כזה נורא, הרגשתי רע אבל הייתי פרודוקטיבי
החודש הזה תכף נגמר
בחצות אני אגיד שלום ואקבל על עצמי את החודש הבא,
מסתבר שאני מאמין באמונות טפלות, לפעמים
| |
7 נקודות על המצב
יריב כתב ביומן שלו שבישראבלוג יש 27% גברים. זה העלה לי מחשבה על חלק מהנשים בחיי.
1- נשים הן רוב חיי. יש הרבה נשים שלא מדברות איתי. בחצי אחד של הנשים- חלקן כועסות עלי, לחלקן ירד ממני כנראה, חלקן עסוקות בחיים שלהן חלקן מדוכאות מעצמן. החצי השני לא ידוע לי.
2- לא להיות בקשר עם כל כך הרבה נשים מוריד את הנפח של העולם שלי לנפח קטן מאד, דבר הגורם לי לרצות לחפש עוד נשים, למצוא אותן, להתחיל איתן קשר ורק אז לראות איזה קשר הוא זה בדיוק.
3- כמעט אין אישה שנמצאת או היתה איתי בקשר שיחסים אינטימיים איתי לא היו מעורבים בדרך. כך או כך, אחרי היחסים האלה אנחנו בוררים את האפשרויות שלנו, אני והיא. בדרך כלל שני הצדדים רוצים להישאר בקשר של אחרי. (אם אתם קופצים עכשיו ואומרים שזה לא משהו שעובד תבלעו את הלשון). בדרך כלל אני הוא הצד המסכים להיות בקשר של אחרי, ולא בגלל שאני באמת מסכים כמו כי הציעו לי אלא פשוט כי היא העלתה את זה ראשונה. אני כמעט תמיד מסכים. אפשר לומר שאני הסכמה אוטומטית. אני תמיד רוצה קשר. עם כל אחד, וכל אחת. כמעט. אנשים לא יודעים לשמור על קשר. אנשים אחרים לא יודעים. אבל בגלל שמבחן התוצאה מראה לי שהמעיין שלי יבש- סימן שגם אני עושה משהו שלא עובד. דיכאון.
4- היום הייתי אצל אחד מצלמי הסטילס הכי טובים שיש היום בארץ. אחד מהכי מפורסמים. הראיתי לו תמונות שלי. עשיתי טעות ולא התכוננתי מראש עם תמונות ופשוט הראיתי לו מכל הבא ליד. (לא יקרה שוב). אהבתי להיות שם בסטודיו הענק שלו בתחנה המרכזית אבל יצאתי משם מרגיש קטן ומיובש ולא בגלל שהוא עשה משהו.
5- מצב רוח הוא דבר שחולף. דיכאון הוא דבר מתמיד. כבר זמן רב, לפחות חודש שמצב רוחי, במילים פשוטות, על הפנים. החודש הזה היה נוראי נוראי נוראי בשבילי. חיפשתי עבודה, הפסדתי עבודות, אין לי כסף, אני בבית, אין לי תעסוקות (יש לי לעשות דברים ללימודים, וחוצמזה כלום) ואני לא מצליח לזוז.
6- לעומת זאת, אנשים רוצים לשחק איתי כדורסל, אנשים שמחים לשחק איתי פריזבי ואנשים מעריכים את הצילומים שלי. אה כן- אני יוצא עם בחורה ואני דלוק עליה.
7- אני מבטיח (לעצמי) לקנות מתנות לכולם כשאני אצא מזה. גם אם זה יקח קצת זמן.
| |
7 נקודות על המצב
אַלף) חברים הם מצרך נדיר. הם מצרך נדיר.
בֵּית) עכשיו משאמרתי את זה, אני רוצה להגיד שנורא בא לי לקנות את החצאית הזו ששמתי עליה עין לפני שבועיים בנו לוגו. היא מתאימה לי כשאני לובש ג'ינס למטה, זה מרחיב לי את המותניים והופך את החצאית לראויה. מעבר לזה שהיא מכותנה נעימה ולא מבד מעצבן. גברים צריכים ללכת עם חצאיות. אין סיבה שלא.
גימל) היום בבוקר שמעתי את המשפט הכי מדהים ששמעתי לאחרונה:
אם יש מישהו שצריך להיות סבלני במיטה זה נשים... עם כל זה שיש כאלה שלא גומרות פה ולא גומרות שם ועד שהן גומרות... נשים צריכות להיות סבלניות (עם הגבר).
דַלת) אתמול הייתי בנמל תל אביב. עשו שם סידור מחדש של כל גב הנמל. כמעט שום דבר לא נראה כמו שנראה פעם. שתיתי שייק ליצ'י. זה מין שייק כזה של מקום שהפירות בו מסתכמים בליצ'י ותמר. על בסיס חלב.
הֵיי) היא נגעה בי כמו שאני נוגע
וו) עשיתי לעצמי רילקס על המקום (מלשון לט גו) ונגעתי בחזרה
זין) אני הולך לקחת את העבודה. אני לא הולך לחכות עד הערב בשביל זה. זה קרה לי פעמיים. פעמיים יותר מדי.
________
תוספת: התקשרתי להגיד שאני לוקח את העבודה. הוא שמח ואמר שכשתתפנה לו עבודה הוא יקרא לי (כמו שאמר בראיון).
אני שונא שמזמינים אנשים לראיון כדי להגיד להם שהם על standby למקרה ש.
| |
בטחון בתנועה
גבירותיי ורבותיי, יומני היקר
פוקוס. ורזולוציה גבוהה.
אני שונא להישאר במקום אחד. אני אוהב תנועה.
בטחון בתנועה. עשר שניות וללכת
| |
עוד שיחה
אני מוצא את עצמי בזמן שיחות איתך לא אומר דברים שאני בדרך כלל אומר.
לפעמים אני מרגיש עצור, ושאת שופטת אותי שאולי קצת משעמם,
שאנחנו מדברים עוד ברמת ה"מה עושים" וכדומה, ולא על דברים גדולים, כמו שאני יודע שאפשר,
אבל אני נותן לזה להיות, לא דוחף, אין לי מה לדחוף, אני נותן מקום,
אבל גם מסתיר את חוסר הבטחון שלי לגבי זה, דואג להיות נעים, אבל בטוח, ברמה הנכונה,
מיישם את עיקרון הרטט, אבל מרגיש אותו בעיקרבתוכי
האם זה בגלל שאני מחבב אותך?
| |
הנה מה שלמדתי
אני משחרר אנשים מהחיים שלי גם אם הם טובים אלי וטובים לי אם לא מראים (בעצם) שהם רוצים בחברתי.
למדתי שצריך (אולי) לא לשחרר אותם, אלא להראות להם שאני מעוניין בהם, בחברתם, להשקיע.
למדתי שאני פוגש בחורות שפוחדות להפתח
למדתי שמה שאני צריך זו בחורה שהיא זה מה שיש, שאין בה משחקים או העמדות פנים
הבנתי שהמראה שאני היא דבר שקשה לאנשים להתמודד איתו
הבנתי שהפתיחות שלי מאיימת על הקיום של האנשים. אנשים שזה לא מאיים עליהם מעריכים ואוהבים אותי.
היום קראתי לעצמי בפעם הראשונה בכינוי needy. זו היתה הפעם הראשונה בחיי ש"הודיתי" שיש בי איזושהי "תכונה". {הבנתי שאני לא מסתכל על עצמי כמצבור של תכונות אלא מפרק (גם אותן) לגורמים קטנים יותר של תחושות,רגשות,תרגולות ותגובות. את כל זה הבנתי כי אחותה דיברה על עצמה ככזאת וכזאת ואני ראיתי שאני needy. אבל הבנתי שלא כך הוא מכיוון שאם בכל מקרה אני עושה let go מכל כך הרבה דברים, איך אפשר לומר עלי שיש בי איזושהי תכונה?! כשכל תכונה מפורקת לגורמים אשר נמדדים ונבדקים ואז אפילו ננטשים מאחורה או נלקחים להמשך אין באמת תכונה. אם זה לא קורה במהלך הבדיקה, הלט גו עושה את זה בוודאות. לכל היותר יש בי תרגולות שחוזרות על עצמן. אז ככה אפשר לומר שיש בי תרגולת של להיות needy. זה המקסימום שאני מוכן לקחת את זה לשם}.
הבנתי שאין בי סבלנות לאנשים אותם אני שופט לחומרה. אבל למרות זאת, אני מוכן להיות אחד ש"לא יודע דבר" מהחיים וע"י כך להיות התלמיד הכי גדול.
הבנתי כמה אני עוד לא יודע שום דבר על תקשורת עם בת זוג. במערכות היחסים שלי אני הוא זה שמביא את הרצון לדבר על הדברים, הרבה יותר ממנה. פעמים רבות היא נותרת המומה מהעוצמה של מה שנאמר ולאן שמגיעים דרך שם. הבנתי שזה לא תמיד עובד. לפעמים בנאדם לא מוכן למה שנאמר בשלב מסוים של היחסים.
הבנתי שלמרות שאין בי מעצורי התגוננות (מה שנקרא "חומות הגנה) בהתחלה של יחסים, אנשים שפוחדים להפגע, חשדנים באחרים וכו' מעלים אותם באופן מודע מודע מודע, גם אם זה אומר השהיית האינטימיות.
הבנתי שאם אין אינטימיות אני לא מרגיש נוח. אינטימיות אי אפשר לכפות. באינטימיות אני מתכוון פשוט להרגיש נוח עם השני ברמה שאפשר לשתף אותו בחיים. איפה שבשביל אחרים זה מסע ארוך אצלי זו נקודת ההתחלה. זו דיסטנס מטורף לגמרי. אבל אני לא יודע אם הייתי מוותר עליו.
המשך יבוא, אולי.
המשך, 14:13
אני לא יודע אם תמימות היא המילה הנכונה לתאר את מה שאני רוצה. כנראה שהבועה התלאביבית מספקת לי משהו שאני לא מחפש באמת. אולי ממקום אחר שיביא לי אפשרויות אחרות. נקודות מבט אחרות.
אני רוצה להשיל ממני כל כך הרבה עבר. אני נדהם כל פעם מחדש כשאני מגלה מה השיחה הפנימית בראשי משדרת לי שאסור, שלא ראוי, שמבזה, שלא אתי לעשות, להגיד, להרגיש לזיין. אוי כמה זבל נכנס לי ללב, כמה זבל, ואיני יודע להוציאו, כי רק כשאני פוגש אדם שעומד מולי ומשמש כמראה אני יכול לראות את הפינות שבי שנסתרו מעיני ברגע שקדם.
כזה אדם אני רוצה, ושיהיה תמים, אוהב ונותן. כל השאר אני אלמד כבר .
לחבק ולשמור.
את עצמי אני לומד
| |
תבחרי מה מתאים לך
1- אני באמת רוצה לדעת אם עשיתי משהו שגרם לך להתרחק ממני
אם עשיתי משהו או אמרתי משהו שגרם לך לחשוב שאין בי דבר טוב
לדעת מה קרה שהפסקנו לדבר, האם הייתי קיצוני באיזושהי צורה שהרתיעה אותך?
2- וואו, מעולם לא נתת לי הזדמנות. מעולם לא נתת באמת להתקרב. חתכת אותי מחייך כאילו הייתי אותו בחור דפוק שסיפרת לי עליו שכל כך הזדהיתי איתך. מאותו יום אני מרגיש שכך את חושבת עלי, למרות אותו היום שהתקשרת והתנצלת על זה כמו שידעתי שתעשי. אני עדיין מרגיש כמו אותו אחד, עוצר את עצמי מלהתייצב אצלך בדלת בידיעה שלטלפון את לא תעני יותר. שואל את עצמי אם זה צריך לעניין אותי, ה... כבוד הזה, העצמי. ואז אני עונה לעצמי שעם כבוד לא קונים במכולת או יותר נכון, שמה לי ולכבוד, אני אדם של יחסים וכבוד הוא דבר מטומטם כשיש חברוּת ויחסים ואהבה בין שני אנשים. אבל אני לא עושה את זה.
כרגע שתיים עולות לי בראש. אולי יש עוד כמה כאלה. מחשבות של אדם עם עצמו.
ואולי על מספר אחד זה בכלל לא אני. אולי זו את. ואת בכלל לא יודעת את זה.
| |
fullife
אני קנאי לחופש, לחופש שלי
אני לא קנאי לעצמאות שלי
אני קנאי לfreedom to be שלי
אני לעולם לא אהיה עוד עם אנשים שלא יכולים לעמוד בזה.
im intense
no, i'm not
relationship with me is
i'm possessive to my freedom to be
i live life with passion
i dream and fulfil
i train to excel life
LIVE STRONG
| |
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
