אני לא כותב הרבה כמו פעם. אני עסוק יותר בעצמי, עסוק יותר בעבודה שלי, עסוק יותר בפרויקט האמריקאי שלי ועסוק יותר בקריירה שלי.

מבחינת עצמי אני נתקל יותר במגבלות שלי. אני רואה פתאום מקומות שאני עיוור בהם, אני לא מצליח לראות דברים בי כמו שראיתי פעם. יותר מזה, אני לא מצליח לראות את האנשים כמו שראיתי פעם. אם פעם פיתחתי רגישות אני מרגיש שהיא נסוכה אחורנית בכמה צעדים. הלוואי שהייתי רגיש יותר. רגישות כזו נשית, שנשים מעבירות מאחת לשניה בצופן הגנטי שלהן, כאלה שגברים יכולים רק ללמוד איך, לעולם לא יקבלו אותו בדם, ככה אני מרגיש. מעבר לזה, נקבע עכשיו שאני עובר לגור לבדי ולא עם השותפה שלי כמו שרציתי בתחילה. לצערי ולא לצערי. פעם הbeing  שלי היה גמיש יותר, היה מוכן להחיל על עצמו being של מאומן, אחד שמתאמן. היום הוא עצלן, או אולי אחד שיודע יותר מדי, אני מרגיש את זה בתוצאות שלי, ברגשות שלי, בתקשורת שלי עם אנשים. אני לא צריך להתאמץ כדי להרשים אנשים, כדי לתקשר איתם, אבל יחסים ארוכים זה משהו שמזמן לא התחלתי, זו לפחות החוויה שלי. כשאני מסתכל על כמה אנשים הכרתי ב-2006 ברמה שנשארנו חברים זה סותר את דבריי הקודמים. אבל למה להפריע לסיפור עם עובדות.

בעבודה שלי אמרתי? כן, אני מצלם, מצלם כמות, יוצא לחדשות בעיקר. מרוצה מהכמות אני לא, וזו אולי ההתעסקות המרכזית שלי בצילום. בין אייטם לאייטם. בפגישה הקודמת בסמינר התחלתי לחשוב על עצמי כמו על עסק. מאז כל פעם שאני מבואס מהמצב הכלכלי שלי אני חוזר לחשוב כמו עסק (קר ומחושב בנוגע למצב הכלכלי) והבאסה חולפת, עד הפעם הבאה. מפתיע אותי כל פעם מחדש איך שלעסק אין רגשות, עסק לא נכנס לבאסה, עסק מתכנן עתיד ואיך אנחנו בתור בעלי העסק לא יודעים לעשות את זה על עצמינו. ג'יזס השועל.

הפרויקט האמריקני שלי מסרב להסתיים ואולי טוב שכך. התחלתי להיות בקשר עם אחת מהמשרד בניו יורק. דיברנו פעם אחת ואנחנו מתקשרים בעיקר במיילים. אני חושב שיהיה בסדר שם, אני מוצא חן בעיניה והיא אוהבת את הצילומים שלי. השבח לאל השבח לאל.

אני נרשם לסדנת צילום. כן. הו זו הולכת להיות תופעה אצלי בחיים, ללכת ללמוד צילום. לא רע הייתי אומר.
זה הגיע פתאום וקפצתי על זה. גם לקנות מצלמה יש לי על סדר היום וגם לעבור דירה. נכון, הרבה הוצאות, פחות הכנסות, אני צריך לראות מה אני עושה עם זה ומה יהיה סדר העדיפויות. בינתיים אני אתלבט. נראה שהמצלמה תבוא אחרונה.

משהו אישי עלי?
כבר שבועיים אני בהפסקה מלהכיר בנות. יופי?
יופי.

כן , טוב, הרס עצמי, פוסט אחרון:

כשלא לומדים מטעויות שיודעים שעושים
כשנמצאים בקשר רומנטי עם אדם שיודעים שאינו מתאים לי
כשלא מתכוננים למבחנים ולמצגות בעבודה
כשלא מטפלים בבריאות
כשיושבים בבית ומרחמים רחמים עצמיים.
שיעמום. זה לא מצב אובייקטיבי אלא מצב של תלונה. אדם מפיק רווח מלהיות משועמם.
נוקשות היא הרס עצמי, when you stick with something, אנשים חושבים ש"תכונות" זה דבר שכמעט אי אפשר לגעת בו אלא אחרי עבודה רבה. זו אשליה. תשקלו שאנו חסרי תכונות וכל מה שיש לנו זה תירגולות (פעולות ומחשבות- להן אני קורא תירגולות) שמתרחשות בכל פעם שקורה לנו משהו. בתכונות אנו כמעט לא יכולים לגעת, אין לנו גישה, אבל אם אנחנו לומדים מהן התרגולות שלנו (או במילים אחרות: התגובות שלנו למצבים בחיים) אנו לומדים שתגובות אפשר לשנות, פתאום יש גישה. זה כמו אבן מהלב, כמו נשימה עמוקה).נוקשות לעומת גמישות, מתישהו בחיים קורה לי שאני מצליח להיות חדיר כמו מסננת, מסננת גמישה, זן.
צדקנות. זה הרס עצמי. צדקנות מוציאה את הרוח ממפרש החיים. אם תהיו נוכחים לבטן שלכם, או לגרון שלכם, פעם אחת כשאתם רבים עם מישהו ותעסקו לרגע באיך אתם מרגישים בדיוק באותו רגע אתם תבחינו- בגרון פתאום תחושת מחנק, הבטן מתכווצת ונכנסת פנימה, כמו האייקון של הסחיטה במכונת הכביסה שלכם. אם לא הבחנתם זה לא כי זה לא קיים, פשוט לא הייתם נוכחים.

NOTHING HAPPENS
תחשבו על המשפט הזה

אחת עשרה בלילה ועשר דקות.
ללכת לרוקי או לא ללכת לרוקי.
לצאת מהבית או לא לצאת מהבית

אפילו הרכבתי את עדשת הTELE החדשה שלי על המצלמה שכבר עומדת על החצובה החדשה.
ללכת או לא ללכת?
רק אתמול ראיתי את הסרט הזה שוב פ'ם
טוב, אבל הבייב הזו מאתמול תהיה שם שוב היום.
המממ
צריך למצוא סיבה  מספיק טובה ללכת, בכל זאת, קר בחוץ ורטוב
אבל אני אחזור בשלוש וחצי הביתה וכל מחר אהיה עייף....
אבל חייבים....
לא, אבל כן, לא, אבל אנשים חדשים ובחורות מחרמנות, לא

אוף

כבר 11 ורבע
אחליט ברגע האחרון

הודעות:

1- ניסיתי את בן דובר- הוא לא עושה לי את זה.
2- קניתי לך מתנה רק את לא יודעת מזה
3- מצאתי חוברת מדליקה וחשבתי עליך
4- שתי נשים שאני יודע שהן לא בשבילי לבסוף
5- יחסים מיניים- האם בזה זה יגמר?
6- עבר עלי שבוע קשה אני חייב להודות, אני שמח שהוא נגמר
7- מחר- סנטרל פארק.
8- מחרתיים- יאכטה
9- שלישי- נראה כבר... חייבים לראיין אותם, אעשה את זה כשאני פה.

10- הולך להיות לי פוסט על הרס עצמי


יותר מדי אנשים רוצים להתפרסם ולקבל שכר רעב על פרי עטם, להיות עניים ומפורסמים.
ממש מיותר להכנס לדברים שלא מקדמים הלאה, גם אם השכר נמוך.
בנייה היא דבר חשוב, גם אם לא מקבלים עליה כסף.
בעיקר היום.
אתם בטח לא תבינו על מה דיברתי. זה תמיד ככה.
אולי אתם צריכים בנד-אייד

 הגעתי מסיסובים היום. התראיינתי לסרט שיוצא ביוני בארה"ב ואחר כך פגשתי את אחותי. היא שלחה אותי לחנות ספרים יד שניה, הגדולה ביותר שהייתי בה מימיי, בכל הנוגע לכמות הספרים בכל אופן, יצאתי משם עם ארבעה ספרי צילום. כמה הם עלו לי? 17 וחצי דולר. אחד מהם עלה דולר. אחד עלה שלושה דולר. חחח. נפלאים. אחרי זה שוב פגשתי את אחותי. הלכנו להסתובב בחמישית. רצתה לקנות לי ז'קט. חיים קשים. בסוף לא מצאנו, אז קניתי לי תיק גב. קשה. קשה. יצאנו משם היישר ליוניון סקוור. היתה שם הפגנה גדולה. מסתבר שבניו יורק אסור לרכב על אופניים בכביש במבנה שליותר משני רוכבים. ברגע שזה קורה זו עילה למעצר ולהחרמת האופניים. היום זה קרה ופתאום היתה שם הפגנה רבתי. בישראל לא היו מרימים גבה. צילמתי גם צילמתי. עם הישנה. לסאבווי נכנסתי ועליתי על שלוש רכבות בשני דולר בלבד. היא היתה עם מעיל ורוד. בלונדינית חמודה, עשיתי לה עיניים והיא חייכה אלי במבוכה. לא הוצאתי מילה אבל היא נכנסה אחריי לסאב. נעמדתי לידה. את צלמת? כן. איזה יש לך? 20D (הרבה יותר טוב משלי, של קנון, י.ב) קיבלתי אותה לפני שבוע. אווו, מה את אומרת, את קוני שלי קיבלתי אתמול. אוווו האו נייס... רציתי לשאול אותה מה היא עושה היום בערב... אני עוד מעט יותר להתנסות ולתהות על המצלמה שלי בצילום לילה. גם רציתי להזמין אותה לרוקי. (יש היום רוקי בווילג'). זה לא קרה. הרכבת עצרה ב103. שיט, זו התחנה שלי, אני חייב לרדת (לא הייתי חייב, יכולתי לרדת עוד תחנה ולהמשיך לדבר איתה). זה בסדר... מחר קנה עוד אבוקדו. זה היוניון סקוור. חלק ממנו. העדשה שלי לא היתה רחבה מספיק כדי לקלוט הכל. לא נורא. מחר.אולי

אין לי חשק מיני.
יכול להיות שזה בגלל שהייתי כמעט שבוע עם משפחה שיש בה שלושה ילדים 13, 9, 3, ועוד זוג הורים ועוד זוג הורים ועוד זוג הורים ועוד אמא ועוד מלאך בן שנה? והכל ביער בוודסטוק כשבחוץ יש  במבי מסתובבים והבוקר ראיתי משפחה של תרנגולי הודו (אם אתם מכירים וויסקי אמריקאי בשם ווילד טרקי- אלה החיות). כן. לבטח.
כמו שכתבתי לפני כמה ימים, זה קרה לי בלילה.

רשימת שירותים : בקרוב הרשימה של הבלוגריות שהייתי שמח
(לעשות, לפי רמת הכתיבה.)

האני... איימ הואום


הכל קורה בשירותים

אז אני קורא ושוקע במחשבות על עתיד.
נראה לי שלא כדאי לי ללכת למשרה הזו שבשירות המדינה. זה נראה כמו לתקוע את עצמי שם.
מצד שני, העבודה שאני עושה עכשיו לא מכניסה לי כל כך הרבה כסף, האמת שהיא מכניסה שם מעט מאד כסף.
ויש לי את הצילום, שבו אני לא ממש התחלתי עדיין ורק כשאגיע לארץ עם המצלמה יהיה לי משהו.
אז מה עושים?
מה עושים?
הטיול הזה... קיבלתי את כל הכסף מידיעות. שמחתי, כי חשבתי שינקו לי במס, אבל לא ניקו לי... וחוצמזה, אני אגיש עוד כמה שעות ויכנסו לי עוד כמה שקלים לחשבון ואז משתחרר לי הכסף מהחיסכון .... והכל אמור ללכת למצלמה ולמחשב... התחייבויות? נכסים?
הספר הזה שינה לי את כל התפיסת יחסים עם עצמים קנויים.
הוא מבחין בין דברי מותרות, סמלי סטטוס ובין עשירים ועניים. הוא אומר שם שעניים מתעקשים לקנות מוצרים שיש לעשירים כדי להרגיש עשירים (או כדי שיסתכלו עליהם ככאלה. במקום זה, המוצרים האלה מוציאים מהם את הכסף שגם ככה נמצא אצלם בשפל וכמובן שהם לא נהיים עשירים ממנו. אצל העשירים זה הפוך. הכסף שלהם מתרחב כי הם משקיעים אותו- בנדלן, באגח ובמניות, הכסף מתרחב מעצמו והוא זה שרונה להם את המתנות. הכסף שלהם עובד בשבילם במקום שהם יעבדו בשביל הכסל. כסל.

בוקר, 10 בבוקר עכשיו בדיוק, קמתי בשמונה, אבל אני ער כבר בטח משש כי הילד בכה...
רק 10 ואני מת ללכת לישון, אבל לא, אני נוסע למוהנק. מוהנק זה מקום באפסטייט ניו יורק... הנה, תקראו קצת.

אני לא יודע אם הייתי יכול לחיות במקום כמו וודסטוק לעד. אני לא יודע אם הייתי מסתדר פה, הייתי צריך הון התחלתי, ואז הייתי ממציא את ההון שלי מתוך הישראליות שלבטח היתה קורצת פה להרבה אנשים.
הנה, למשל, תעצמו עיניים ותדמיינו הר גבוה וירוק. עכשיו שימו ריבוע לבן באזור הלב של ההר, כמה מימן למעלה. ההר גבוה, והבית עליו. דמיינו את הנוף משם.

יואו, מרוב שלא כתבתי אני כותב בלי הפסקה, לא אכפת לי מה אני כותה וכמה אנשים קוראים אותו. למרות שהייתי שמח ליותר תגובות . זה רגיל אצלי בבלוג אבל ניחא.

טוב, אולי כשאחזור יהיו לי עוד חוויות לספר.

פתאום קם אדם בבוקר הוא מחליט שהוא עם ומחליט ללכת.
עדיין בוודסטוק, העיירה הזו חושבת את עצמה לעיירת היפים. זה די מצחיק לראות אנשים בגיל של אמא שלי הולכים יחפים עם גקינס משנת 1400 עם שקי שינה על הגב.
המון דברים קורים לי פה, בעיקר אני מקבל על עצמי בשמחה את המשפחה החדשה שלי... הילדים וכולם, זה די נחמד, אפילו יותר מזה, זה מוצא חן בעיני. מחוץ לבית שלנו יש משפחה של שלושה במביז שמלקטים דשא ושאר ירוקים, יש לי תמונות שלהם, זה די מגניב.
על ערב בערבים  האחרונים אנחנו משחקים ג'נגה, זה משחק די מגניב של לבנות מגדל מקוביות ומי שמפיל אותו ראשון מפסיד כי מוציאים לבנים מהקומות התחתונות ושמים למעלה.... אתם מבינים מה זה אומר.

היום עשינו על האש פורטבלו (רעיון שלי), צלעות במבי, סינטה, כבד, נקניקיות חריפות משו בסט ובצלים. הבנות רצו לאכול את השאריות מאתמול, ככה זה התחלק. הטסטוסטרון רצו לאכול הבשרים. אבל מה לעשות שהגברים היו ווימפס. אני הצעתי את ההצעה הבאה- שאלו יאכלו את זה ושאלה יאכלו את זה, לא צריך לריב.
אחרי זה אני הובלתי את הקנייה של הבשר, ושלשת רבעי שעה לפני שאכלנו אנשים לא עשו פרצופים של רצון. אמרתי לגיס שלי שאנשים יקחו את זה איך שאנחנו נשווק להם את זה- רעיון שלקחתי מאבא עשיר אבא עני שאני קורא. חלמתי על זה בלילה...
הנקניקיות התחילו. אני הכנתי אורז שבתוכו היו בצלים ופטריות. מעבר לזה הכנתי סלט ענק לא מהעולם הזה. נתתי לגיס שלי להיות על האש והיה מאד נחמד, היינו מתואמים ובכיף אני  מכניס אותו למשפחה שלי.
הדבר שהתחיל להעסיק אותי בימים האחרונים זה איך לצבור נכסים נוסח הספר שאני קורא ומה לעשות אחרי שאחזור מחול- האם להתחיל בעבודה החדשה שהוצאה לי, מה עם הצילום ומה עם העבודה שעדיין יש לי.

מעבר לזה, הייתי היום במקדש בודהיסטי על ההר שבו אני גר. כן, היה מגניב, רציתי לקנות מזכרות אבל כל כרטיס ברכה שם עלה 5 דולר- החלטתי לא לעשות את זה. אחד הסטיקרים הכי מדליקים שם  היו Nothing Happens. גם הגנבתי צילומים מתוך המקדש אבל אף אחד מהם לא יצא. יש יאמרו שזה בגלל המקדש ויש יאמרו שזה כי לא כיוונתי שיכנס מספיק אור בתריס. כך או כך יש לי תמונות יפות מבחוץ.

יש לי תמונות מהממות, אנחנו אוכלים טוב, כבר שלושה ימים שאני בלי טלפון ובלי לבדוק הודעות (אין פה קליטה), המשפחה מתחבבת עלי, לא היתה לי הזדמנות לכתוב בבלוג למרות שיש פה מספיק מחשבים, אני רואה סקוורלס ובמביז, ויש פה הוט טאב.
פתאום קם אדם בבוקר הוא מחליט שהוא עם ומחליט ללכת.
כמות האוכל שאני מכניס פה לפה היא עצומה.

זה בסדר, זה דווקא טוב שאין מתח מיני, את המחשבות שלי אני שומר לחלומות, אני מדמיין כל מיני דברים יפים. תדמיינו לבד:)

יומיים אני ישן על הרצפה בחדר של הילד. לומר שהשינה לא טובה תהיה שקר. מה שכן אני קם בשעות הזויות כמו 6:47. אחרי שקמתי ב- 4 להרים את הילד הבוכה משנתו.

אתמול בלילה בלכנו למועדון ברח' 14 פינת ההיי וויי של השדרה ה- 12 בווסט סייד, אחרי שהמקומות באיסט סייד עשו לנו פריחה.

כהרגלי הייתי מובילחברתי ברחבת הריקודים הבאמת מהממת... אחותי אמרה שפשוט השתנתה המוזיקה כשהאחרים התחילו לרקוד. נתתי לה להנות מהספק.
לימדתי את אחותי לשתות רמי מרטין (אך שמבוטא רמי מרטן), זה קוניאק משובח שהיא שתתה בפעם הראשונה בסמוק (מועדון ג'ז) שליד הבית. אני לעומתה לקחתי לי וודקה קרנברי סאוור. בימים האחרונים אני לא יכול שלא לשתותאת המשקאות סאוור האלה. כבר שתיתי וודקה סאוור, אמרטו סאוור, וויסקי סאוור, מוחיטו (שהיה סאוור) וזהו... אני חושב שזה בגלל שאני לא זוכר שמות של קוקטיילים, אז אני הולך על ברירת המחדל. אז רקדנו והיה מגניב, ואיזה ערס חולה נפש נדבק לאחותי ותפס לה את הספייס, אז באתי מאחורי ונכנסתי ביניהם בלי להסתכל עליו. היו לו עיניים של אחד שהיה הולך עם אקדחים לביצפר. הייתי נותן לו אגרוף אם היה מתקרב אלי. בכל אופן, אחותי התחילה להסתחרר. איבדה את השיווי משקל שלה פעמיים בערך. הרמתי אותה החזקתי אותה וחיבקתי אותה כאילו היא היתה חברה שלי. האמת זו היתה הפעם הראשונה שהרמתי אותה. קלילונת האמא. כיף לטפל בה.

יצא שהתחלתי לרקוד עם איזהאחת, כנראה פורטוגזית. לא יכול לומר שהיא היתה יותר מטורפת ממני, אבל מה שכן- היא היתה יותר אירובית ממני. לא עמדתי בקצב. אחר כך באה לרקוד מולי אחת שכל הגברים במועדון סבבו סביבה. סבבה אמרתי לעצמי, עד שגבר אחד התחיל לרקוד מאחוריה, שניים מימינה, ובטח עוד אחד לפניה, כשאני בסך הכל משמאלה. ידעתי שזה יהיה יוצא דופן להתחיל לדבר איתה, אבל הרגשתי ממש מוזר לרקוד לידה והחלטתי לא לרקוד לידה, כי זה פשוט היה הזוי. "תגידי, לא מפריע לך שכל הגברים במועדון מסתכלים עליך?" "לא, אני רקדנית מקצועית אני רגילה לזה..." ואז משום מה היא אחזה לי בזרוע ימין שלי כאילו היא היתה עמוד ועם היד השניה יגעה לי בבטן ואמרה לי עוד דבר או שניים שבכלל לא הצלחתי להבין והלכתי משם... ולא רציתי לרקוד שם, זה היה הזוי. 

אר כך המוזיקה השתנתה, לא היה לי מקום והייתי צריך את הספייס שלי- הלכתי לכניסה, איפה שיש הכי הרבה תנועה והכי פחות אנשים שרודקדים בעמידה. אז התחלתי לרקוד שם כמו ישראלי טיפוסי, בקפיצות והתרגשויות... כמובן שהיה לי קהל, ככה זה כשרואים ישראלי אסלי.

לא יצאתי היום מהבית. לא נורא, לבשתי חולצה שחורה שמאד מחמיאה לי. גם השיער הקצר שלי מחמיא לי, כולם אומרים לי את זה. אתמול אחרי שאמרתי לכם שיש משהו כזה שנקרא עוצמה פגשתי חבר שלי... אחד כזה שפגשתי פעם באבט"ש ושמאז פגשתי אותו הוא לא השתנה.  הוא אדם כזה שמנסה להבין את חייו לעומת לגרום להם לעבוד כמו שהוא רוצה. אנחנו מאד דומים. אני מזהה אצלו את דפוסי החשיבה והוא יודע שאני מבין אותו. הוא גם מעריך את הכנות הבלתי מתפשרת שלי איתו כי אני זורק לו חדשות איומות בפרצוף. ההבדל הוא שהוא נשאר ברמת ידיעת הדברים כולם ולא מוכן להתנסות בחיים עצמם, בלקחת סיכונים, בלקפוץ למים. הוא רק מדמיין איך זה ונשאר בדימיונו. אלה הם חייו ובסוף הוא ימות החתיך הזה, ועל הקבר שלו יכתב- "היה לו פוטנציאל".

-_-_-*

את המצלמה שלי הלכתי לתמחר בשני מקומות של יהודים. בסוף מצאתי באינטרנט דיל אחר, יש יאמרו יותר טוב- נו בטח, פחות 500 דולר, אבל אז אין שם פלאש וסוללה ספייר, אז לבסוף, אני מעריך אני אחסוך רק בערך 300 דולר, שגם זה כסף. האמת שאני מתרגש, המצלמה הזו היא מחויבות עצומה.

אני קורא עכשיו ספר, בכלל, הבית פה מלא בספרים של סוציולוגים ושאר הוגים, פשוט תענוג- אבא עשיר אבא עני. זה שם הספר.  בכלל, יש סוג מסוים של הקשבה שאימצתי לי מאז גיל 16 וחצי, פילטר מאד ספציפי, מאד מכוונן, מאד מעמת, מאד מבגר, פילטר של "מה אני יכול ללמוד ממה שנאמר"- הספר הזה הוא ספר כזה שהפילטר שלי מתעורר בו. בכלל, אני משתדל ללמוד מכל מה שאני קורא ולומד, כלומר, לקחת לחיים שלי את מה שאני לומד ולא להשאיר אותו ברמת הידע אלא לענטז אותו בתוך בתוך המערכת שלי, בתוך המחשבות , אל תוך הדם. אני אוהב שזה קורה. בסוף אני משתמש, אני נהנה ואני מפיק לחיים שלי. יש דברים שאי אפר ללמוד מספרים.

גם טור נוסף כתבתי על מועדון ג'ז, אני מקווה שהיא תאהב אותו, היי את... אני אתגעגע לילדוני, הוא הילד הכי יפה שראיתי בחיים, אפילו יפה יותר ממה שאני הייתי בתור תינוק. אמא שלי אומרת שאני הייתי יותר יפה ממנו. דעתה של אחותי חצויה בעניין.

אגב, אני שוקל 79 קילו.

אז אנחנו שלושה. ועוד אחד קטן. ועוד אחד גדול. וכל יום יש משהו חדש. ודברים קורים. אבל לא בקצב שציפיתי. בקצב קצת אחר. אבל אני לא נאבק. יש את מה שיש. ואז הלכתי לפה (בתמונה למטה) ונזכרתי בכל כך הרבה דברים, כמו שהפכתי להיות ציניקן, ושנהייתי נעלבן, ושהעבודה היא על איך אני, ועל לא לשנות את העבר אלא את היחסים שלי עם מה שקרה כך שאני נותר מועצם, ועל כל הבליינד ספוטס שאני לא יודע מהן ואני לא יודע שאני לא יודע מהן. וגם על- להיות נוכח.

הלן האנט מדהימה במציאות.

מדהימה.

זה לשכב במיטה

שלושתינו, עם התינוק באמצע ולחייך בשביל זה