בימים האחרונים נשים מאכזבות אותי. קקה עַם הנשים האלה.
כל אחת לא סגורה על עצמה, וכך יצא שבימים האחרונים הכרתי כמה נשים שלא סגורות על עצמן, ככה בבום, נפלו עלי (אני יוצר את מה שאני מקבל), אחת אחרי השנייה.
שאלתי את עצמי מה הולך פה. מה הייתי? מי הייתי שכך קרה לי.

אתמול באימון המאמנת שלי נתנה לנו לשקוע בתוך הבוץ של העתיד שלנו. אם לא שוקעים, אם לא מודים שכך פני הדברים, אם לא מקבלים אותם כפי שהם קודם כל, אם כל הזמן מתנגדים להם, אם כל הזמן רוצים לשנות ולתקן אותם- אי אפשר לחולל בהם טרנספורמציה אמרה.

זה קואצ'ינג על סקס ואינטימיות.

אנשים רוצים לקנות ממני תמונות. יש טיפטוף מאד מעניין לתיבת האימייל שלי, דברים שעוברים לטלפון אחר כך.
עד עכשיו לא השכלתי לעשות מזה כסף, אבל ככל שאמשיך, כך אצבור עוד נסיון.

אני חושב שאני עושה טוב בכך שאני הולך לסמינרים האלה. הם יתנו לי המון חומר לחשוב עליו ולבטח יפתחו את נקודת המבט שלי לדברים שלא שקלתי או דמיינתי אפילו עד עכשיו.
חברה משכבר אמרה לי היום דברים שהיה לי קשה לשמוע. (אינדיקטור: מה שקשה לשמוע חייב התייחסות מצידכם, יש בו משהו והוא ראוי למחשבה שנייה ושלישית, הקושי נעוץ שם). היא אמרה שאולי בחרתי במקצוע הלא נכון, שאולי לא בחרתי אלא נסחפתי, שאולי לא בחרתי אלא קפצתי עליו, שהיה לי מזל של מתחילים יחד עם כשרון צילום, שאולי אני צריך לשקול שוב.
אחר כך היא אמרה שגם סטאזקרים לרפואה מרוויחים משכורת רעב בהתחלה.
ואני אומר לא. (אני אוהב להגיד לא)
מחר אני מוזמן לארוחת בוקר בנמל מטעם המערכת שלי. היום כבר הצעתי מערכת אחרת כמה תמונות ואפילו חשבתי ובדקתי כל מיני אתרים שמוכרים תמונות.

לפני שלושה ימים הולכתי את עצמי לערב מסכם של פורום. באותו ערב היו לי כמה בזיקים שריגשו אותי ושהבעירו בי אש מחדש. אחד מהם היה על נושא של לשלוט על אחרים,  to dominate others אם להשתמש במילה המדויקת. השיחה היתה על זה שאנחנו שולטים באחרים ונמנעים מהשליטה שלהם ולא מודים בזה, (בטח שלא לעצמינו) ושבפורום (ואחריו) אנחנו נהיים מסוגלים להודות בזה.
אם קיבלתי שם משהו (קיבלתי שם המון) זה את היכולת שלי להודות בדברים שאני עושה, להודות במצבים שאני נמצא בהם, להודות במה שקורה, בפני עצמי ובפני אחרים.
קשה לי עכשיו. אני מודה. אני לא מצליח לחשוב בהיקף שאני רוצה לחשוב בו, קשה לי לחשוב על העתיד שלי, קשה לי בלי חמצן.

אני מודה

אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.

לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.

"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).

"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני.  אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.

לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו.  אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.

"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.

1-
שלשום הייתי עצוב. אתמול הייתי עצוב. העבודה וכו'
אתמול אמא שלי קראה לי. מול העיניים שלי התחילה לבכות. חיבקתי, "מה קרה" "לא יודעת" "מה קרה" "לא יודעת" וכו' וכו'.

היא שיתפה אותי בכמה עובדות חיים מצערות לגביה, הקשבתי בשתיקה.
לאחריה דיברתי אני בלי להסתכל עליה. היא הקשיבה בשתיקה. תוך כדי דבריי גם אני התחלתי לבכות.
דיברתי על החופש שאני כל כך צריך... היא הסכימה איתי.
יש לי צד באישיות שעוד לא פוענח. היא ידעה את זה, אני ידעתי את זה. היא הציע לי לפגוש מישהו. גבר זמן מה שאני חושב על זה בעצמי, חופש מתחיל כשמצהירים שהוא נכנס, אתמול בתשע בערב נכנס החופש שלי לתוקפו.

2-
רק בארבע בבוקר הלכתי לישון באותו לילה של אתמול, שלוש פעמים סקס מאז ועד רגע כתיבת השורות האלה העביר בי כל מיני כימיה במוח. הדבר שמתלווה אצלי לתחושת החופש היא- אבלות.
כשסיימתי את הפעם השלישית הבנתי את זה.
אי ההתקבלות למקום העבודה שכל כך רציתי השפיע עלי עד לרמה המולקולרית של הציפייה.
מחשבות על מה היה אם ומחשבות על איך היה כשהיה... כך ידעתי שהגוף שלי חווה אבל. ולכן אני בחופש,
שזה כמו שבעה, נועד לתת להתמודד עם המקרה שקרה (ושבכלל כולל חודשיים עמוסים של חיפוש עם קליימקס מאכזב).

3-
אנחנו מחפשים מה לעשות. מרכז התקשורת שיושב לי מתחת למיטה הראה שהחבר האהוב שלי נמצא בבית.
הוזמנְנוּ ל"אירוע אירוויזיון" גאה ואנחנו מתכוונים ללכת. אני כבר שומע את עצמי מתלונן בראש על השעמום הקולוסאלי בלראות חברה אירופאים שרים וצוהלים, אבל היי, אני בא בשביל החברה...

4-
הרבה זמן שלא עשיתי את זה שלוש פעמים באותו יום זה כל כך לא היה לי חשוב בחודשים האחרונים.
הרבה דברים שינו את סדר חשיבותם בחיים שלי בחודשים האחרונים, בטח פיספסתי חלק מהם בפסיכואנאל שלי את האישיות שלי.
מזלי שאני לא שיפוטי בנוגע לעצמי ברוב הדברים שאני חושב על עצמי, השיפוטיות שלי יודעת לכסח אותי כשהיא מתרוממת.

אולי סדר יום חדש? יום יגיד.