|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הטכנולוגיה של שיחרור
המחשבות על זה מקשיחות אותי.
זה לא אומר שאני נהיה חזק יותר, זה רק אומר שאני צריך לדעת שזה עוד לא עבר ושיש לי עוד הרבה זמן להרגיש את זה ככה.
מפחי נפש ותלונות נגרמים משיחה שתוכנה הוא: "זה לא אמור להיות ככה".
זה מה שאני חושב.
אם אני אשנה את התוכן של השיחה שלי למשהו אחר כמו : "זה מה שזה ואני שבע רצון" מתוך הבנה שזה מה שזה וזה המקום של זה, כנראה יהיה לי קל יותר.
יש שיקראו לזה לשחרר, אגב.
יופי. הבלוג הזה עוזר לי להבין דברים.
process
| |
אפקטיביות, היוניברס והמילה שלכם
מאז עברתי לבית החדש שלי אני אפקטיבי יותר מבכל זמן אחר שאני חושב עליו.
אני מציב לעצמי יעדים, עומד.
מגיע לעומקן של מחשבות בבירורים עצמיים, מגיע.
יוצר קשרים שחייבים להיווצר, יוצר.
מתכוון להפגש עם אנשים, נפגש.
התכווננות מזמן כבר הפכה אצלי ממשהו להיזכר שצריך לעשות, לסוויצ' זמין לי כל אימת שאני רוצה שמשהו יקרה.
בספרי מודעות קוראים לזה להתכוון למשהו ושהיוניברס יביא. אני קורא לזה להתכוונן למשהו ולחיות לאורו. הן בלעשות דברים מתוך ההקשר הזה (the Doing domain), והן בלהיות בצורה מסויימת (the Being domain).
ברגע ששילבתם את הbeing והdoing שלכם, הדבר הבא תמיד יהיה לעמוד במילה שלכם באותו תחום.
הכל מתחיל מהמילה והכל נגמר במילה.
ברגע ששלושת הזרועות האלה interconnect, communicate and lead אין דבר שעומד בדרך.
| |
אני צריך אימון
אני צריך אימון.
וכשאני צריך אימון אני יודע את זה בתוך עשירית שניה.
אימון בשבילי נדרש כשאני עומד ומסתכל על המציאות ולא יודע אנה פני הולכות.
בדרך כלל זה מגיע אחרי יומיים שלושה של הקשבה לעצמי, לבטן, לראש, לאנשים אחרים גם.
בדרך כלל אימון עובד מצוין כשאתה בצומת דרכים בחיים.
אני מכין את עצמי לאימון:
אני הולך לפרוס את העובדות על השולחן, כדאי שיהיו לי העובדות, אלה מהשטח ואלה מהרגש, העובדות הרגשיות. חשוב מאד.
חשוב להגיע לאימון עם סימן שאלה בסיסי- אתה מוכן להטיל בספק את מה שאתה יודע ואתה מוכן לשקול שלא הכל נראה לעין שלך.
מאמן לא יתווה כיוון לעולם. ככה אני רואה את זה. מאמן שמתווה כיוון יש לו אג'נדה. זה מפסיק להיות אימון והופך להיות הנחיה.
מאמן יראה את הפרדיגמות שלך טוב ממך. הוא יראה את השיחות שלך בהקשר רחב יותר ויציע לך לשקול אפשרויות שהוא רואה דרך הסתכלות בהגדרות העיצוב שלך. (רק לשם הסבר: בני אדם מעוצבים בצורה מאד מסוימת. ברגע שאדם מצליח לראות את דרך העיצוב, להבין אותה, הוא מבין התנהגות בני אדם בצורה מקיפה יותר, עמוקה יותר. רק מאותו רגע הוא יכול לשים את עצמו בתוך עיני האדם השני ולהוביל אותו בשיחה לכיוון היעד).
יש משהו שעוצר אותי. אני עם קיר.
אני מכיר את הקיר הזה. למדתי עליו כבר מזמן, אבל משהו בסיסי בי עוד נכנע לו.
יש משהו שאני עוד רתום אליו ולעומת זאת, יש משהו אחר שאני לא רתום אליו.
האימון שאני צריך, מנקודת הזמן הזו, הוא להבחין למה אני רתום.
זה מזכיר לי משהו מסמינר אימון שהייתי בו שדיבר על תוצאות בחיים.
נאמר שם שתוצאות בחיים הן במתאם של אחד לאחד עם המחויבויות שלנו בחיים.
כשנשאלה השאלה "איך יכול להיות שאני מחויב לדבר אחד ויש לי תוצאות שאינן במתאם" היתה התשובה: התוצאות הן במתאם למחויבויות. אם ישנה תוצאה שלא מסתדרת עם מחויבות שלכאורה קשורה אליה, סימן שיש שם מחויבות נסתרת שלפיה התקיימה התוצאה. עכשיו נותר למצוא את המחויבות הנסתרת.
מעניין. עשיתי לי עכשיו סשן אימון אונליין, תוך כדי כתיבה.
לא צפיתי את זה מגיע בתחילת הפוסט.
עכשיו נותר לחקור.
| |
עתיד היחסים, עתיד המחשבה
אמצע הלילה מאוחר.
אני יושב ספון בפינה קטנטנה בביתי החדש בו נמצא גל קטן של אינטנט מהשכנים.
אני שומר עליו כמו ששומרים על אור נר קטן בלב סערה. ספון ספון.
לילה, כולם ישנים, אבל בעצם לא כולם.
אני מקבל הודעות סמס.
פרצי שמחה.
אני לבד.
מסביבי יש את מה שקוראים לו מעתה הבית. י
יום ההולדת מלפני חודש מתקרב בצעדים גדולים ואיתו גם כמות האנשים שיבואו. כמות חסרת תקדים, שאני לא יודע אם לשמוח או לחשוש ממנה. אני בחוסר ודאות. לא כך ראיתי את זה בין שתי רקותיי, אבל בדיוק כך ראיתי את זה, באין ודאות. ראיתי אותה כבר אז.
הייתי אז בן 21 ושלושת רבעי, אולי בן 22 מי זוכר, ארבעה חודשים של עבודה מאומצת של עבודה על חזון וראיתי מה קורה בגיל 27.
אם לא היה לי את הבלוג הזה היה לי קשה להאמין שאצליח לדייק כל כך בחזיית העתיד שלי כמו שהצלחתי, אבל הבלוג הוא עדי, כתבתי דברים, זה מתועד.
אפשר ללמוד מזה כמה דברים חשובים:
1- שווה להשקיע בתכנון העתיד. איך? זה דורש הרבה מחשבה, לעמוד מול קיר של כלוםness ולפתוח את העיניים חזק.
לא עשיתי תכנון לפרטים. הסתכלתי על איפה אני הולך להיות, איפה בחיים ובאיזה מצב. האמת שלרגעים קצרים בחודש דצמבר 1997, בגיל 17 וחצי עשיתי סשן של חצי שעה(אולי זה היה שעתיים?) של הסתכלות שנה קדימה, 5 שנים קדימה, 10 שנים קדימה ו50 שנה קדימה. אחד הדברים הכי קשים שהייתי צריך לחשוב עליהם מימיי, ועוד בטח כשהייתי נער. אבל גם זה כתוב, עוד יש לי את המחברת מאז, שווה לבדוק מה כתוב שם.
2- שווה לי לעשות עכשיו חושבין מחדש, להמציא את עצמי שוב, או אולי מהתחלה. אני כבר לא בנקודת ההתחלה. אולי אני יכול להבין איפה אהיה עוד חמש שנים. מה יקרה אחרי שאגיע לאן שרציתי להגיע. מה עוד אני רוצה בחיי. כל אלה הן שאלות ממש טובות.
צריך מוזה? לא, זמן מחשבה. והנה, יצרתי לי מקום, עם סקס, עם נוכחות, עם אלמנט. יש לי מקום לעצמי.
3- במחשבות על עתיד צריך לוותר על הרצון להגיע לאנשהו, על הרצון להיות במקום אחר במחשבה, רק החתירה חשובה, חשוב לחתור, לחתור להגיע, להזיז את הגלגלים. חשוב מאד. זה עניין של לעצום את העיניים ולהסתכל. הרבה לבן, הרבה שחור, הרבה כלום והרבה מהכל. ואתם עוצמים את העיניים ורואים. ואולי יקח לכם הרבה זמן. ורק אימון בלהסתכל ובחתירה יביא אתכם. אבל זה עובד. זה ממש עובד.
| |
פאולו קואלו הוא אימפוטנט
היום דיברתי איתה והבנתי מה היתה הבעיה שלי איתה.
כשהיא מספרת על עצמה היא מספרת על השיעורים שהיא עברה, ועל זה שהיא פגשה את עצמה, ודברים מדהימים וגדולים ושריגשו אותה, והמהות שלה, והשריר שלה, וההשתקפויות שלה, והגדרות, והקלה, ובכי קטרזיס, ותקשורות, וקבלה, ואויר, והכלה ועוד כל מיני מילים, ואז הבנתי שלדבר עם אנשים לפעמים זה כמו לקרוא ספר של פאולו קואלו בשחור לבן, בלי התובנות, או עם תובנות אבל שיהיו בשקל, כמו שיטת הפלקל- לא ממש מחוברות, כי זה לא נוגע, כי זה תובנות אלטרנטיביות על הקיום, כי זה אישיות אלטרנטיבית כי האחרת בהקפאה, כי זו "הטובה" היא כמו אחת עם מאסטר קטן בראש שאומר לאן ללכת ומה לעשות ואיך להגיב, וזו ה"רגילה", זו שנולדתם איתה כבר לא ממש טובה כמו זו המשוכללת שפיתחתם לעצמכם. ממש הבדלה בין אישיות מוארת לאישיות חשוכה. סלקציה.
ואי אפשר להתקרב. אי אפשר להתקרב.
חומת סין.
ואין, אין להדחיק את האישיות. יש לגדל אותה ולתת לה להתפתח. להפוך אותה מרגילה ואולי חשוכה למוארת, אבל לזכור- תמיד תמיד- שהיא רגילה ותמיד תהיה רגילה ולא מיוחדת, ולפי זה להתייחס אליה, כי לנצח היא תהיה שבירה, אחת היא דרגת המוארות שלה, ושהיא הבסיס של עמוד השידרה, ולא זו האלטרנטיבית אעלק.
אז אמרתי לה: די כבר להיות נזיר בודהיסטי, די.
וחשבתי לעצמי שלא הייתי רוצה לעשות סקס עם נזיר בודהיסטי, או עם נזירה.
| |
יום שישי אחד
קלטת קטנה. כזאת של מזכירה אלקטרונית משנות השמונים, כזאת של תשעים דקות, היא כמות הזמן היום שדיברתי על אימון בראיון. היא הקליטה אותי, שאלה שאלות, התעניינה וברגעים מסוימים גם חייכה.
כמה וכמה פעמים חזרתי ואמרתי לה שהכל מחובר, הכל זה דבר אחד, הכל קשור והכל יחד. כל פעם חזרתי ועשיתי רפרנס לדברים שאמרתי קודם או שעשיתי פיוצ'ר רפרנס למשהו שאומר אחר כך.
זה אפילו לא היה הסוף, עוד היה לי מה להגיד וגם ככה בילינו כמעט חמש שעות ביחד אבל היינו צריכים לסיים.
מוטיב העתיד שחזר ועלה בראיון, מסתבר, הוא ביסוד ההבנה של מה אפשר להשיג באימון, הוא בבסיס של הדבר.
בשאר הזמן, דיברנו על התואר השני, הן במגדר, הן בסוציולוגיה, עשינו סקירה של התואר, דיברנו על העבודה שלי על אירוטיקה חברתית ועל מרצה שעוד שנה יפרוש ושטוב שכך, האדיוט.
תוך כדי, דיברנו על הקעקוע, המהמם המשגע הקורע.
הסתכלות רפלקסיבית בתמונות שלי העלתה בי חיוך ציני: "בתמונות נראה כאילו יש לי חיי חברה", אמרתי, ובאמת יש לי, כלשהם, רק שאני בחיים לא אאמין שיש לי, זה כנראה משהו שאני סוחב מילדות, it's my sentence.
| |
מהות השיחרור
הו אין לי ספק, שכמו שהלילה התחיל מחכים לי כמה ימי סקס, ווא ווא.
ככה זה ללכת לישון ככה, ככה זה להתעורר ככה.
רק אתמול באמצע שיחת מסנג'ר, כשהרשיתי לעצמי לדבר על סקס עד כל כך מאוחר, כשפתאום סיפרתי לה מה אני חושב על אנשים שמתאמנים בס.מ ולמה אני לעולם לא אהיה אחד כזה, רק כשסופסוף אמרתי את מה שישב לי בפנים (בלי קשר לנושא) הרגשתי שוב אני, כאילו חזרתי למקום ממנו הלכתי לפני זמן, כאילו שוב הפעלתי את המוח, שוב נדרשתי לו, שוב השתמשתי באיבר היחידי שמעיר בי אושר פנימי וכי נזכרתי בימים האחרונים, אמרתי לעצמי, למנהיגים תמיד יש מה לומר, נזכרתי עכשיו.
עכשיו לקראת חג החירות אני פתאום מבין שחירותי חסְרה לי ואני מבין שאין חירות מלבד החירות שבראשי, ושחיפושיי אחר חירות הם עצמם אנומליה לא אפשרית, מבוא לבורות מובנים בדרך, ועובדה היא כי הנדסת המחשבה (וגם תורת ההוויה והפסיכונאליזה) כבר הראתה לי מזמן כי עיתים המחשבות עצמן הן הגורמות לתהליכים לא נכונים לקרות וכי מחשבות הופכות לפרדיגמות בלי שבכלל נבחין, אך הנדסת המחשבה לימדה אותי גם לעצור ולהסתכל ולהבחין שכשדברים לא קורים כמו שאנו רוצים יש להסתכל על כל שלל הדומיננטים המצויים, לבחון מי מהם מחולל את התוצאות ולגשת לטפל בו. לעיתים רבות, זו המחשבה שהופכת לפרדיגמה שמחוללת את התוצאות שאיננו רוצים.
הו אז, הו שם נמצאת מהות השיחרור.
|
נכתב על ידי
יוזף ברויר
,
1/4/2007 10:54
בקטגוריות מהות השיחרור, אימון, הנדסת המחשבה, ימי סקס, ס.מ, תורת ההוויה, פסיכואנליזה, פרדיגמה, מהות השיחרור, מחשבה שהופכת לפרדיגמה, מחשבות הופכות לפרדיגמות, אושר פנימי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
685 מילה על להיות אדם בלתי רגיל
טוב, אז כשמבקשים ממני הרחבות אני נוטה להסכים, אבל אני מזהיר עכשיו ומראש, חלק ממה שאכתוב כאן ישמע לכם כמו סינית. חלק ממה שאכתוב יהיה הבחנות על גב הבחנות אחרות.
אחד הדברים שיקרו לכם כשתקראו את מה שאני כותב יהיה שלא תסכימו איתי. יותר נכון יהיה לומר- יקפוץ לכם מנגנון, שיחה קטנה בתוך הראש שתגיד: "על מה הוא מדבר?", "מה זה השטיפת מוח הזו?", "מי לימד אותו את זה?", מה זה הסינית הזו?", "אני לא מסכימה", "הוא לא צודק", "לא נכון", "איזה שטויות". אלה שיחות אוטומטיות. הן לא חלק מכם, הן משהו שיש לכם, כמו שיש לכם יד, והיא לא אתם, אלא משהו שיש לכם. אניווי, תשתדלו להניח את הספקות בצד לרגע, להשהות אותם. לשקול. לשקול.
שבע נקודות גורמות לאדם להיות אדם בלתי רגיל:
1- אינטגריטי
2- להיות נקי מתלונות
3- להיות אמיץ
4- להיות שלו
5- להיות בעל עוצמה
6- להיות בעל כריזמה
7- רתימה
עכשיו אפרט. הפירוט יעלה לכן שאלות. תשקלו את מה שכתוב. אשתדל לפרט ככל הניתן.
מה שאני כותב הוא לא אמת. הוא דרך להסתכל על המציאות. מעבר לזה, כל מה שאני אכתוב הוא מומצא, וזו דרך אפקטיבית ומעוררת השראה להסתכל ולחיות את החיים. מעבר לזה, אומר כבר עכשיו, אין דרך להתעלות על אימון ועל הקשבה ועל נוכחות, בטח שלא תוך כדי קריאה. אלו מגבלות הכוח שלה.
1- אינטגריטי- זה המצב של היות האדם שלם. עם עצמו, עם מה שיש לו, עם מה שאין לו, ובכלל, עם אורח חייו ועם החיים בכלל. מעבר לזה, מצב של אינטגריטי זה מצב שבו אדם מכבד את המילה של עצמו וחי עם הקשר מעצים (שגם הוא דבר מומצא). אז למעשה אינטגריטי זה כיבוד המילה ולשמור על הקשר מעצים נוכח בחיים.
2- להיות נקי מתלונות- תלונה היא דרך קבועה להיות בנוגע לדברים ולמצבים מסויימים. למה דברים הם כאלה ולא אחרת. למה זה ולא זה. זה צריך להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה. אלה הם רק חלק מהדברים שאנחנו אומרים לעצמינו ולאחרים, אלה הן תלונות. מעבר לזה, כתבתי שזו דרך קבועה להיות מפני שזו דרך שאנשים בוחרים לחיות בה באופן מתמשך לכל אורך חייהם, דרך קבועה להיות עם תלונה. להיות נקי מתלונות אומר להיות מאומן בלהבחין את התלונות שלנו על עצמינו, על אנשים ועל החיים במהירות, להבחין ברווחים שאנו מרוויחים מהיותינו מתלוננים, לקלוט את האימפקט של הדרך הזו ושל התלונות על חיינו ואז לוותר עליהן,
to give them up. זו הבחנה גדולה שקצרה פה היריעה מלהכיל. הבאתי כאן רק את הכותרות ובקיצור.
3- להיות אמיץ- להיות אמיץ אין פירושו שאין פחד. להיות אמיץ אומר להכיר בפחד שלנו ולפעול למרות הפחד.
4- להיות שלו- פירושו להיות שלו. יש דרכים רבות להיות שלו. אחת מהן, והמרכזית שבהן, היא להבין את המציאות כפי שהיא וללא פרשנויות נלוות. כאן זה לא שיעור מבוא לפילוסופיה בו יקפוץ התלמיד השקדן ויאמר שקאנט הוכיח שאין מציאות אובייקטיבית. מציאות היא דבר קיים, ולהיות שלו פירושו להבחין את הפילטרים ממה שקרה וממה שמתרחש. שלווה מגיעה כשאנחנו יכולים להיות נוכחים לדברים כפי שהם או לחילופין כשיש הקשר מעצים באותה סיטואציה ( , הקשר שאנחנו המצאנו כאמור).
5- להיות בעל עוצמה- יש הבדל בין כח לעוצמה, בין power ל strength. ההבחנה בין השניים מבלבלת. כח זה הפעלת שרירים, בין פיזיים, בין מנטליים. עוצמה היא יכולתו של בנאדם לרתום את האחרים (תכף אסביר מה זה), להניע תהליכים, לעורר השראה- עם תקשורת. בלי כח. אז במילים אחרות, להיות powerful פירושו לקבל את המציאות כפי שהיא וגם לקחת את מה שנותנים לכם.
6- להיות בעל כריזמה- שלא כפי שנהוג לחשוב, כריזמה אינה בהכרח דבר מולד אלא דבר נרכש. היא נמצאת אצל כל אחד. היא מוגדרת במילון ככושר מנהיגות, קסם אישי, יכולת השפעה, סמכותיות. לכל אחד מאיתנו יש את זה בתוכנו, רק שאצל אחדים זה חבוי מתחת לשכבות של הגנות, פחדים, כשלונות, מסכות והצגות ואצל אחרים זה חלק מהביטוי העצמי שלהם. כך או כך, לכולנו יש יכולת לפתח כריזמה. כזו שסוחפת ומעוררת השראה, כזו שנמצאת בעמוד השדרה שלנו, שמספיק שנעמוד בשקט, העולם כבר יחוש בנו בתוכו.
7- רתימה- רתימה היא לגרום לאפשרות חדשה להיות נוכחת עבור האחר, ושהוא נרגש ומתמלא השראה מהאפשרות הזו.
אפשרות היא כמו סוג של הקשר מעצים. היא אינה דבר אמיתי, היא מומצאת. ברמה הזו היא אמיתית- כאפשרות.
רתימה היא הלכה למעשה לגרום לאפשרות שהמצאתם לעצמכם ולחייכם להיות נוכחת אצל האחר או האחרים, ושהם יהיו נרגשים ויתמלאו השראה מכך שלכם יש את האפשרות הזו.
עכשיו השאלות.
אבל תקראו את זה שוב לפני שאתם מגיבים. תנשמו.
|
נכתב על ידי
יוזף ברויר
,
20/3/2007 01:16
בקטגוריות רתימה,, נקי מתלונות, בעל עוצמה, כריזמה, אינטגריטי, הקשר מעצים, נקי מתלונות, נקי מתלונות, להיות מאומן, אימפקט, give them up, להיות אמיץ, power, לעורר השראה, להניע תהליכים, מסכות, אפשרות, אמירה, ביטוי עצמי, אימון, הנדסת המחשבה, פסיכואנאל, שלווה, רתימה
הצג תגובות
הוסף תגובה
2 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
פוסט של הרגע האחרון
1- במנהטן נדהמתי לגלות ששמונה קילו עודפים מעטרים את משקל גופי לפי המשקל הדיגיטלי של אחותי.
עד כאן, אמרתי, ושמתי לי למטרה לרדת אותם. כשהגעתי לארץ גיליתי שלא שמונה קילו אלה, אלא ארבעה, על אותו משקל בו נשקלתי בשנים האחרונות ושאני שם בו את מבטחי, ועם זאת, גמלה בליבי החלטה לא לאפשר להם להישאר עלי, ויותר מכך, בהתקרב הקיץ, ואהבתי לגופיות חשופות החלטתי שמן הראוי שאהפוך את גופי שוב לגוף להתגאות בו (לפחות ביני לבין עצמי) ולהחזיר עטרת שרירים ליושנם, מעוצבים ויפים.
התחלתי ראשית בלחזור לדיאטת הפחמימות והסוכרים המוכרת שלי, זו שגורמת לי לאכול פחמימות מורכבות ולהמעיט עד די בסוכרים, כזו שמשביעה אותי אחרי האוכל, גורמת לי להרגיש קלילות מוזרה שכזו בבטני כאילו לא אכלתי הרבה (מן הסתם האוכל החדש לא מפוצץ) אך מורידה לי בהיקפים של המותן וליד הסנטר.
2- הדבר הבא בשבילי יהיה להתחיל שוב בלעשות ספורט, ו(בלי קשר) אני חושב שאם חיכיתי 10 שנים לשלב השלשיי בנוסחת הניצחון שלי, זה שהתוודעתי אליו בגיל 17 וחצי, הרי אני מגלה שאין לחמוק מתחושת השבר שיש לחוות בעצמינו ועלינו לעבור את השלב הזה ולאבד משהו, כדי לנסות לפצותו עם משהו אחר שלעולם לא יוכל להחליפו בצורה שלמה. כרגע אני בנקודת השבר הזו. מי ידע שלחינוך הזה שעברתי יש כאלה השלכות על התודעה, מי היה מאמין.
3- מחפש דירה, בעד- 700 דולר לי ולשותפה איתה אני מחפש. תל אביב אניוור חוץ מפלורנטין (וטו מצידה). הצעות יתקבלו בברכה.
| |
דצמבר 97'- 4 נקודות על המצב
1- התחלתי את העבודה על האתר שלי, זה שלב ראשוני ומעצבן של לבחור את התמונות שלי, כבר פעם שלישית או רביעית שאני בוחר אותן.
אבל מתקרב הסופשבוע, והחלטתי שאני מתמסר למילה שלי והולך לעשות מה שאמרתי שאעשה למרות שיש דברים פי אלף יותר כיפיים לעשות בזמן הפנוי שלי. מה שהזכרתי לעצמי זה שלעשות לי את האתר הזה יכניס לי כסף, ואם אני בולדוזר כמו שאני חושב שאני, הכסף הזה יגיע אינשאללה. מעבר לזה, אני מרגיש שבלי אתר אני לא יותר מבולדוזר בלי דלק. בולדוזר בלי דלק זה כמו גן שעשועים לילדים- ערימה של גרוטאות.
2- אני יוצא עכשיו לצלם. בלילה אני יוצא להופעה ומחר אני יוצא.
3- משהו על נשים יפות- לפעמים אני ממש מתנהג כמו ילד מפגר לידן. אבל רק לפעמים. עד שאני מתעורר מזה וצוחק לעצמי על המצב.
כולם פוחדים מכולם אני חוזר ומזכיר לעצמי. הן פוחדות ממך ואתה פוחד מהן.
הגילוי שהאנשים שבחיינו (ושעוד מעט יהיו בחיינו) פוחדים מאיתנו הוא גילוי מרעיש. מרעיש. גיליתי את זה בדצמבר 97'.
4- (מילה על הנדסת המחשבה ולאן היא לוקחת אותי. יותר אני חושב ויותר אני מבין כך יותר גדל לי האגו ומתחזק לי הבטחון העצמי. כשחושבים מחשבות ועל המרחבים הפתוחים בהן, קל ללכת לאיבוד אבל יותר קל להשתכר ממה שמגלים. אחד הדברים הגדולים ביותר שאימצתי לי כאמצעי הגנה, או יותר נכון כשאיפה למימוש, הוא שככל שאני גדל כך מטרתי להפוך הן לחברותי יותר והן לצנוע יותר. שכרון כוח הוא כזרא בעיני ואני מבקש להימנע ממנו ככל הניתן. החברותיות, בתור התחלה, תתממש בזה שאנשים יקלטו שאני מקשיב להם (כי החלטתי, אין עוד סיבה אחרת). הצניעות- יש לי עוד הרבה ללמוד בתחום הזה. קטן ושחצן אני יחסית למקומות אליהם אני שואף).
| |
אימון מנטלי
מצאתי שההתנהגות האנושית מרתקת אותי יותר מכפי שחשבתי בתחילה, או יותר נכון, עוד יותר מכפי שחשבתי עד עכשיו.
במקלחת הבנתי שאני רוצה להתחיל לקרוא שרלוק הולמס, אולי לאמן את המוח בחידות יכול להגדיל ולהעשיר את איך שאני רואה את העולם ומבין מורכבויות שונות בהתנהגותם של בני אדם. ואם שרלוק הולמס, אז גם שחמט ולוחות סודוקו גדולים. It's all in the big pictures אמרתי לעצמי, מתחילים בלהבין את ההקשר ומתקדמים לפרטים הקטנים. אינדוקציות ודדוקציות, מתמטיקה 5 יחידות.
אני יודע אני יודע, אתם בטח אומרים "איזה מין בנאדם חושב מחשבות כאלה במקלחת שלו בשבע שלושים ואחת בבוקר שלו?!"
| |
על יומי
אם יש משהו יפה ברחוב בן יהודה זה שאפשר לנהוג בו בחופשיות ולהרגיש כאילו נהגת אפטאון מנהטן, אין שום דרך אחרת להגדיר את זה. הכבישים רחבים ופתוחים, התנועה דלילה בשעות הלילה, הרמזורים לא מפסיקים אותך והרוח - רוח.
אם יש משהו שלמדתי אתמול זה שהכל תלוי באינטגריטי ובהקשר מעצים. היום שיחקתי לראות בהכל הקשר מעצים. אפילו כשבאתי להתבאס שאני צריך ללכת הרבה עד הבית קפה אחרי שצילמתי את אולמרט, אמרתי לעצמי "תהיה לך הזדמנות לצלם עבור פרויקט האורבניות שלך, אז זה שווה את זה". העול ירד ממני בין רגע והתמלאתי שמחה.
עוד משהו שלמדתי אתמול, כלומר שקלטתי, זה שאין אשמה בעולם ושאשמה היא בסך הכל עוד פרשנות. האימון אתמול היה כל כך נכון עד שלמרות שבהתחלה לא הבנתי במה מדובר, ככל שהוא דיבר יותר כך נפל האסימון יותר לעומק.
היום כשנשרף הסיר באתי להאשים, ואפילו התחלתי לדבר בטון מאשים, אבל אז פתאום הבנתי, אין אשמה, וזה הכה בי ממש חזק ופתאום השתחררתי ולא הבנתי על מה באתי להרים את כל המהומה. למזלי, אמא שלי בדיוק נכנסה מהעבודה, אז היא עוררה את המהומה, כמובן הבנתי אותה, אבל לא לקחתי את האשמה ולא זרקתי אותה על אף אחד אחר גם כן. אשמה חדלה להיות, פשוטו כמשמעו, היא חדלה באותו רגע להיות.
אם צריך עוד הוכחה ששמעון פרס קיבל אימון בחייו מאנשים הקשורים בלנדמרק זה הופיע היום בצורת שלט חוצות שראיתי ליד הבית: "הנגב והגליל, מרחב האפשרויות החדש של ישראל נפתח בשבילך" (סליחה אם אני טועה במעט בניסוח). למי מכם שעבר את זה יבין את כוונתי. שמעון פרס והיוצרים של המטריקס.
לבסוף, עוד משהו על קמפיין, למרות שהבטחתי, אני לא הולך להגיד אף מילה על זה, מבטיח
| |
"איש מהיישוב"
מסיבת סלבריטאים. היה לי מוזר להיות שם בפנים. שמחתי שאני בלי המצלמה שלי, סופסוף להשתחרר מהצורך שהמצלמה כופה לצלם את מה שיש שם ופשוט להיות בנאדם פשוט, שבא להתחכך, לראות, להיראות, לרקוד, לשתות וליהנות.
אבל זה לא קרה. את כולם או שראיתי בטלויזיה או שראיתי מתוך העינית הקטנה של הניקון. פתאום לא יכולתי ליהנות מהריחוק, לא יכולתי ליהנות מהעמדה של הפלאש או מהעמדה של הצופה מהצד, הייתי חלק מזה.
הגעתי עם מישהי מהעבודה. מצחיק אותי כשאנשים אומרים "קולגה", זה כל כך לא אני.
בתור אחת כזו שמכירה את כולם היא התנהגה בדיוק כך, ואילו אני הייתי כמו אותו "איש מהיישוב". הצחיק אותי שהיא הציגה אותי לאחרים כ- "זה יוזף ברויר, הוא הצלם שלנו במערכת", וראיתי את הגבות מתרוממות והראשים מהנהנים ושאלתי את עצמי שוב מה יש במקצוע הזה שאנשים מתנהגים כלפיו כך.
בסוף יצא שהעברתי את רוב זמני בשיחה עם צלמת רכילות על מצלמות ומחשבים (וקצת גם על האנשים שהסתובבו שם).
בכל אופן, ידעתי שעובר עלי קטע של "אתה לא פה" וקטע של "תעשה משהו, אל תעמוד סתם" שזה קטע של להיראות טוב וחוסר ביטחון והחלטתי לא לעשות כלום, אז במקום לעשות משהו, התיישרתי במקום שלי, הייתי במרכז החדר, עמדתי זקוף, התבוננתי וחשבתי. להחליט שאני לא מתקפל הרגיע אותי ורק באותו רגע, למרות שהכרתי שם בדיוק שתי נשים (ושעם שתיהן ההיכרות שטחית ובת דקה וחצי) הרגשתי נוח. הייתי גאה בעצמי, ואז התחלתי ליהנות.
שלושה אנשים הרשימו אותי במיוחד:
מיכל ינאי, שנראתה טוב במיוחד.
חברה שלה הבלונדינית שחבשה כובע דיסטנס שחור ענק שהסתיר את הפנים שלה ושיחרר החוצה כמויות של תלתלים בלונדיניים,
ועידו תדמור, שפשוט נראה טוב.
הקטע עם אנשים מפורסמים (אם אתה לא אחד מהם) זה שאתה מוצא את עצמך לא יודע איך להתנהג, באיזשהו מקום אתה מאבד את עצמך. תפסתי את עצמי הולך לאיבוד והחזרתי את עצמי על ידי שהזכרתי לעצמי שהם בני אדם ולא דמויות פוסטר. עם דמויות פוסטר אני לא יודע להיות ביחסים. עם בני אדם, גם אם הם זרים, אני כן.
זה נטע בי רוגע.
ועכשיו וידוי: לפעמים בלונדיניות כן עושות לי את זה. הערב זה קרה.
| |
על חברים שבאמת
אתמול בסמינר מספר 4 שיתפה מישהי שלאחרונה היא עושה המון חושבין ושהיא גילתה מי החברים האמיתיים שלה.
היא גילתה את זה דרך זה שהיא הסתכלה מי מתקשר אליה, מי שומר איתה על קשר ואיך היא שם. היא ראתה שמי ששומר על קשר זו היא והצד השני לא עושה את זה בדרך כלל. כך, לטענתה, היא הבינה מי באמת ומי לא.
בסיפור הזה יש הרבה ממני גם. כשאני מסתכל על מי שומר איתי על קשר ועם מי אני שומר על קשר זה מפשט לי קצת (אתמול זה פישט לי הרבה) את מה זה ומיהם החברים שלי. אבל באמת, מה זה ה"באמת" הזה?
לא משנה, זו היתה סתם אנקדוטה.
על זה בעצם הפוסט
הסמינר של אתמול היה היה בשבילי טוב מאד. בכלל, שני הקורסים האלה עושים בי שמות, ואני מתכוון לזה מבחינה חיובית.לקטע המלא...
| |
האימון שלי
אני שמח.
א- כי בררתי עם עצמי מה אני רוצה לעשות בחיים. זה משלב צילום וזה משלב אימון.
ב- אתמול לראשונה, תוך כדי שיחת אימון שעשיתי בטלפון עם מאמנת, הבנתי מה עצר אותי בחיים בתחום המקצועי אבל גם בתחום הרומנטי.
הצלחתי לפרק את כל הקשיים לשיחה אחת שרצה לי בראש שלא הבחנתי אותה כשיחה אלא כמציאות שלי, כחלק ממני ולא כמשהו שיש לי בבעלותי.
הבנתי שיש לי שיחה בראש שלי ש"עדיין לא הוכחתי את עצמי לעצמי" (ולכן אני לא יכול לאמן ואני לא ראוי עוד להיחשב כצלם). מה שעמד מתחת לזה היה שאני לא מאמין בעצמי. אבל אז הגיע האסימון ונפל. "אני לא מאמין בעצמי" זו שיחה. כן, זו רק שיחה.
ואז, אחרי עוד דקת שיחה הבנתי גם ש"אני מאמין בעצמי" זו גם רק שיחה וש"אמונה" אין בה ממש על מנת להגשים את עצמי, אין בה על מנת להשפיע על הבטחון העצמי שלי או על התוצאות של מעשיי. "אמונה", כך הבנתי, "היא שיחה שמחוצה לי, כך שאני תלוי בה ושאינה אני(כל מה שמחוצה לנו ושמנהל אותנו לא נותן לנו את התוצאות שאנו רוצים בחיים). האמת? אחד המהלכים המחשבתיים ההווייתיים הכי חשובים שקרו לי בחיים.
ג- יש לזה המשך, זה עשה לי פריצת דרך בחיים, אבל רק אם תראו עניין אני אספר עוד.
| |
מחויבות, מין ואינטימיות
יום אתמול ערער לי את שיווי המשקל שלי וכל מה שקיבלתי עלי רק שלשום כאילו היה כלא היה.
הבוקר התעוררתי מסמס בכלל ושבתי לי לישון.
שנים עברו מאז השתתפתי בסמינר אימון. שלשום הכנסתי את עצמי לשניים כאלה שיתחילו מהשבוע הבא.
אחד מהם מדבר על מין ואינטימיות. תארו לעצמכם. בטח מעולם לא חשבתם על זה, להתאמן במין ואינטימיות, בשיחה.
השני הוא סמינר מחויבות. הסמינר הזה מדבר בין השאר על למה יש לנו את התוצאות שיש לנו בחיים. יותר מכך, התוצאות שלנו בחיים הן במתאם למחויבויות שיש לנו בחיים; למה אם כך, אנחנו מקבלים תוצאות בחיים שהן שונות מהמחויבויות שאנחנו חושבים שיש לנו? הסיבה לכך היא שיש לנו מחויבויות נסתרות, ואנחנו לא מודעים למחויבויות הנסתרות האלה והסמינר הוא בדיוק על לחשוף אותן.
אימון עובד כי הוא נועד לחשוף את אותן פינות שאיננו רואים ושאינינו יודעים שאיננו רואים. הרבה שנים לא שמתי את עצמי כמשתתף פעיל. הפעם האחרונה היתה במאי 2004 בקורס של ארבעה ימים. ההבדל בין קורס לסמינר במקרה הזה הוא שסמינר אורך בערך 3 חודשים, זמן להרבה דברים לקרות, זמן להתאמן על השרירים החדשים שאקבל.
למה אני עושה את זה?
מחויבות, מין ואינטימיות, אני חושב שאלה הן שלוש שיחות מאד דומיננטיות בחייו של אדם. אני חושב שבשבילי אלה שתי שיחות מרכזיות בחיי כרגע במיוחד. זו הסיבה שאני עושה את זה.
"היכולת לאינטימיות מחייבת מידה של בטחון ואמון באחרים". (מתוך הסמינר)
| |
1800 מלחמה.
אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.
לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.
"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).
"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני. אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.
לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו. אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.
"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.
| |
כשאין תשובה
קואוץ', מלא זמן לא דיברנו אני ואתה.
כן, אבל אני מקבל עליך דיווחים מאחרים. יש דברים שאתה לא רואה.
אני יודע, אני משתדל להסתכל, לפקוח את הלב, לנשום דרך הלב, להריח מהפה.
(מחייך)
אתה יודע קואוץ', מלחמה זה לא דבר שאנשים מורגלים בו או יודעים מה לעשות עם מה שעובר עליהם.
אתה מסבן אותי עכשיו, לא בשביל זה קראת לי.
טוב, נכון, אתה צודק.
אמר לי קמריני שאני לא נשמע טוב. מן הסתם, כבר יום שלם שהנשימה שלי לא בסדר, אני בקוצר נשימה מתמשך. סיפר לי שלא רק אני מרגיש לא מוערך, הוא סיפר לי שהכתבת היתה צריכה לתפוס מונית על חשבונה אחרי שהיתה בבית החולים 4 שעות כי מהמערכת לא רצו לשלם לה עליה.
בוא תחשוב רגע- מה עומד בתוך קוצר הנשימה שלך.
אתה יודע, אני מסתכל, אבל חוץ מלראות את הגוש שבגרון כמו שלא ראיתי עד עכשיו, ואיזה מזל שאני מסתכל, אני לא יודע מה יש שם.
מה יש שם?
מה שאותי מעניין זה מה אני יכול לעשות עם הגוש, יותר מאשר מה יש בו, כי כבר דיברתי עליו ולגביו פעמיים אולי שלוש וזה לא שינה מאום. והגוש מעיק לי.
ואז זה יהיה כמו לחשוב על העתיד ולשאול איך במקום מה. אין מה לשאול איך לפני שרואים מה יש שם. אז מה יש שם?
קמריני אמר לי שאני צריך לחזור הביתה. זה נראה לי הגיוני יותר עכשיו כשאני חושב על זה, אבל קודם אמרתי לו והסכמנו שאין שום דבר רגיל במלחמה. הוא גם אמר לי שזו חוסר ודאות גדולה שאני מתמודד איתה כל רגע, גם כשאני נח פה. חוסר ודאות של מה יקרה עוד 10 דקות ולחץ ברזולוציה מאד גבוהה. שיט. קיוויתי שלגלות שחוסר הוודאות הזה של המלחמה והגילוי שהוא בעצם מנציח לי את חוסר הוודאות שלי בחיים שלי ואת חוזסר הוודאות שבמקצוע הזה ישחררו לי את המועקה בגרון. זה לא הצליח.
אין לי דבר בעל משמעות להציע לך כרגע. קרא לי שוב בקרוב ונדבר שוב.
טוב.
| |
דרך קירות
יצאתי מהבניין והלכתי.
פתאום הסתובבתי וראיתי אותה. היא דיברה עם אחד הסטודנטים.
היא הסתובבה לכיווני וראיתי איך הנשימה שלה נעצרה.
גם שלי נעצרה.
היא היתה באמצע שיחה ותוך כדי שדיברה הסתכלה עלי עד שסימנתי לה שאמתין לה עד שתסיים. עמדתי במרחק שאיפשר לה מרחב רב והלכתי לשבת על יד הפסל.
כל עת שדיברה הבטתי בה. שתי דקות שלמות להערכתי,ואז היא ניגשה אלי.
קמתי ממקומי.
"מה שלומך?", שאלה, ועניתי לה
"סביר, בסדר גמור".
"את נראית נהדר", החמאתי לה והיא נגעה באזור החזה שלה מופתעת,
"תודה רבה, באמת, מאז העליתי במשקל... הגעתי לגבול של הירידה במשקל".
"השתנית", אמרתי לה
"באמת?"
"כן, משהו בך התבגר", ולא יכולתי לשים על זה בדיוק את האצבע
הרמתי את שתי ידי והורדתיהן תוך סקירת גופה במבט בוחן שרוצה לומר שמשהו ביציבה שלה השתנה, ואז אמרתי את זה.
"התבגרת, משהו ביציבה שלך..."
"באמת?"
"מה את עושה בחיים?"
"אני מתחילה לכתוב את התזה שלי עכשיו אינשאללה, יש לי חמש כיתות שאני מלמדת ואני מנחה קבוצות של נשים נפגעות תקיפה מינית".
יד ימין שלי התנהגה פתאום כאילו החזיקה חרב ונשלחה קדימה, חותכת את האויר ביני ובין הפסל.
"כן, השתנית. הפכת להיות..." ואז שלחתי את החרב הדמיונית וחתכתי את האויר כהמשך למשפט.
היא הופתעה. הסתכלתי עליה בדיוק שתי דקות ודיברתי איתה בדיוק דקה ונראה שקלעתי בול.
"התנועה הזו שאתה עושה, הישירות, הכיוון, החיתוך, זו תנועה של לעבור דרך קירות, זה משהו שלקחתי על עצמי בשנה האחרונה באמת".
הנהנתי בראשי. רמה חדשה ומפתיעה של חמצן ואנרגיה פתאום זרמו לי בגוף.
"אתה גם נראה טוב", אמרה ובחנה את גופי, שהיה לבוש בגופיה אפורה, ג'ינס מקופל עד הברך וכפכפים.
"אתה נראה מאושר".
"האמת שזו אחת מהתקופות היותר קשות שלי בחיים", עניתי לה, וחשבתי לעצמי שאם בתקופה קשה, שבה אין בי שמחה, שבה אני לא מאושר ואין לי יכולת לנוח באמת, אומרים לי שאני נראה טוב ומאושרכנראה שיש בי משהו, וחשבתי כמה מוזר לשמוע את זה.
"את רוצה להישאר בקשר?", שאלתי אותה.
"איזה קשר?", היא שאלה.
נסוגתי מעט. לא זזתי ממקומי, אבל הגבות שלי התרוממו, "איזו אישה לעניין", אמרתי לעצמי, "היא לא תתן לעצמה או לאף אחד לטעות בנוגע לכוונות שלה, אין שם טעות, היא מכּוּונת ויודעת בדיוק איך היא וההתנהגות שלה עלולות להתפרש".
"טלפוני", אמרתי לה.
"אה", אמרה ונתנה לי את הטלפון שלה.
כשהלכתי לשם פתאום נשמתי. שוב התברר לי שהמקצוע האמיתי שלי בחיים יהיה בהעצמתם של בני אדם לחיות חיים שהם אוהבים, במנהיגות, חופש וביטוי עצמי מלא. לא היה לי ספק בזה. חזרתי לחיים.
עריכה מאוחרת:
אוּף הפוסט הזה עושה לי נזקים לקשרים בחיים שלי. זה לא פוסט על עוד אחת. אני לא מחליף נשים כמו גרביים.
זה לא פוסט על אשה בכלל. זה פוסט על לעבור דרך קירות. זה פוסט על אירוטיקה חברתית. זה פוסט על העצמה. זה פוסט על אימפקט. אם טעיתן- טעיתן, ולא הבנתן בכלל.
לא הכל זה סקס, גם אם זה נכתב ככה.
| |
תחושת בוקר
אני לא אהנה מהעבודה שאני אעשה עד שאני לא אשלים עם/את האכזבות והכשלונות שלי מהחיים שלי
לא פלא שכל עבודה שאני מוצא מרגישה לי זמנית, היא יושבת על בסיסים לא יציבים שלאי השלמה
אי אפשר לעבוד ככה
| |
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
