|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הסטוריה בגלגל"צ
בשבוע שעבר, בעת שידור מצעד הפזמונים הלועזי השנתי של גלגל"צ, הקדים המגיש עמרי רונן הקדמה קצרה לשיר של להקת הרוק "פרנץ פרדיננד". "מנהיג הלהקה הקדיש את השיר לאנרכיסט סרבי בשם גבריאל פרינציפ", הטעים רונן בקולו הרדיופוני כמשתאה על קוריוז עצום ממדים ונטול פשר, "שהצית את מלחמת העולם הראשונה". "וואו עמרי", ליחששה שותפתו להגשה, "בטח היית מהילדים האלה שבבית ספר מחטיפים להם מלא כאפות".
היא התכוונה לרמוז שעמיתה היה ילד מלומד מדי, אבל האמת היא שבשידור הופגנה ידענות בעירבון מוגבל מאוד. ההערה החשובה ביותר בעניינו של פרינציפ, אותו לאומן (ולא אנרכיסט) בוסני-סרבי שהצית את פתיל ההשהיה של מלחמת העולם הראשונה, היא שהוא עשה כן על ידי התנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, שממנו שאבה הלהקה הסקוטית את שמה. בלי סגירת המעגל הזאת האנקדוטה נשארת נטולת פואנטה.
אין לצפות שכל נער ישראלי יגלגל על לשונו את עלילותיהם של פרינציפ ופרדיננד. אבל איזה אחוז מאזרחי ישראל הצעירים יודע כיום לפחות באילו שנים לערך התחוללה מלחמת העולם הראשונה, מה גרם לצדדים הנצים בה להחריב את אירופה, או מה היו תוצאותיה של המלחמה והשפעותיה?
| |
הקשב
מוקדם הגעתי לערב ההצדעה לפצועי חיל השריון. מוקדם והסתבר שזה בכלל שעה וחצי אחרי השעה שאמרו לי להיות בה. שקדים מלוחים, בוטנים וזיתים מגולענים חיכו לי על שולחנות הבופה הרבים הפרוסים ברחבי הלובי.
התחלתי להתלונן מעט בפני ילדה מדובר צה"ל שזיהתה אותי, בשמי המלא ובמקום עבודתי. אמרתי לה ולחברותיה שאני אוכל זיתים למוות. שתי חברותיה צחקו, ודווקא אותה, שקיוויתי להרשים בשנינותי כי רבה, דווקא היא לא התרשמה ואמרה שהיא היתה עושה משהו אחר בזמן הפנוי שלה. בעוד חברותיה עוד חייכו אני כבר הבנתי את המתנה שהיא נתנה לי ואף הערכתי אותה יותר.
כרגע יש עוד 40 דקות עד שיחל האירוע, אני פה עם רומי המחשב שלי שיוחלף בקרוב ברומי קטן יותר בעזרת השם, רומי לייט, כזה שלא ישבור עוד את גבי.
גם שיחת הטלפון שקידמתי אחר כך הודיעה לי שאין לי מה להתלונן. בכלל, אני לא אוהב להתלונן, אין לי מה, יש רק את מה שיש, ואני יודע וחי את זה באמת. תלונותיי מיותרות, הן לוקחות ממני הרבה אנרגיה וזמן מחשבה יקר והן רותמות את אלו שסביבי בדיוק למה שאני לא רוצה לרתום אותם.
| |
אח שלי גיבור
היה אתמול סופר כיף בערב.
במפתיע החלטתי ללבוש את האנג'נירד הקרועים שלי והרגשתי נהדר.
יצאתי, ביליתי, יצאתי לצלם, חזרתי לבלות ואז אפילו עברתי מקום בילוי.
שני צלמים החליטו שהם עושים איתי בונדינג, ממש בונדינג, כזה של צלמים, כזה של קליקה, כזה של "בוא אח שלי גיבור אני אשמור לך על הגב ואתה תשמור על שלי".
ואני בכלל מחכה להתקשר להיא מהעבודה השנייה.
אתמול כשדיברתי עם הנאיבית שסיפרה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית ושהיא יודעת את זה טוב טוב עמוק בבטן בפנים איפה שהלב כשיש פרפרים איפשהו שם בַּשמונה קילומטר מעי שלנו, הזדהיתי איתה מאד בתחושה, הכל כך מוכרת לי, וסיפרתי לה שאני באותה מידה, אהיה מאמן. כשדיברתי על זה נזכרתי שבספר המחזור שלי, זה של כתה י"ב, כתבו לי משהו בסגנון "יוזף ברויר, תוך כמה שנים מנחה סדנאות התפתחות עצמית" או משהו כזה... Little did they know
מעבר לזה, הגעתי להכרה שמיציתי את ההתפתחות העצמית שלי במקום בו אני גר.
שלא כרגיל, למרות שאני עומד ברובן- לא אצא בהצהרות. יש דברים שהשתיקה יפה להם.
| |
על יומי
אם יש משהו יפה ברחוב בן יהודה זה שאפשר לנהוג בו בחופשיות ולהרגיש כאילו נהגת אפטאון מנהטן, אין שום דרך אחרת להגדיר את זה. הכבישים רחבים ופתוחים, התנועה דלילה בשעות הלילה, הרמזורים לא מפסיקים אותך והרוח - רוח.
אם יש משהו שלמדתי אתמול זה שהכל תלוי באינטגריטי ובהקשר מעצים. היום שיחקתי לראות בהכל הקשר מעצים. אפילו כשבאתי להתבאס שאני צריך ללכת הרבה עד הבית קפה אחרי שצילמתי את אולמרט, אמרתי לעצמי "תהיה לך הזדמנות לצלם עבור פרויקט האורבניות שלך, אז זה שווה את זה". העול ירד ממני בין רגע והתמלאתי שמחה.
עוד משהו שלמדתי אתמול, כלומר שקלטתי, זה שאין אשמה בעולם ושאשמה היא בסך הכל עוד פרשנות. האימון אתמול היה כל כך נכון עד שלמרות שבהתחלה לא הבנתי במה מדובר, ככל שהוא דיבר יותר כך נפל האסימון יותר לעומק.
היום כשנשרף הסיר באתי להאשים, ואפילו התחלתי לדבר בטון מאשים, אבל אז פתאום הבנתי, אין אשמה, וזה הכה בי ממש חזק ופתאום השתחררתי ולא הבנתי על מה באתי להרים את כל המהומה. למזלי, אמא שלי בדיוק נכנסה מהעבודה, אז היא עוררה את המהומה, כמובן הבנתי אותה, אבל לא לקחתי את האשמה ולא זרקתי אותה על אף אחד אחר גם כן. אשמה חדלה להיות, פשוטו כמשמעו, היא חדלה באותו רגע להיות.
אם צריך עוד הוכחה ששמעון פרס קיבל אימון בחייו מאנשים הקשורים בלנדמרק זה הופיע היום בצורת שלט חוצות שראיתי ליד הבית: "הנגב והגליל, מרחב האפשרויות החדש של ישראל נפתח בשבילך" (סליחה אם אני טועה במעט בניסוח). למי מכם שעבר את זה יבין את כוונתי. שמעון פרס והיוצרים של המטריקס.
לבסוף, עוד משהו על קמפיין, למרות שהבטחתי, אני לא הולך להגיד אף מילה על זה, מבטיח
| |
על התפיסה
בלילה נשלחתי לצלם את תפיסתו של בני סלע. בדרך חשבתי לעצמי איזה בנאדם מסכן הוא, חולה.
הוא חולה כי סאדיזם אינו רוע אלא מחלה, בין שהיא ביולוגית ובין שהיא סוציולוגית פסיכולוגית, והוא אונס לא כי הוא חולה מין, אלא כי זה מספק לו את היצר השני. וריחמתי עליו. כי הוא מסכן, על אף שהוא אכזר, על אף שהוא חכם, על אף שהוא אינטליגנטי ברמה מסוכנת.
ריחמתי עליו כי אני מאמין שהכו אותו בכלא. ריחמתי עליו כי לא סתם הוא לא מסוגל להישיר מבט לגובה העינים.
הוא פוחד מאנשים עם ביטחון ולכן הוא נטפל לנשים שיכל להן. אני מאמין שדפקו אותו בכלא, הוא חומר מצוין לקורבן והעולם מלא חארות נצלנים.
קל לרצות לדפוק בו מכות רצח, קלה המחשבה הזו, גם בי היא שכנה. אבל הוא מסכן, כי הוא חולה, כי אכזריותו ויכולתו להערים על אנשים אינם בחירה. האם הוא בוחר? הוא בוחר. אבל כמה מודעות יש בו כשהמחלה שוכנת? אני לא מאמין שהרבה.
והרי הוא רצה תשומת לב. כי הוא אנושי עם כל זה שהוא גם מפלצת. מפלצת אנושית.
תתמודדו עם הניגודים. יש ניגודים בעולם.
צילמתי אותו וריחמתי עליו. ככה זה
| |
יום של צלם
יום קשה אבל טוב של החיים שלי.
שלחו אותי בבוקר לצלם שחרור של אסיר עולם ברמלה רק שאז קרתה תאונת הרכבת ושלחו אולי עד נתניה לצלם בלניאדו.
רק על הקילומטרז' הזה וחזרה עשיתי 130 ק"מ אבל אין לי תלונות, אני ממש אוהב את זה ונהניתי מכל רגע.
מפה ומשם עשיתי היום מהלך מבריק של שליחת שני קורות חיים ושני טלפונים, בלי תיאום, התקשרו אלי מאותו מקום והזמינו אותי לראיון.
על הדרך חיפשתי נקודות חמות בנתניה ללא הועיל עד שנכנסתי לקניון המקולל בו מתפוצצים כל הזמן, מצאתי ושלחתי.
אני צריך לקנות לי סוללה חדשה למחשב- זה בנפשי.
אני צריך לקנות לי מודם סלולרי כי הטרטורים האלה בחיפושי נקודות חמות בְּחורים, כן בחורים כמו נתניה עלו לי בשעה יקרה של טרטור ועצבנות.
חזרתי הביתה, רוקנתי את מעט החומוס והחצילים שעוד נותרו לי במקרר וצפיתי קצת בטלויזיה, בוהה ונח.
משם שמתי פעמיי אל המערכת, בדרכי לחתום על טפסים שייועדו ללשכת העיתונות הממשלתית, מה שנקרא- תעודת עיתונאי. הרכזת שלי כבר הבינה שזה לא ילך אחרת והם יעמדו מאחרוריי בעניין הזה. אני על הגל.
הלכתי לאייקידו השני.
אני לא אוהב את האייקידו השני. כלומר זה אחלה אייקידו, אבל המורה יורד על התלמידים, יש יאמרו בחן, יש שיאמרו שזה הומור, יש שיאמרו שהוא בהחלט מראה להם שהם קטנים.
אותי לא הצחיק ההומור שלו, אבל האייקידו היה נוקשה יותר, רוצה לומר חזק יותר ומתכוון יותר להתקפה, בעוד שלי, הסיידוקן, מדבר על התקפה בתיאוריה, ועשה דברים ברוח קלה יותר.
רציתי ונשארתי לאימון השני מתוך שלושה שם, שהיה עם ג'ו (מקל). נהניתי ועבדתי עם בחורה נהדרת.
משום מה, למרות שאני מתחיל וחדש הצלחתי לעשות משהו שהיא לא, אז הצעתי לה שתתאמן עלי בתרגיל במקום שאתאמן עליה. עשיתי את זה באדיבות, אולי רבה מדי והיא עשתה לי פרצוף לא מבין של "אוקי, אני אתאמן עליך (אתה באמת עושה את זה טוב)" וכנראה לא הבינה מה פתאום אני נותן לה כל כך הרבה חופש.
בגדול אני לא יודע, יש שם המון אימונים לעומת שניים בסיידוקן שלי, אבל התחושה שם פחות נעימה לי, יש המון אנשים ובקושי מתאמנים על כל תרגיל וגם צפוף אימים. אבל מתאמנים של חזק על יסודות. זה טוב.
אז לשלישי גם רציתי להישאר, דבר שנקרא אומנות שליפת החרב, אבל פתאום ראיתי 4 שיחות שלא נענו מהמערכת ושלחו אותי לצלם ב11 בלילה בהרצליה. ויתרתי על האומנות לטובת הכסף.
חחח, כן, רק לפני כמה ימים אמרתי שאני רוצה שיקראו לי יותר.
צילמתי תמונה של מישהו שנהרג. זה נקרא רפרודוקציה.
אחד הצלמים, זה של ידיעות האמת, הגיע לשם עם האופנוע הגדול שלו, ב.מ.וו אימתני עם שני תיקי צד גדולים, פתח על המדרכה את הלפטופ שלו ושידר למערכת שלו מהלפטופ הקטן שלו.
אוח אני כל כך לא שם עדיין, אני שבוי לא שבוי בתוך עניין של סמלי סטטוס שהם לא סמלים כי הם כלים הכרחיים לעבודה, אבל עדיין סמלים של סטטוס שעושים לי קראנץ' בבטן.
אני אגיע לשם אני אומר לעצמי ומחשב כמה כסף זה דורש.
אני לא באמת שם על סמלי סטטוס, הכלים האלה פשוט היו מקלים לי את החיים.
לפעמים אנשים מתרצים (בצורה לא רציונלית, לא הגיונית ומתוך בורות) את אי ההצלחות שלהם בזה שאולי לא רצו מספיק. מבחינה פסיכולוגית זה מרגיע להם את תחושת האשמה, או את התיסכול או את הדיסוננס שנוצר להם עקב הכשלון שלהם.
אם יש משהו שאני יכול להגיד על עצמי זה שאני רוצה מאד. אני אגרום, כי אני אמרתי.
| |
מעלליי
בשביל להוריד את האוכל שאכלתי עכשיו אני אספר לך שניים שלושה דברים על ה- 24 שעות האחרונות שלי.
1- אתמול, המשפחה שצילמתי בשבילה את הבר-מצווה שנאה את התמונות שלי. זה היה מביך. נכנסתי לבית שלהם. הם אמרו לי שהם רוצים לראות את התמונות לפני שהם משלמים (מה, אני דוכן חמוצים בסופר?). האמא, כשגבה מופנה אלי וכשבנה מריץ את התמונות אומרת בקול רם "זה גועל נפש" כשאני עומד ממש לידה. בנם הגדול שואל אותי, תגיד, אפשר לפתח את התמונות אחרי שחתכת אותן? ועוד כהנה וכהנה גיבובי שטויות. מאוחר יותר, אחרי שיצאתי משם עם רגליים רועדות, כועס מהסיטואציה אליה נקלעתי, נבוך ונעלב, נסעתי לאכול גלידה באייסברג. 10 דקות ארוכות בכניסה לשם דיברתי עם האחות הקשוחה שמנהלת את ענייני המשפחה. זה היה כבר יותר מדי. לא רק זאת, בעודי מקבל את הגלידה מתקשר האח הצעיר בר המצווה ופותח איתי בשיחה בעצמו.
מיותר לציין שאפילו גלידת השמנת-עם-תותים שלי שבדרך כלל מרגיעה אותי לא עזרה הפעם.
הבזיון, אי ההבנה ביופי ואסתטיקה, לא יאומן. ועוד בכמות התמונות האסטרונומית שנתתי להם. נראה אותם מקבלים 1400 תמונות ממישהו אחר. בזיון.
2- אז היום החלטתי שאני משפר את מצב הרוח שלי והופך את היום לפרודוקטיבי. עלינו על האופנוע, עברנו דרך מס הכנסה, אוניברסיטת תל אביב וסיבוב דאווין בשכונות של רמת אביב כשלפתע קיבלתי טלפון לרוץ לצלם.
חצי שעה אחר כך הייתי בזירה, האירוע כבר נגמר אבל בכל זאת. התחברתי לוויירלס במתוקה לשדר את התמונות כשטלפון נוסף הגיע מהמערכת , הכתבת שהיתה איתי אתמול בעוד סט צילומים בבית ליסין התקשרה לברך ולהוקיר אותי על התמונות שצילמתי אתמול. היא אמרה שמזמן לא פגשה צלם שמצלם בכל כך הרבה רגש ושאני צלם מצויין. שמתי את הטלפון על ספיקר ופירגנתי לעצמי קהל :)
אכן תמונות מדהימות יצאו לי, שאני מאד גאה בהן ובנוסף הייתי רק מבין רק שלושה צלמים שצילמו את האירוע ההיסטורי. אין ספק שאני גאה מאד.
יום אסל יום בסל, גם היום עשיתי את היומית שלי
| |
שיחרור
עשרה לתשע, אני מתעורר. רק מניח את הרגליים על הרצפה וכבר טלפון. "אתה יכול לצאת לצלם?"
פתחתי וואלה מפות ותיכננתי את דרכי לבית משפט השלום ברמלה.
חזרתי הביתה.
אני עומד לפתוח בלוג לגיקים, בלוג עצמאי כשזה שלא ישב על שום שרת ישראבלוגי ותפוזי או גוגליסטי למיניהם. התיישבתי והמשכתי בעבודה הקשורה בנושא. שעתיים. באמצע טלפון מאחותו של הבר מצווה של יום שני ושל מחר (אותה אחת): ביקורת.עניינית. בשקט. יודעת מה רוצה להגיד. הזכירה לי אחת בשם הילה. היא דיברה על אסרטיביות והיתה אסרטיבית בעצמה. הערכתי אותה על זה ונתתי לה לדבר. היא ביקרה את הצילום שלי. אמרה שהצילום שלי לא מספק בעיניה. אמרה שהיתה לה תחושה שיכולתי להביא תמונות עם ערך מוסף ושהיא יכולה לצלם כמוני. הקשבתי. להתפרץ היה מצייר אותי בעיניה כְּפּחוּת, כאולי אדיוט. כשאני דיברתי לא נתתי לה להתפרץ לדבריי, אז היא הקשיבה עד הסוף. בסוף היא אמרה שהיא מבקשת שאבוא עם מספיק ג'יגות של כרטיס צילום כדי לצלם המון. מיותר לציין שהם קיבלו ממני ג'יגה של תמונות ברזולוציה מקסימלית- 850 תמונות. זין. מחר הם יקבלו עוד יותר תמונות, 1100 תמונות, וזה עדיין יהיה ג'יגה. לא מתעסקים איתי בצילום. לא מתעסקים איתי.
צלמים אחרים נותנים 100 תמונות. 100 תמונות אחרים נותנים.
טלפון. אתה פנוי לסוע לצלם ביפו? יאללה... הלכתי לצלם בית מהמם ביפו... "יפו יכולה להתאים לי", אמרתי לעצמי בדרך חזרה, אני רוצה בית גדול, שקט... את הרעש שלי אני מפיק בעצמי... לא צריך לשלם יותר על פחות בלב תל אביב.
חזרתי הביתה. חצי שעה
טלפון. אתה פנוי לצלם עכשיו בשרתון סיטי טאוור? יאללה... הלכתי לצלם כמה פרצופים... יצרתי קשר עם עוד כמה אנשים... דווקא יצאו לי תמונות יפות, מוצאות חן בעיני...
טלפון. זאת הסגנית עורך. "אתה לא מתאים לנו לעבודה כמפיק במערכת", אמרה בגמגום. אמרתי לה תודה וסגרתי.
שלוש פעמים במהלך החודש הזה הייתי שם בהתלמדות.
סיפרתי לאמא שלי. "הם לא יודעים כמה אתה טוב. זה לא שלא היית טוב. זה הכל עניין של כימיה".
סוף סוף היא הקשיבה לי ואמרה את הדברים הנכונים. סוף סוף הרגשתי שהיא מבינה אותי.
היא לא דיברה על כסף או על אי הצלחה. היא דיברה על דברים אחרים.
אמרתי לה שאני רוצה לנוח, אולי לסוע לאחותי לזמן מה. היא הסכימה על המנוחה. על הנסיעה נדבר כבר.
"אני לא מבקש לסוע", אמרתי לה, "אני באמת לא מבקש את זה, אני רק חושב את זה ומשתף אותך בזה".
היא הבינה,
ניתקנו.
=
עדכון 22:00 בלילה: ואז ב20:55 הקפיצו אותי שוב- לך תצלם בבילינסון. היה פיגוע.... אז נסעתי.
| |
עד מתי. טור שלא פורסם. אני מביא אותו כאן
עד מתי
הייתי בנתיבות. הגעתי לשם ברכבת אחרי שהמשטרה עצרה את האוטובוס שלי בצומת קאסם. נסעתי בטרמפים דרך השדות באזור שדרות ונתיבות. ראיתי את המפגן המרשים והעצמתי של הנחישות הדתית-לאומית-ימנית בעד ארץ ישראל כמו שאתם רואים אותה ויש לי רק כבוד לסדר המופתי ולשקט ששרר שם ליד קברו של איפרגן. מעבר לכך, אחרי שהייתי שם אני מקנא ביכולת הארגון שלכם ומקווה שהשמאל ילמד משהו מכל העסק הזה, כי בין השאר, גם דמוקרטיה מופתית היתה שם.
אך ידעו היושבים בכפר מיימון שיש חוק בישראל, יש שומרי סף, יש זכות לכוחות הבטחון להגביל את תנועתם של המפגינים. אל יתממו היושבים, מתונים או קיצונים, שהמשטרה וכוחות הבטחון נערכו בצורה כה נרחבת כמו זו ושהפעם הורידו את הכפפות מול הימין הזועם.
אל ידברו על דמוקרטיה היושבים במיימון. כשהימין הוא זה שהלך עם ארונות קבורה- המשטרה איפשרה. כשהימין הציג את רבין במדי אס אס- המשטרה שתקה. הימין הוא זה שממנו צמחו "עשבים שוטים", ממנו צמחו קיצונים ורק ממנו יצאו משיחיסטים שהלכו וריססו מתפללים מוסלמים. האם אלו באמת עשבים שוטים? יותר מדי פעמים עצר החוק את עצמו מלהגן על המדינה. כל אותם כינויי גנאי, כל אותן כתובות גרפיטי, כל אותם מטעני דמה שפתאום מונחים בתחנות אוטובוס- עד מתי צריך להתאפק מול דורסנות צבועה בשם הסבלנות הדמוקרטית והזכות להפגין?
עברתם את הגבול.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
