הפלגתי היום ביאכטה. אפילו החזקתי בהגאים זמן ממושך. הפיתה עם חומוס ונקניק שאכלתי שימחו אותי ואפילו שאר הירקות שאכלתי אחר כך בלב היאכטה.
רק שככל שאתם יותר נמוכים וקרובים למים כך מופעל עליכם יותר כח משיכה וכשזה משתלב עם גלים ומלפפונים חמוצים לא נותר גיבור עומד אלא יושב, בבית הכסא. 20 דקות להערכתי ישבתי שם, חשבתי לתומי שילך לי ואני אתפוס את אלהים בביצים. טעיתי. 20 דקות אמנם הרגיע אותי לשבת שם, אך מיד כשקמתי יצא ממני כל הצד הבולימי שלי. פ33ה.
(תירגעו, אין לי צד בולימי). נמשיך.

קיבלתי כל מיני סמסים וכל מיני טלפונים היום, אחד מזאת שאמרתי לה שהיא לא ראויה לצילומים שלי. אחריה נכנסתי לשירותים.

טלפון זועם מאחותי הודיע לי שאם לא אזיז את התחת שלי בפרויקט האורבני שלי הלך עלי.
אז אני אזיז את התחת.

בדרך הביתה מהמרינה הבנתי: אין לי למי לבוא ולהרגיש בבית. אין לי עם מי להירגע וזה המצב.
בדרך כלל, הפועל היוצא של זה הוא שאנשים מרגישים שהם חסרים, מרגישים שהם צריכים מישהו, שיאזן את המצב שלהם עם עצמם. בדרך הביתה הבנתי את זה. אין לי עם מי להרגיש בבית ואין לי עם מי להירגע. זה המצב ושם אני נמצא.
רגיעה פתאומית נפלה עלי. הבנתי שהרצון למלא את הצורך הזה, הרצון למלא אותו הוא היוצר את תחושת הריקנות, הרצון העצמי,לא הצורך "האובייקטיבי".
איך הבנתי את זה? זה קרה אחרי שהרגשתי טוב עם זה שתקפה אותי תחושת "לא רוצה אף אחת" זמנית כזו אחרי שזרקתי את הבחורה הזאת מהחיים שלי. הרבה זמן לא זרקתי אף אחת, אני לא מאלה שזורקים, אבל היום זרקתי אותה, ודאגתי להוריד את המים אחריי.
יש פה הגיון מחשבתי ומחשבות מנהלות את הקיום שלנו. בסך הכל הצלחתי להבין את המנגנון.

כל הדרך מהמרינה ישב לי בראש שם התואר הזה SELF MADE MAN. זה משפט קפיטליסטי אמריקאי אבל אצלי בראש הוא תפס משמעות שונה לגמרי.
Self made man. בסך הכל הצלחתי להבין את המנגנון הזה.
יום שישי היום      ואין לי שום בעיה עם זה. 

בימים האחרונים נשים מאכזבות אותי. קקה עַם הנשים האלה.
כל אחת לא סגורה על עצמה, וכך יצא שבימים האחרונים הכרתי כמה נשים שלא סגורות על עצמן, ככה בבום, נפלו עלי (אני יוצר את מה שאני מקבל), אחת אחרי השנייה.
שאלתי את עצמי מה הולך פה. מה הייתי? מי הייתי שכך קרה לי.

אתמול באימון המאמנת שלי נתנה לנו לשקוע בתוך הבוץ של העתיד שלנו. אם לא שוקעים, אם לא מודים שכך פני הדברים, אם לא מקבלים אותם כפי שהם קודם כל, אם כל הזמן מתנגדים להם, אם כל הזמן רוצים לשנות ולתקן אותם- אי אפשר לחולל בהם טרנספורמציה אמרה.

זה קואצ'ינג על סקס ואינטימיות.

אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.

לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.

"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).

"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני.  אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.

לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו.  אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.

"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.

 

האוס.
למה אנחנו כל כך אוהבים דמויות שלא מצליחות להתחבר לחברה?
תראו את דאטה, ממסע בין כוכבים: הדור הבא, תראו את ספוק, מהסדרה המקורית, תראו את האוס.
בואו נדבר עליו, הוא הכי עדכני, וסוחף אחריו מידות היסטריות של אהדה בשקט בשקט, גם פה בישרא.

פרק אחד בעונה השנייה כמדומני נתן לנו חיתוך עומק של כל, או רוב אישיותו.
הוא נפגע ברגל והוא צולע, הוא אמר על עצמו שהוא פגום. פגום ללא יכולת להיתקן.
מעבר לזה, אישתו עזבה אותו. הוא אמר לעצמו שהוא יותר- לא יפגע.
אלה שתי מסקנות מכוננות לבני אדם, ולא משנה כמה הם חכמים.

פעמים רבות אני מדבר פה על מה שאנשים "אומרים על עצמם". בשפת האימון קוראים לזה "המשפט שלהם"
או באנגלית, ה- "sentence". זה מעניין כי sentence זה בעצם גם הגזר דין.
כשאנחנו אומרים על עצמנו משהו אנחנו בעצם גוזרים על עצמינו גזר דין, במלוא מובן המילה. אנחנו פגומים. אנחנו חלשים. אנחנו לא שווים. לא יפגעו בנו יותר (אנחנו נשים את עצמינו מאחורי חומה). אנחנו קטנים, לא יכולים, לא מספיק טובים, פגומים.
(לא לחינם אני חוזר פה שוב ושוב על זה ש"אני המילה שלי", אולי עכשיו אפשר להבין את משמעות הביטוי הזה יותר לעומק)

אז למה אנחנו אוהבים כל כך דמויות שלא מצליחות להסתדר, שגזרו על עצמן פסקי דין שמשמעותם בדידות חברתית ונפילה לחוסר הבנה את הסובב סביבם?

1- אנחנו אוהבים אותם כי אנחנו רוצים להיות כמותם, אבל אנחנו רואים רק את חלקם. אנחנו רואים איפה הם שוברים את המוסכמות, איפה הם משתינים על החברה ורוצים שיהיה לנו הכח לעשות כמוהם. היי הנה הוא חושף את הצביעות של ועדת בית החולים להשתלות, היי הנה הוא לא נותן לבחורה שרגילה לקבל כן מכל הגברים להתקרב אליו מבחינה מינית, היי הנה ספוק מראה עוד התנהגות לא הגיונית של בני האדם, היי הנה דאטה לא מבין עוד בדיחה.
2- אנחנו אוהבים אותם כי הם חכמים יותר. היכולת האנליטית שלהם חזקה יותר מכל השאר, האינטלקט, הכח, החזון, הכל גדול יותר, אפילו העוצמה המינית.
3- אנחנו אוהבים אותם (אני מדבר בעיקר על האוס) כי הלשון שלהם מושחזת ואנחנו רוצים לשלוף משפטים מהשרוול.

ואז מגיע השלב של המחיר.
יש אנשים כאלה, וחלקינו, מהסתכלות, מנסים לחקות ולהפנים צדדים מתוך הדמות.
ניוז פלאש- זה מצליח אם מתאמצים. אבל יש מחיר.
אנחנו לוקחים רק את מה שרצינו, הצדדים המושכים, אבל מתעלמים מכל שאר הבעיות שהם יוצרים.
לו נבין כשאנחנו מחקים התנהגותו של אדם אנחנו אחראים גם להשלכות של ההתנהגויות האלה יהיה לנו הרבה יותר קל, אבל אנחנו, כרגיל, לא יודעים להסתכל על כל התמונה ולא מבינים אחר כך מה לא הלך לנו. אבל זה לא אומר שזה לא אפשרי.

פתרון אפשרי.
אין לי בעיה עקרונית עם לחקות התנהגויות. זו מהות החיברות, אם כי הייתי מסייג את מספר הדמויות מהן הייתי לומד.
חיקוי הוא מצב כמעט לא מודע. אנחנו עושים את זה בלי לשים לב.
צריך לשאול את עצמינו את מי אנחנו מחקים ולמי אנחנו רוצים להידמות. כדאי להסתכל טוב טוב על הבנאדם (ואני לא מדבר רק על הטלויזיה כמובן) ולנסות לעמוד על אופיו כדי לראות לאילו השלכות אנחנו הולכים להכניס את עצמינו.
כמו תמיד, הכל יהיה תלוי בשאלות שנשאל את עצמינו. השאלות יגדירו את מה שנענה ואת מה שנראה.
הנה כמה שאלות:
מה מוצא חן בעיניי באותו אדם, איזה צד בדיוק?
מתי בא הצד הזה לידי ביטוי?
האם הצד הזה חסר לי? חסר בי?
איך אני מדמיין את עצמי עם הצד הזה בי? מה יכול לקרות לי?
(חיקוי התנהגות לא שלכם היא כמו השתלת איבר זר בגופכם, הגוף עלול לדחות אותו, האישיות שלכם תגמגם. אם תחקו התנהגות לא שלכם לפני שחקרתם אותה, אתם והחברה שלכם תחושו דיסוננס קוגניטיבי קשה. מי שיכיר אתכם יזהה את זה, מי שלא יכיר אתכם יחשוב שאתם שרוטים).
בהינתן הקשרים החברתיים האישיים שלי, איך יגיבו החברים שלי לעניין? (אתם כבר יודעים מה תהיה תגובתם, רק תסתכלו)

יש עוד הרבה שאלות, אבל
אין טעם להעלות על הכתב את כולן עכשיו. החשוב ביותר הוא לדעת באיזו נקודה התחלתם לחקות מישהו אחר, כדי שתהיה לכם נקודת חזור, כמו בווינדוס כשמשהו מתקלקל ואפשר לעשות UNDO.

היום עלו בפניי כל הדברים שלא יהיו לי לעולם וכל הדברים שלא היו לי מעולם.
עלו בי מחשבות של "גם אני רוצה" ועלו בי מחשבות  "סוציולוגיות" ועלו בי שיחות של "אני אצור את עולמי במו ידיי" וגם עוד כמה שיחות שהתחוללו בתוכי

ועל כולן הסתכלתי

על כולן הסתכלתי
וזה לא היה קל

ב"תרבות ללא נחת" מספר פרויד על אחד- כריסטיאן דיטריך גראבה, שכתב במחזהו "חניבעל": "עולמינו זה, אין לנו מפלט ממנו"
וגם - " אל דאגה! אין לנו מפלט מן העולם- אנו בפנים, אחת ולתמיד".

כמו רוצה לומר- אתם בחיים, אתם כבר במים, תשחו.
ואני חושב על אותם אנשים שנמצאים במים וחושבים ומתנהגים כאילו אסור להם להירטב (כי הם יבשים, עאלק) וחושבים שאילו לא ירטבו יִשַמרו והם אינם יודעים כי הם כבר רטובים, על כל יובשם, הם כבר רטובים וההימנעות הזו מאבדת אותם לדעת במסווה של ביטחה. איזו עיוורות. איזו עליבות.


(תמונת היום לא תוצג לצערי, גם התמונה הקודמת הורדה עקב בקשה מפורשת, עימכם הסליחה)