לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


הנדסת המחשבה / יוזף ברויר
Avatarכינוי:  יוזף ברויר

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2022    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חרדה קיומית 1701


בהארץ של הסופשבוע קראתי את הטור של אורית שוחט. היא אומרת שם שהמלחמה לא נכפתה עלינו ושפשוט נכנסנו אליה בפזיזות בלי לשקול את ההשלכות שלה. הטיעונים שלה נכונים. כנגזרת של זה, המסקנה המתבקשת היא שזו אינה מלחמת אין ברירה אלא היגררות לשטיקים המסריחים של החיזבאללה, עניין למדינאים מתחילים.
הדברים השתנו מאז נכתבו שורות אלה.

בעקבות החלטה 1701 והתגובות שאני שומע מהשטח ומהרחשים שאני שומע מהלב (יותר כמו זעקות) אני חושב שאסור לנו, פשוט אסור לנו לקבל את ההחלטות של האו"ם-שמום הזה.
מעולם לא ראיתי אותנו יותר נתפסים בעיני האחרים כלוזרים, מעולם לא ראיתי אותנו כעם נתפסים בעיני האחרים כְּשִיט שראוי לדרוך עליו ולזרוק אותו לים כמו שאני רואה אותנו כעת.

טענות אחדות שנשמעות סביבי אומרות שחבל על המתים שלנו. ואני אומר לא. לא חבל על המתים שלנו אם הרוב יקבל את המגיע לו- שקט ושלווה בטווח הרחוק. the need of the many outway the need of the few .
טענות אחדות טוענות שתגובה צריכה להיות פרופורציונית. ואני אומר לא. התגובה שלנו לא צריכה להיות פרופורציונית, היא צריכה להכאיב לאויבינו הרבה יותר משהיא כואבת לנו. אנחנו צריכים להיות אכזריים ולא לעפעף בעת השמדת האויב (למרות שנעפעף כי אנחנו מוסריים ואנושיים) כי רק כך נוכל להסתכל על עצמינו ביום שאחרי, שלא נרגיש שהפסדנו את המערכה הזאת, שלא נרגיש שהעבר שלנו חוזר על עצמו שוב. הטובים חייבים להיות רעים על מנת להגן על עצמם בעת סכנה אחרת ימותו.
עלינו להיות אכזריים כי להיות נאורים במזרח התיכון כמו שאנחנו רוצים להיות מביא אותנו ללעג, לקלס ולקטיושה בעולם הסובב אותנו ובסופו של דבר אנחנו צריכים לתת להם במ.ל.ר.ס ואנחנו לא אוהבים את זה.

האו"ם שמום מדבר על הפסקת האלימות. ואני אומר לא. האו"ם שמום ואוכלי הצפרדעים שביניהם יכולים לאכול חצץ מצידי. שלא ידברו איתי על אלימות כשחצי עולם מנסה לעצור את הגרעין האירני ואחמגנג'י מצפצף עליו. שלא ידברו איתי הצרפתים על אלימות כשפריז בוערת מהאלימות המערכית שלהם המופעלת כלפי מהגרים. שלא ידברו איתי על אלימות כשרק לפני 60 שנה הם היו מרצחיו מרצון של כושילאימאשלו עם השפם.

אם יש משהו ש"הפסקת האש" הזו מעוררת בי זה את הפחדים התורשתיים של העם היהודי שזורמים בעורקיי, כי תזכרו שמתחת לכל מסגד וכנסייה שבנויים בפאקין חור הזה שנקרא ארץ ישראל היה פעם בית כנסת לפני 3000 שנה ושאנחנו היינו עם שדוכא במולדתו וסולק ממנה. פתאום אני מרגיש נרדף ועל נקודת קצה בביטחון שלי בארצי. אני מרגיש שאם לא ניתן להם בראש נאכל אותה.
אני לא מצליח להבין את הרצון של אויבינו למות מהחרב שלנו, אני לא מבין את זה בכלל אבל אני מוכן להאכיל אותם בחרב אם זה מה שנדרש לי כדי לשרוד. עם זאת, זה שאני לא מבין את זה לא אומר שאני לא מבין שאלו הם כללי המשחק ושבקרב צריך להיות חזקים יותר מהצד השני ושמשום מה הפסיכולוגיה הערבית, חוץ מלקדש את האדמה פשוט רוצה למות. ואיזה אבסורד הוא זה שהעולם המוסלמי מונה מיליארד שלם של בני אדם שעושים ילדים כמו שפנים עם אנרג'ייזר בוואגינה והעם היהודי מונה פחות מ15 מליון בני אדם ושהעם היהודי אחראי לכל צרות העולם המוסלמי.
מי אמר רגשי נחיתות מי?
נכתב על ידי יוזף ברויר , 13/8/2006 01:33   בקטגוריות פסימי, שחרור קיטור, מדינה במלחמה ואני  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


ירון מרקס-מסתבר.


אני מתיישב לראות את התכנית של עמנואל רוזן. פתאום משום מקום אני שומע על נער שאיבד את רגליו במשלחת של משרד החוץ לפני 7 שנים. המוח של מתחיל לטוס במהירות האור.

כן, זה הוא. כבר שנים אני חושב עליו, לא זוכר את שמו במדויק ומתעצל ללכת לספר המחזור לבדוק את שמו.

ישנתי איתו בחדר כשהיינו בפולין, הוא הזמין אותי להיות שותף שלו.

הכרתי אותו קצת, יצא לנו לדבר. באתי לבקר אותו אחרי התאונה פעם אחת.

שנים שהוא עובר לי בראש, פעם, פעמיים בשנה, ואין לי את מי לשאול מה שלומו.

ואז הוא מופיע בתכנית.

הרבה יותר יפה, הרבה יותר עצוב. אותו נער רהוט, חכם, אינטיליגנטי, גבוה, אהוד, מהמם, מנחה הטקסים בבית הספר,

ולא יאומן שהמדינה מתנערת ממנו

אבל כן, היא מתנערת

ואני זוכר שהוא אמר שהוא הולך לחיל האויר, אני זוכר, והוא הלך, והוא נהיה קצין, ובלי רגלים.

ועברו שבע שנים, ופתאום אני רואה אותו, עייף, עייף, כנוע, ממרומר, אבל עדיין יש לו סטייל, הוא מרגיש גאה, לפחות בטלויזיה, אני חייב להגיד לו שלום, הוא לומד איתי באוניברסיטה- מסתבר.
נכתב על ידי יוזף ברויר , 19/5/2004 21:33   בקטגוריות פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


83,206
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליוזף ברויר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יוזף ברויר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)