|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סטנדרטים גבוהים
הלכתי לפגוש היום חברה יקרה מהמלחמה. הכרתי אותה במהלך מסיבת עיתונאים שערכה עיריית חיפה ביום שנפלו עליה הקטיושות הראשונות, אז ברכבת. המסיבה היתה באולם הישיבות של העירייה והיא הפיקה את השידור לערוץ שידור כלשהו. אני התחלתי איתה והיא התחילה איתי בחזרה.
מאז נשארנו חברים.
היום, מסתבר, חגגנו לנו את החצי שנה להיכרות בינינו, ישבנו על ספסל בשדרות רוטשילד ודיברנו על החיים.
אחרי שהלכנו להסתובב בשדרה, בשינקין, בקינג ג'ורג' ולבסוף אחרי שנפרדנו, שמתי פעמיי לכיוון האופנוע שלי שהחנה בגאון בשדרה היפה.
הלכתי לי ברגל וחשבתי על החיים. מזמן כבר לא הלכתי ברגל ככה סתם. ראיתי זוגות צעירים, ראיתי אבות, אמהות, ראיתי כלבים, גני משחקים, צל, שמיים, ילדים, אופניים, מרפסות ודשא.
כמה דברים צריכים לקרות לי בחיים, ואני כותב את זה שוב ושוב.
הדברים הכי חשובים לי בחיים עכשיו, והסדר שלהם לא משנה הוא:
לעזוב את הבית ולמצוא לי מקום. הייתי שמח לו יכולתי לחיות לבדי אבל שותף/ה גם יתקבל. 400 דולר יש לי. מישהו מחפש?
לבנות לי אתר חדש שאוכל ליהנות ממנו כי
אני רוצה לשווק את עצמי בחו"ל, כי הארץ קטנה ואני מתאים יותר לעולם הגדול.
לחסוך ולקנות לי עוד מצלמה. כבר יש לי חמישית מהסכום. רק נותר לסגור אותו ולחדש כל חודש.
תחילת קריירה מקבילה- יש שם משהו- נדרשים תעוזה ואינטליגנציה רגשית.
עד כאן בנושא הזה.
עכשיו, כל פעם שאני מספר למישהי או למישהו מה אני רוצה בבחורה הם אומרים לי "יש לך סטנדרטים גבוהים", כמו מתריסים כלפיי.
אז אני אומר להם "מה, שתהיה חכמה ועם אינטליגנציה רגשית? נכון, הסטנדרטים שלי באמת גבוהים".
| |
4 נקודות על המצב
1-
שלשום הייתי עצוב. אתמול הייתי עצוב. העבודה וכו'
אתמול אמא שלי קראה לי. מול העיניים שלי התחילה לבכות. חיבקתי, "מה קרה" "לא יודעת" "מה קרה" "לא יודעת" וכו' וכו'.
היא שיתפה אותי בכמה עובדות חיים מצערות לגביה, הקשבתי בשתיקה.
לאחריה דיברתי אני בלי להסתכל עליה. היא הקשיבה בשתיקה. תוך כדי דבריי גם אני התחלתי לבכות.
דיברתי על החופש שאני כל כך צריך... היא הסכימה איתי.
יש לי צד באישיות שעוד לא פוענח. היא ידעה את זה, אני ידעתי את זה. היא הציע לי לפגוש מישהו. גבר זמן מה שאני חושב על זה בעצמי, חופש מתחיל כשמצהירים שהוא נכנס, אתמול בתשע בערב נכנס החופש שלי לתוקפו.
2-
רק בארבע בבוקר הלכתי לישון באותו לילה של אתמול, שלוש פעמים סקס מאז ועד רגע כתיבת השורות האלה העביר בי כל מיני כימיה במוח. הדבר שמתלווה אצלי לתחושת החופש היא- אבלות.
כשסיימתי את הפעם השלישית הבנתי את זה.
אי ההתקבלות למקום העבודה שכל כך רציתי השפיע עלי עד לרמה המולקולרית של הציפייה.
מחשבות על מה היה אם ומחשבות על איך היה כשהיה... כך ידעתי שהגוף שלי חווה אבל. ולכן אני בחופש,
שזה כמו שבעה, נועד לתת להתמודד עם המקרה שקרה (ושבכלל כולל חודשיים עמוסים של חיפוש עם קליימקס מאכזב).
3-
אנחנו מחפשים מה לעשות. מרכז התקשורת שיושב לי מתחת למיטה הראה שהחבר האהוב שלי נמצא בבית.
הוזמנְנוּ ל"אירוע אירוויזיון" גאה ואנחנו מתכוונים ללכת. אני כבר שומע את עצמי מתלונן בראש על השעמום הקולוסאלי בלראות חברה אירופאים שרים וצוהלים, אבל היי, אני בא בשביל החברה...
4-
הרבה זמן שלא עשיתי את זה שלוש פעמים באותו יום זה כל כך לא היה לי חשוב בחודשים האחרונים.
הרבה דברים שינו את סדר חשיבותם בחיים שלי בחודשים האחרונים, בטח פיספסתי חלק מהם בפסיכואנאל שלי את האישיות שלי.
מזלי שאני לא שיפוטי בנוגע לעצמי ברוב הדברים שאני חושב על עצמי, השיפוטיות שלי יודעת לכסח אותי כשהיא מתרוממת.
אולי סדר יום חדש? יום יגיד.
| |
היום עמית התקשר אלי.
הוא הפתיע אותי.
אמר שאמרנו שנדבר וזה התמסמס.
שמחתי שהוא אמר את זה. בכלל, יוזמה ראוי שתבוא גם מאנשים אחרים.
אני לא אדם שנעלם. אמרתי את זה גם לה והיא אמרה שהיא אדם מאד נעלם כשהיינו יחד פה.
אז אני לא אדם שנעלם. מסתבר שיש לי חברים נעלמים. מעניין, יש לי חברים נעלמים ואני משאיר אותם בחיים שלי.למרות שהם פוגעים בי אחת לכמה זמן. הבנתי שזה לא שחור ולבן ביחסים, כי אני אוהב אותם, והם אוהבים אותי, אבל הם נעלמים להם.
זה מעניין, צריך להשאיר את זה בפרוססור שיעבד.
בכל אופן, עמית, התקשר ורצה שנקבע, אז אמרתי לו שאני אתקשר אליו מאוחר יותר אחרי שאסיים עם הידידה שאני נפגש איתה היום.
סיימנו לדבר וזה מה שהרגשתי:
לא נוח. כי יש מתח בינינו.
אבל אז פתאום התחלתי להתרגש מהלא נוח הזה, הרגשתי שאיזה כיף זה ללכת ולהרגיש לא נוח כי זה הופך את זה למיוחד ולדורש הסתכלות ושאם וכאשר אפגוש אותו, הערב יהיה קריאייטיבי וידרוש סוג אחר של הקשבה ללב מאשר בדרך כלל.
משום מה, לאחרונה, אחרי שחבר שלי עומר אמר לי משהו מאד חכם בדבר זה שלא צריך לדעת מה הולך לקרות ושזה משעמם כשיודעים מה יקרה ואיך יהיה, התחלתי למצוא את עצמי נמשך למצבים חברתיים לא ידועים כדבר שיש בו עניין אמיתי. תקראו לזה סקרנות, תקראו לזה עניין, אין לי מושג, אבל בנוגע להערב, אני יודע שאני סוחב משקעים.
כן, אני סוחב משקעים עליו (או אולי שכבות שאני צריך להסיר) וזה מדליק דווקא כי זה קשה וזה מדליק דווקא כי אני לא יודע מה יהיה, ואני לא מפתח ציפיות או רצונות כמוסים (משקעים ושכבות עוצרים את זה) אבל נראה מה יהיה, כי כל פגישה לטובה.
ומה שבאמת מעניין שעשיתי לעצמי היפוך מחשבתי בנוגע למשקעים
וזה גרם לי להיזכר ב
אבא שלי
שוב
| |
אנשים חוזרים אלי לחיים. שוב ושוב אני אומר את זה. וכותב את זה.
היום התקשרתי לעמית (וגם).
ראיינתי אותו היום בנוגע לאימון. דיברנו בטלפון. אני הולך להיות מאמן. הביטוי העצמי הגדול ביותר שלי.
דקה לפני שניתקנו שאלתי אותו אם יש לו עוד רגע ושאני רוצה לומר לו משהו... "על איך שהיחסים שלנו... נחתכו", אמרתי.
"כן, הייתי חרא, נעלמתי בלי לתת הסבר, אני נורא מצטער על זה", הוא אמר.
חזרנו לשיחה והמשכנו לדבר על זה...
סיפרתי לו שכעסתי ושפשוט הרמתי לו טלפון אחרי 3 ימים של מחשבה על זה
ושזה משהו שאני גם רוצה לעשות עם אבא שלי, בלי לדעת למה ובלי לדעת מה הולך לקרות שם ואם אני אפגע מזה או לא.
"אני מחכה לטלפון ממך" הוא אמר לבסוף....
מעניין אמרתי לעצמי... מעניין מה אדם מסוגל לעשות.
אני מציע את עצמי כמאמן
| |
הקשבה כבר תמיד
מחר יקרה משהו שאני יודע כבר עכשיו לעמוד על פרטיו.
אני אתקשר ונקבע. היא תגיע.
אנחנו נתחבק אולי, נהיה נבוכים רגע ואז נחליט איפה יושבים, או אולי הולכים.
היא תתחיל לדבר. אני לא אפצה את פי. היא תדבר ותספר מה עבר עליה.
היא תדבר על עצמה, ומתישהו תעבור ותדבר על הקשר שלנו.
היא תגיד למה ניתקה אותו. היא לא תלך סחור סחור.
כמו היום כשהתקשרה: הי, אני רוצה לפגוש אותך, מחר, להתנצל, להשלים, ולעבור הלאה.
אני אקשיב לשיחה שלה.
אני גם אופתע מדבריה , אולי.
היא תתנצל, ואני ככל הנראה אסלח. I'm easy, ולא כי אני זונה, אלא כי אני עושה את זה לעצמי. כי בעצם [תוך כדי כתיבת השורות האלה] אני כועס ורוצה לשחרר גם כן, להשלים, לסגור, ולעבור הלאה, זה נראה לי הגיוני וכל דבר אחר נראה לי לא הגיוני, אנטי קונטרסט, דיס-פונקציה.
רק שאני ספקן. אנשים שעוזבים אותי בלי הודעה ובלי להיות מוכנים להסביר מדוע ואז עושים חזור להתנצל ולהשלים לא רוצים איתי קשר [אמר הקורבן התמידי שננטש כמה פעמים בחייו]. לא הפסיק להיות להם קשה. הם רוצים להשלים כי הם למדו את הטריק הכי מדהים בחיים- ההשלמה. כי אני חי ככה בחיי. הם לא רוצים קשר - הם רוצים מנוחה והם קלטו שכך יגיעו לזה.
אז זאת ההקשבה שאני מגיע איתה למחר. יש לי הקשבה כבר [למחר], ותמיד יש לי הקשבה כזו [בנוגע לאנשים כאלה].
זו הקשבה כבר תמיד- והיא מגיעה מהעבר, ממלאה את הכוס ולא נותנת לאפשרות חדשה לעלות ולחיות מתוך עתיד אפשרי.
כמו שאני מכיר את עצמי, לקראת מחר אני אתרכך, כי אני כזה, אני רך, אני מתרכך, כי זו החכמה בחיים, להיות גמיש, ויש סיכוי שאני עוד אפגע; כי אם מה שאני חושב שיקרה אכן יקרה אני אהיה מאד מאוכזב. היא תאכזב אותי בתור בנאדם [היא כבר איכזבה, הרשימה פשוט תתארך] ואני אצטרך לעשות עליה לט גו עוד יותר גדול ולהבין שאני אדם יותר טוב ממנה לנחמה, שלא תנחם אותי באמת.
והלוואי שאני טועה.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
