ישבתי עם בן דודי אתמול בבר.

זה מעולם לא קרה קודם.

בפעם הקודמת זה היה מוקדם מדי. הוא היה בן 11, אולי בן 15. היום הוא בן 21.

לקחתי אותו לסיבוב בתל אביב.

הוא גבוה.

יותר ממני אפילו. גופו בנוי תלפיות תלפיות.

ישבנו במקום.

דיברנו על המלחמה. הוא סיפר איך היה לו כחובש וכלוחם.

אני סיפרתי לו איך היה לי כצלם.

התחלתי להרגיש מאד לא נוח.

לא נוח זו הגדרה מופשטת. הייתי חייב להבין מה עובר לי על הגוף תוך כדי.

כנראה שחוויתי את ההיסטריה מאז.

מתח היה שם. לא.

זה היה משהו כמו

עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו, תן תן תן תן תן תן, צלם צלם צלם צלם צלם, עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו

כמו מכונת ירייה שנפרקת לי בתוך הראש.

ואני יושב איתו בתוך הבר, ואני והוא שנינו חוווים חוויות.

ואני נדרך. ואני נהיה חד. ואני יכול להרוג. כי אני יכול.

וכשזה ככה אני דואג לא להיות קשוח, אלא כמו רוח, להזרים את עצמי ולא להיות קיר, לא להתנגד.

אני תמיד מזכיר לעצמי להיות דלת מסתובבת. דלת תמיד מסתובבת כשבאה הרוח.

עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו, תן תן תן תן תן תן, עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו

ואני שם שוב.

אני חייב לצאת משם. אני משלם משלם עליו ואנחנו הולכים משם.

אין לי במה לפוצץ את התחושות האלה.

אז אני נותן להן להיות, ונותן לדריכות להתקהות מעצמה,

אין לי שום ברירה אחרת, עד הפעם הבאה.

כשאני חושב על זה הבטן שלי מתהפכת וחוזרות לי התמונות מהזיכרון.

הייתי, ראיתי, חוויתי.

 

עברה שנה.

לא יאומן.

 

איפה הייתי אז ואיפה אני היום.

האירועים הבאים לוקחים חלק במהלך שתיים שלוש דקות מחיי. 

יום אחד בשלהי המלחמה צילצל הטלפון ובצידו השני היתה המפיקה שלי מהמערכת. "אתה מוכן לסוע בבקשה לקריית שמונה? יש שם בית שעולה באש, בניין רב קומות שנפגע מקטיושה."
"לבדי?", שאלתי, ונעניתי בחיוב.
נכנסתי למכונית, מיצובישי לאנסר מנהלים שקיבלתי מהמערכת ונסעתי צפונה. 40 דקות אחר כך נכנסתי למגרש החנייה השכונתי. משמאלי ראיתי את הבניין שנפגע, אך הוא לא עלה באש. קומה 5 נפגעה מטיל שנחת עליה באלכסון, פיספס את הגג ונכנס בבניין בפינת הבית המוגדרת עבור תליית כביסות הישר לתוך חדר מגורים. ברחוב הצדדי בו עמדתי עמדו שני אנשים, אני מעריך שהמרחק בינינו היה 20-30 צעדים.
העדפתי להישאר עומד במגרש החנייה ולא להתקרב לבניין שנפגע שכל סביבותיו היו רוויות הרס שנפל מגובה הבניין, סורגים שנפלו, חתיכות בניין, ברזלים ועוד.

פתאום ללא התרעה וללא השריקה המפורסמת נפל טיל קטיושה ממש בקרבת מקום, רחוב לידי. מיד אחריו החלה האזעקה העולה והיורדת להישמע חזק מכל דבר ששמעתי עד אותו רגע. שני האנשים שעמדו שם רצו וברחו. הייתי עם המצלמה, צילמתי אותם קליק אחד, רק את הגב. נותרתי לבדי בכל השכונה, עומד חסר הגנות, ללא השכפץ שלי, בלב מגרש החנייה, כשעוד טיל ועוד טיל נפלו לידי, אני לא זוכר כבר כמה והמחשבות היחידות שעברו לי בראש הן:
א- אני חייב למצוא לי מחסה
ב- אין לי לאן לברוח
ג- אין מצב שאני מתרומם כדי לרוץ לתפוס מחסה
ד- השכפץ שלי נמצא במושב האחורי של האוטו
ה- להתקרב לאוטו במקרה של נפילת טיל לידי (אפילו אם זו לא פגיעה ישירה) זו סכנת מוות בטוח ומוחלט.
ו- אני חייב את השכפץ
ז- אלהים שלא יפול עלי טיל

חיפשתי לי שוחה לשכב בתוכה עד יעברו הרעמים, חיפשתי לי בור בצידי מגרש החנייה להתחבא בו. חרס. הייתי בלב מגרש החנייה, מסביבי אספלט ומלכודת מוות שקוראים לה מיצובישי לאנסר. הייתי צריך להחליט מה אני עושה. אני זוכר ששקלתי לברוח משם בריצה ולהשאיר את האוטו שלי פתוח פרוץ כך ופשוט לברוח. חשבתי לפחות לנעול את הלאנסר, אבל הייתי צריך להתקרב לאוטו לשם כך. החלטתי שהווסט יהיה עלי ויהי מה. ידעתי שלשם כך אצטרך לנשוך את הלשון, לרוץ אל האוטו לפתוח את הדלת האחורית, להתכופף, להוציא את הווסט ולרוץ לתפוס מחסה שוב. הרגשתי שחיי תלויים בזה. האזעקה ברקע.
השארתי את המצלמה על האספלט אני חושב ורצתי אל האוטו, פחד עמוק וטהור כמו שמעולם לא חוויתי תקף אותי. אני זוכר עכשיו בבירור שנפלו עוד טילים ברחוב שם ליד, וסנטימטר נוסף בכיוונון שלהם היה מנחית אותם בשכונה בה הייתי,פתחתי את הדלת, התכופפתי פנימה, יד אחת שלפה את הווסט השחור,היד השנייה כבר הלבישה אותו עלי, רצתי חזרה למקום בו השארתי את המצלמה וידעתי שעברתי שלב אך שעדיין לא תמה ההתקפה. טילים המשיכו ליפול. בגלל שלא נותר לי עוד דבר לעשות ירדתי לרמה בה התפללתי על חיי. אלהים רק שלא יפול פה טיל אין לי לאן לברוח אני לבדי פה אלהים. מְחוֹסר יכולת לעשות דבר נשכבתי על האספלט והרמתי טלפון לחבר היחידי שהיה לי באותו רגע שיכולתי לחשוב עליו. הכתב שישב בקיבוץ הגושרים. "אבירם נופלים עלי טילים פה אני מפחד", צעקתי לו בטלפון. הוא פרץ בצחוק אופייני לבנאדם שלא תמיד מחובר לעצמו, רק לפעמים. "אתה רוצה שאני אקח מונית ואבוא אליך לשם?", הוא שאל. "לא, מה פתאום, אתה משוגע? נופלים פה טילים, וחוץ מזה, אין מוניות אידיוט, הכל מת פה", אמרתי לו. אני זוכר שטילים המשיכו ליפול תוך כדי שיחת הטלפון שלנו, אפילו הוא שמע אותם בטלפון. כל אותה עת שכבתי על הכביש שם, טלפון ביד אחת באוזן, מצלמה ביד שניה, סנטר על האספלט לראות מה שמסביבי, מדבר עם אבירם בצד אחד של המוח, בצד השני מתפלל לחיי.

שתיים שלוש דקות ארוכות כמו הנצח (הרגיש כמו יותר) והכל עבר, אבל הריח התחיל. לקטיושות יש ריח שנישא באוויר אחרי שהן מתפוצצות. המשכתי לשכב שם על הכביש במגרש החנייה עוד שניות מה, שוקל עם עצמי מה לעשות, הרי תוך רגע יכולים לבוא עוד מטחים.
במקרה כזה אתם מרגישים שאין לכם יותר שליטה בחייכם. כל מה שחשבתם על שליטה ועל גורל מתערבב באותו רגע לבליל לא מובן של פחד קיומי עמוק וחסר תקדים שאין לכם שום כלים להתמודד איתו. הכל קורה נורא מהר, ואתם נותרים עם הצורך לעשות החלטות גורליות של חצי שנייה האחת כדי להחליט מה עומד לקרות הלאה. מעבר לזה אין לכם בחירה, ואתם לגמרי ביד הגורל והאלהים אותו הוא משרת. אתם מתחילים פתאום להאמין באלהים כמו שמעולם לא האמנתם. חוץ מעם עצמכם, אתם מדברים עם השוכן מעלה כמו שמעולם לא דיברתם איתו, גם אם לא האמנתם בו קודם, גם אם לא דיברתם איתו מעולם. הוא שם, אתם יודעים את זה פתאום, או לפחות אתם מתנהגים כאילו זה כך.
המטחים פסקו. שוב לקחתי את חיי בידיי, כאילו יש משמעות ללקחת את חיי בידיי במקרה כזה, החלטתי להתרומם מהכביש ולהשתמש באוטו שלי שרגע קודם היה מלכודת מוות ככלי מילוט מהאזור. פיקפקתי רגע במעשיי ואז השבתי את הבטחון להחלטה. רצתי לאוטו, הקלדתי את האימובילייזר המזויין, התנעתי ודהרתי משם מתעלם מכל חוקי תנועה שיכולתי להתעלם, שלטים, והכל. נסעתי 140 אני חושב בכביש שמתאים בו 70 ונכנסתי למלון בגושרים. התמוטטתי שם בלובי כשפתחתי את הלפטופ לשדר את התמונות וכתבתי מכתב לנוגעים בדבר, שלוש שורות ושתי תמונות:

הפקה שלום:
לקראת הפעם אני מבקש לתאם עם חסן נפילות טילים בתחומִי לפני שאני יוצא לצלם.
לצלם שלום.

זאת היתה החוויה הכי קשה שעברתי במלחמה, 11 באוגוסט, 2006.
הנה התמונות.
                
הבניין שצילמתי                                                 הפגיעות מרחוק, אחרי שעפתי משם.

עצבים לא נתנו לי לעצום את עיני ליותר מכמה רגעים. הרגשתי שדופקים אותי בהצעה שהציעו לי וחשיבה עמוקה יותר הוכיחה לי שההצעה שהציעו לי טובה רק למראית עין.
עיצבן אותי שאני לא יכול לתכנן על לחסוך. עיצבן אותי שאני לא יכול לתכנן לקנות לעצמי מיטה חדשה או לתכנן לקנות לעצמי ציוד חדש או לתכנן לעזוב את הבית. עיצבן אותי המצב הזה של להיות עצמאי שחי מגרושים ולא מסוגל לחשוב אפילו על להוציא קצת כסף על איכות חיים ופינוק.
דיברנו הרבה הלילה. לא הלכתי לישון ועוד שלוש וחצי שעות אני צריך לקום כבר למוסך. בשיחה שלנו סיפרתי לך שבנהריה היה לי הכי קשה ובנהריה לקחתי לי שני ריטלין (בזמנים קשים) כי כבר לא יכולתי עוד. אמרתי לך שלקחת ריטלין בתור מרגיע זה דבר איום בעיני ואמרת לי לא לאכול את עצמי ושאדם לא צריך להתמודד עם דברים כל כך קשים כמו שאני התמודדתי. סיפרתי לך ונזכרתי שאחרי שראיתי שאספו את הבנאדם המסכן ההוא לתוך שקית הלכתי לסופר שהיה שם פתוח ועמדתי חצי שעה מתחת למזגן שם כי לא יכולתי לזוז עוד מטר. נזכרתי בזה היום פעם ראשונה ודמעות התחילו לזלוג מעצמן.
פעם לפני כמה חודשים בכיתי יותר. בכיתי ותוך כדי גם שמחתי כי זה בישר לי שאני מחובר ללב שלי והלב והפנים שלי נדלקים מאותו כפתור. היום הייתי עצוב כשנזכרתי איך הייתי, לא בגלל מה שראיתי שם אלא כי ראיתי את עצמי מהצד לרגע עומד משותק מתחת למזגן. הייתי כמשותק.

היום הייתי בגן העיר לראשונה מזה חודשים רבים. אחרי שיצאתי מסטימצקי ראיתי את הפסטיבל שקורה בקומה התחתונה מידי יום חמישי. המון ילדים קטנים וחמודים, הורים צעירים, נשים צעירות, בלונים אדומים בצורת לב מרכיבים לב אדום גדול, דוכני ממכר יין ושמן זית, קצת אוכל, שתיה, ובמה ועליה נגנים עם כלי מיתר.
באוויר שררה שמחה והבנתי שזה הנורמל של בני האדם החיים פה. הם מעסיקים את עצמם בשימחה, או מנסים להעסיק את עצמם בשמחה. לא הייתי שמח אבל ידעתי שזה מה שאני אמור להיות.
פעם ראשונה בחיי שהבנתי מה זה אומר שמוזיקה נותנת חיים. המקום לא היה גדול כתמיד, הוא הוקטן והפך להיות מחבק על ידי המוזיקה שתפסה את החלל שלא היה תפוס על ידי בני אדם. ראיתי אנשים מחייכים וילדים קטנים שמשחקים בבלונים ומתוכי עלה חיוך של שמחה. הבנתי מה עלי לעשות כדי לרפא את עצמי.
אם במלחמה נפגעתי מצילומי מראות של עצב, פחד ושמד המלחמה, עתה עלי להתמקד בדברים שמחים ולמצוא בהם את המרפא שלי. ילדים, נשים, אהבה, שמחה.
"אכלת פלפל שתה מיץ", אמרתי לעצמי, "כנראה שאין תרופה טובה יותר מזה במקרה שלי".

פרקתי עכשיו את התיק מהמלחמה. אני ישן טוב בלילה.
אתמול שתיתי יין לשכרה. אומרים שזה לא טוב להשתכר כשיש פלאשבקים אבל מה זה משנה כבר, גם ככה היו לי פלאשבקים מרגע שנכנסתי הביתה.
אתמול הציעו לי להפוך להיות שכיר במערכת בה אני עובד.
הראשי אמר לי שהוא שמע עלי ביקורות מהללות מעל ומעבר למה שהוא מכיר, עלי בתור בן אדם. גם את הצילומים שלי הוא הילל מעל ומעבר. הראשית שאלה אותי אם אני מרגיש פה כבר בבית.
אחר כך הוא פרש בפניי את הצורה בה אנחנו הולכים להתקשר אם ארצה. רציתי לבכות. זה לא מה שתכננתי בראש בכלל. קיצורו של עניין זה להיות פרילנס אבל שכיר עם זכויות של שכיר. לא מה שרציתי ונדרש ממני לעכל את ההצעה.
חזרתי הביתה אחר חצות מלא כולי באלכוהול וחול ים עם גופיה אחרי נהיגה באופנוע במהירות שיא והלכתי לישון.

 רשימת דברים שעלי לעשות אחרי המלחמה:
לחזור להצעות העסקיות, כולל אלה שעוד חייבים לי תשלום.
להמשיך את חידוש הקשרים שלי, גיליתי שיש בי מקום, גם ככה השתניתי מהמלחמה.

הציעו לי פסיכולוגית מהעבודה. הסכמתי. כולם הסכימו אני חושב, ויפה שהציעו. פלאשבקים זו רמה חדשה שאני אצטרך להתמודד איתה בהנדסת המחשבה, אין לי שליטה עליהם והם סוחפים אותי כמו הייתי עלה ברוח.
הפלאשבקים הם לא תמיד רעים, הם גם טובים. אני חושב שהם נייטרליים, כי הם רק תמונות שסוערות לי במוח, אבל אני חושב שאני חווה תחושת עצב שבאה אחריהם, אולי געגוע, הם אינם טורדים אותי, כי אם חולפים אותי ומשאירים אותי להתבונן לרגעים מספר, עומד, פעור פה, "מה שעבר עלי", חושב לעצמי, הו כמה זה אבסורד.

כזה מוזר לשבת בבית קפה יום אחרי המלחמה. ופלאשבקים.
טוב.
Its a month of memories, everyday of memories

 

אחד הדברים שאני לא אתגעגע אליהם בצפון זה היתושים ושאר הסחלה שאכלו את הבשר שלי פה.
בקריית שמונה פועלים הרמזורים שוב, סימן מובהק לחזרה כאן לשגרה. עוד אין אנשים רבים ברחוב אבל מכוניות אזרחיות החלו כבר לנסוע בדרכים, למהול את התנועה הצבאית שבכבישים באזרחות.
השקט פה מוזר לי. טוב, הרי התרגלתי לרעש פה ולריח אבק השריפה שעומד פה באויר תכופות.
אם לא יקרה דבר מה יוצא דופן אני מעריך שסוף השבוע הזה יהיה הראשון בחודש ומשהו הזה שעבר שאשן שוב בבית. שלושים ושלושה ימים של מלחמה כבר ורק שלושה לילות הייתי בבית.

כולם מהללים את איתי אנגל בביקורות. אם "אין עוד את התמונה של המלחמה", לבטח יש את הכתבה של המלחמה, שבתוכה יש את החייל שסימן וי באצבעותיו באמצע הקרב.

כשכתבת יפה מאחד הערוצים עושה לך עיניים זה מחמיא. מצד שני אולי היא עושה גם לאחרים, מי יודע.

אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.

לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.

"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).

"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני.  אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.

לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו.  אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.

"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.

14:00 באוטו בפיקוד צפון

אני עייף.
ארבע שעות של שינה בלילה. יציאה חזרה לצפון בשש בבוקר. בשעה 2 כבר אחרי שתי כתבות, בדרך לשלישית.
היום לא יקרה כלום. כך לפחות אני מקווה. היום הזה התחיל שקט שקט.
יש לי בעיות עם הצלם השני. אני לא רוצה להרחיב במילים אבל בנאדם כזה פעור  עם מוטיבים של אסקפיזם עמוק לא פגשתי כבר הרבה זמן. אני לא סובל את זה.

 פעם ראשונה שראיתי היום פלטות וברגים תקועים בידיים וברגליים של אנשים.התקנים. ממש ככה. מוטות שתומכים בזרוע ופינים ארוכים שתקועים בעצם ובולטים 5 סנטימטר אל האויר בחוץ.

20:50 בגושרים
צדקתי.
לא קרה היום כלום.
עשיתי עוד שתיים שלוש כתבות וכלום לא קרה.
שכחתי את המטען שלי. לא נורא, אני אקליק פחות ואשתמש בבטריה הנוספת שלי.
אנחנו נעבור לגושרים.
כולם פה עם לפטופים. גן עדן.

עוד יש לי מה לומר

אז הנה מה שאני חושב על זה.
קודם כל אני שמח שכתבת לי.
שנית בנוגע למלחמה- אני חושב שהמלחמה נחוצה.
כן, היא גובה קורבנות, ראיתי יותר קורבנות בעיניים שלי משאני מאחל לך או לכל אחד אחר לראות.

אבל לא אנחנו התחלנו בה, לא אנחנו עושים את כל השיט הזה על האוכלוסיה שלנו, עושים לנו את זה.
אני רוצה שהיא תיפסק אבל בדרך מסוימת, בדרך שתהיה טובה לנו. לשם שינוי אנחנו חייבים חייבים להיות אגואיסטים ולגמרי לדאוג רק לעצמינו, כי זה או אנחנו או הם.
יש לי ידידה... לא, יש לי שתי ידידות שמשתתפות בכל ההפגנות של השמאל הרדיקלי, שמעתי כבר את כל הטיעונים. חלקם הגיוניים, אבל בהרבה משטרים חשוכים היה הגיון, וזה הגיון שהדעת שלי לא יכולה ולא מוכנה לסבול.
להיפסק? כן. אבל לא בדרך שהצד שלך מציע. ולחשוב על זה שאני עדיין רואה את עצמי בשמאל.
היום שמעתי ברדיו את הראיון עם דיין שהיתה אתמול בהפגנה ונדחפה מהמיקרופון.
לחשוב שיעל דיין כבר לא נחשבת שמאל- אז מהו השמאל היום?
במקום לזעוק נגד המלחמה אני מציע לך בתור מנהיגה חברתית לאסוף איתך 50 איש ולעלות לצפת לנקות מקלטים מטונפים ולהכין אותם לישיבה. גם במעלות חסרים אנשים טובים, בכרמיאל יש כמה נזקקים, במראר, מג'ד אל כרום, פקיעין ועוד כמה.
במקום לזרוק צואה (אני לא אומר שעשית את זה) אני מציע לקבוצות האלה לבוא לקריית שמונה ולעזור לתושבים.
במקום להפגין כל כך הרבה ולצעוק כשאומרים שצריך לחבק את החיילים, תראו מה חסר, יש כל כך הרבה עוני ביישובים שחוטפים, יש כל כך הרבה מחסור- שמאלנים ואנרכיסטים אוהבים לעזור לזולת- עכשיו זה הזמן.

והכי מעצבן- כשאומרים שיש אנשים מהצפון שמתנגדים למלחמה. אז מה, אבל אין מסה של אנשים. אין מסה קריטית. אני פה כבר חודש, חודש. ועשיתי כבר עשרות כתבות עם עיתונאים שונים- ואת יודעת מה- לא שמעתי פעם אחת שאמרו שזה צריך להיפסק. האנשים שהכי סובלים מצהירים לי מול העיניים שהם מוכנים להמשיך לסבול- רק שיגמר כבר אחת ולתמיד- שזה לא אומר להכנס למשא ומתן עם החיזבאללה- אלא להכנס להם באמאמא ואחת ולתמיד לזיין אותם- באלימות המתבקשת.
ואני יודע שאת נגד אלימות- משיחות עם מילואימניקים אני חותם לך- אנחנו עובדים שם המון עם פינצטה- את צריכה לדעת את זה.

ובנוגע ל"טבח"- אצלנו "טבח" נעשה בטעות. תגידי את זה לנאסראללה.
אני חושב ששטחתי את משנתי.
ושוב, תודה שכתבת לי.

זה היה רעיון טוב.

יוזף

חזרתי לאביבים.
היישוב הצפוני הזה מתחת למרון א-ראס. שקט פה מאד עכשיו.
חזרתי למקום בו צילמתי את החיילים. הכל שם שרוף עכשיו ורק זכר של גבעה מוכיח שכאן נפלו עלינו פצמ"רים פעם.
אני עם צלם חדש וכתב חדש. אחד קצת שנטי ואחד שחצן בלתי נלאה. אני משתמש בו כדי להתאמן בלהיות לארג' ולשמור על קור הרוח שלי (במקום להתעצבן אני רואה אותו כהזדמנות להתאמן על עצמי). הוא יושב לידי עכשיו, כל אחד מאיתנו מצויד בלפטופ, מקליד את הטור שלו וברקע ההפגזות הצה"ליות שלא נפסקות מהיישוב פה ליד.

אני אוהב את הצפון, הוא מוציא ממני חום, מרגיש אותי מחובר לאדמה. מי היה מאמין שאחד כמוני שמוכן לעזוב את המדינה הזו כדי להתפתח במקום אחר, שקידש את האינדיבידואליזם שלו לרמות עצמאות חדשה, יחשוב מחשבות כפירה על לגור בצפון ואחת היא לעזוב את כל מה שבניתי במרכז.

יצא לי האוויר היום לגמרי. אם יש משהו שאני כל כך כל כך שונא ומתעב ומוכן לוותר עליו לעד זה שיחשבו שאני בא לגנוב משהו.
אני גם שונא שאומרים לי לא לעשות שרירים ואני שונא שאומרים לי "אל תחצה את הקו" כאילו אני בוחן את הגבולות שלי.
זה כל כך מעליב אותי.
אני לא רוצה להודות בזה עוד אולי, אבל אני אולי לומד עכשיו שיש זמנים, יש מקומות ויש אנשים שאיתם צריך להוריד את הראש כדי לשמור על דבר קייםץ
הייתי מתגייס אם באמת היה צריך אותי.
כבר  שעות שאני לא מוציא מילה. גם לכתוב פה זה מאיזשהו אוטומט של תחזוקה כללית של המחשבות שלי.
נשבר לי מהסובבים אותי, חבורת אנשים משועממים.


עדכון 23:34: נסעתי לאביבים לקחת את הכתב שנכנס אתמול ללבנון. אמר לי שהם שקלו במערכת להעיר אותי בלילה להכנס איתם,מסתבר שזה היה אפשרי.
בלי קשר, אבל עם קשר, חזר לי קצת המצברוח. חזרנו ומצאנו קולגות שלנו פה בדשא שלנו.
רציתי קצת חברים משל עצמי. בימים טרופים אלה אפשר למצוא אותם רק במסנג'ר או בסקייפ. לא יודע, אולי מאוחר מדי להיום. מיילים ישמחו אותי עכשיו.