לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


הנדסת המחשבה / יוזף ברויר
Avatarכינוי:  יוזף ברויר

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2022    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הלל ליפים והאמיצים


אתמול הלכתי לעשות סידורים של אחרי התאונה. על הדרך שמתי את המחשב התיקון, קניתי תרופות נגד כאבים ומשחה והלכתי למשטרה לדווח על התאונה כדי לקבל דמי ביטוח שיכסו לי את הטיפול במיון והרופא שראיתי אחר כך.
במשטרה אמרו לי שהביטוח שלי לא תקף. אמרתי "מה פתאום, הרי שילמתי באשראי". אמרו לי "אז תביא אסמכתא שהביטוח שלך היה בתוקף ביום התאונה". בנוסף שאלו אותי "אתה רוצה להשאיר פה את הטפסים או שתקח אותם ותחזור עם הכל מוכן? עדיף לך לקחת אותםן ולחזור עם הכל אחרת תצטרף לחזור תוך עשרה ימים". לקחתי הכל כאילו לא היה כלום והלכתי.
בינתיים הלכתי לחבר, הלכנו לראות דירות במתחם נוגה, דיברנו קצת על עולם התקשורת. היה מעניין ומצחיק. להיות עם הומואית שחיה בתקשורת זה מצחיק, אבל הוא גבר גבר.
עברה שעת השיא במענה לביטוח והם ענו לי.
"מה זאת אומרת אין לי ביטוח, מה שאתה אומר לי בעצם זה שאני עשיתי תאונה ואני לא מכוסה!".
"נכון", הוא עונה לי.
התחילה סאגה טלפונית. חברת הביטוח חידשה באחד בינואר רק את ביטוח צד ג' אבל לא חידשה או ביטוח החובה שלי.
צעקתי עליהם איך דבר כזה יכול לקרות, איך זה שהם לא התקשרו, הייתי בטוח שחוץ מאשר הוצאות מיון אסטרונומיות גם יעלו אותי למשפט על נסיעה בלי ביטוח. בנוסף גם אמא שלי נכנסה לאוטו עצבנית (היא תמיד עצבנית) וצרחה עלי פתאום בזמן שאני בדיבורית.
יצאתי מהאוטו, לקחתי את התיק והתחלתי ללכת ולבכות ולדבר בטלפון עם האיש מהביטוח. על הדרך עשיתי ביטוח חובה.
הרגשתי נורא. הרגשתי אבוד כמו "מה אני יעשה עכשיו" (השגיאת כתיב במקור).
עוד על הדרך דיברתי עם מישהי. היא היתה לי על ממתינה כל זמן הבכי ההוא ועניתי לה אחרי שסיימתי. סיפרתי לה את כל מה שקרה. עליתי חזרה לאוטו של אמא, שלא נתנה לי שום רגע של חסד חוץ מלהגיד שאני מפגר ושאני צריך לשאול אותה הכל כדי שלא יעלה לי כסף, הוכיחה שוב כמה היא בנאדם קטן בכל הנוגע לעצמה. לא ליטפה ולא היתה רגישה לרגע.
עוד טלפון, ההיא. אז יצאתי לפגוש אותה.
באוטו היו לי כמה רגעי חסד עם עצמי. הם הצילו אותי. הסתכלתי לתוך עצמי כדי לפרק את מה שקרה לי זה עתה לגורמים. הרגשתי נורא. מה קרה?
עשיתי תאונה. במשטרה אמרו לי שהתעודה לא בתוקף. אני הייתי בטוח שעם תחילת שנה אני מקבל תעודה כי שילמתי באשראי. חברת הביטוח לא הודיעה לי שעלי לחדש, אני לא הסתכלתי על התעודה כדי לראות שכתוב שם שבלי חותמת דואר היא לא בתוקף, האיש מהביטוח בישר לי את הידיעה, מסתבר לי שהמיון יהיה על חשבוני ושאם יש לי סיבוכים גופניים כלשהם זה עלי ואי אפשר לתבוע דבר מחברת הביטוח.
יום קודם בעת אני ממתין 20 דקות לאורטופד מטעם חברת הביטוח בבית החולים אני רואה לראונה פרק בסדרה "היפים והאמיצים".
בפרק יש אישה צעירה, ואמא שלה גם כן צעירה כוסית לא פרופורציונית. הצעירה שוכבת בבית החולים אחרי שככל הנראה דרסה אשה והרגה אותה. הילדה והאמא סובלות מרגשות אשם ואז אשה מבוגרת נכנסת ומראה הרבה מאד אינטליגנציה אמיתית יחסית לאופרת סבון. היא שואלת את האמא האם זו היתה תאונה. האמא צועקת שכן. היא שואלת אותה שוב, האם זו היתה תאונה- והאמא צורחת עליה ש"כן". "אז תסלחי לעצמך ותעברי הלאה" היא צועקת עליה בחזרה, "זו היתה תאונה!".

הסתכלתי על מה שקרה לי. ראיתי שאשמה לא קיימת שם במציאות שחוויתי. אני הייתי בטוח במשהו. המשהו הזה לא היה מבוסס. אני עשיתי תאונה. מזל גדול שאף אחד אחר לא נפגע. הסתכלתי רק על מה שקרה ועל מי שאני הייתי. אני כגורם היחידי בחיים שלי הייתי ועודני אחראי למה שקרה ואשמה לא קיימת איפה שיש אחריות. הבנתי שאני לא אשם ושגם חברת הביטוח לא אשמה. הבנתי שאין אשמה, אין דבר כזה. וזו היתה הפעם הראשונה מאז שלמדתי את ההבחנה הזו, שהצלחתי להפריד בין מה שקרה לפרשנות שלי על מה שקרה (אשמה והאשמה הן פרשנויות מאד חזקות ו"אותנטיות" למציאות). יצאתי איתה למעין דייט ראשון, כל החלק הראשון היא סיפרה לי בקיטור שהיא נאלצה להחזיר ענק יהלומים ב3000 ש"ח שהיא קיבלה מתנה ושזה היה לה נורא קשה. ישבנו בבית קפה ואפילו הסלט שאכלתי לא שינה את הרדידות שלה. העיקר שהיא סיפרה לי שהגבר שהיא יצאה איתו קודם היה ילד.
אבל סלחתי לה. אם לא הייתי פוגש אותה לא הייתי מבין את מה שהבנתי. סלחתי לה. עוד ערב עבר.
נכתב על ידי יוזף ברויר , 18/1/2007 10:36   בקטגוריות תאונת דרכים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אפטר שוק


הרופאה נתנה לי גימלים לכל השבוע.
אתמול, אחרי שכאבו לי הירכיים התחיל לכאוב לי הגב התחתון. פ33ה.
לא נעים ללכת לישון ככה. אני מתנסה בצורות שינה חדשות.
עכשיו לקחתי את הגימלים, ואחר כך אני הולך לאורטופד.
מרגיש שמשהו נתפס לי בכל מיני מקומות בגוף. התקיעות האלה, במקומות המרכזיים עושים לי כואב.
נראה מה יהיה
נכתב על ידי יוזף ברויר , 16/1/2007 12:31   בקטגוריות תאונת דרכים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חום


רציתי כבר ללכת לעבוד מחר. לקבוע לי דברים. אבל כשאני עומד כואבות לי הברכיים.
כנראה שהדבר היחידי שאני אקבע למחר זה תור לרופא.

חבל שאין לי חברה, היה יכול להיות נהדר ללכת לתת קצת אהבה, לקבל קצת בחזרה ובכלל, קצת מעורבות רגשית לא היתה מזיקה בעולם הזה שלנו.

גילוי נאות הוא שבינתיים אתם מקבלים ממני פה את מה שיש לי לתת בעיקר כי כל תקשורת היא בקשה לאהבה,
אני צריך קצת חום.
נכתב על ידי יוזף ברויר , 15/1/2007 16:36   בקטגוריות תאונת דרכים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מנוחה כפויה


מנוחה כפויה יכולה להיות מתנה משמיים, כמו יום כיפור, כמו אבט"ש באמצע החיים.
קמתי הבוקר עם גוף נוקשה אבל אחרי שינה ממש טובה של 6 וחצי שעות.
אני שמח שאני לא עובד היום, אבל דווקא בא לי.
גם שיעור התאורה שקבעתי להיום עם חברי הצלם בוטל, אז נותרתי עם לקבוע תור לרופאת המשפחה שלי, וללכת להיות קצת אדם חולה ולא אדם פרודוקטיבי. ניחא.

אז מה עושים יום שלם בבית? אני בטוח שיהיה לי נורא קשה.
סתם. אני מחייך עכשיו, כי הבוקר כשקמתי קראתי את כל התגובות הנהדרות שלכם מאתמול ורציתי להודות לכם.

יצאתי לחפש אהבה,
תכף אשוב.
נכתב על ידי יוזף ברויר , 15/1/2007 09:07   בקטגוריות תאונת דרכים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זן ואומנות ההחלקה באופנוע


הכל התחיל ביום חמישי- פתאום אני מגלה שהנורה הקדמי של האופנוע שלי כבר לא. אז הדלקתי את הנורה הגבוהה וכך נסעתי הביתה, מתכנן ליום שישי במוסך ואז ליום ראשון. יום שבת, עוד עבודה בלילה. בסדר, מחר.
מחר מגיע, ואני קם מאוחר אחרי לילה ארוך באינטרנט.
בבוקר אני מתעורר לטלפון. סבבה, טלפון ששומר לי על האינטגריטי אני מוכן שיעיר אותי. עוד קצת אינטרנט, טלפון שניים, קצת קריאה והופ, טלפון שמזמין אותי לצאת לאכול בחוץ, ואני גם ככה תכננתי לצאת כחלק משיעורי הבית בסמינר כסף.מוסך ליום אחר.
בדרך, בשדרות בן ציון אני שוקל, בפעם האלף, אם ללכת לקנות את המשקפי אוקלי שאני כל כך רוצה כבר כמה חודשים, ממשיך ושולל את האפשרות, בא לפנות שמאלה, והופ.
תאונת האופנוע הראשונה שלי מאז קניתי אופנוע.
למזלי נסעתי לאט, אולי לא מספיק לאט, היה חול על הכביש, דפקתי גליש, והאופנוע נישק את כף רגלי השמאלית.
מצאתי את עצמי על הכביש. מסתכל על האופנוע שלי שפתח את הכסא שלו, והכל מונח לי על הרגל השמאלית שלי.
והמעיל שלי, אני אומר לעצמי, הוא ספג את כל המכה, והכפפות שלי, הן ספגו את הפגיעה עם הכביש, והקסדה שלי, כפרעליה היא לא נפגעה, ואני- אני מלך, כי אני אחראי, כי אני דואג לעצמי, כי אני לא מחפף.
בינתיים הגיעו אנשים לעזרתי. אחד הרים את האופנוע מעלי והסיע אותו הצידה. אחר, עזר לי לקום. שוטר שנכח במקום שאל אם לקרוא לניידת (התכוון לאמבולס) שיקח אותי למיון ויעץ שזה חובה בשביל הביטוח אם צריך. ואני, אני הייתי עייף.
פגישה עם הכביש היא יותר מעייפת משלוש פעמים בלילה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון.
(חרמנים, עבדתי עליכם).
נחתי לי על המדרכה שם אחר כך עוד 10 דקות. הרגליים שלי רעדו והייתי עייף למדי. ביטלתי את הדייט שלי עם החבר שתוכנן לצהריים, כבר ידעתי שאאחר לסמינר שלי ושאין מה לעשות, אני הולך למיון, כי כשאין ברירה אין ברירה.



נסעתי לאט לתל השומר. הבטחון העצמי שלי יצא לנפוש באילת, וגם לראות את האופנוע שלי בלי המראה השמאלית שנעקרה ממקומה לא עשה לי טוב. מעבר לזה פשוט כאבו לי הרגליים. בבית החולים הייתי בערך ארבע שעות, גם על זה יש לי משהו חשוב להגיד, אבל זו לא הנקודה. הגעתי הביתה למהדורה המרכזית. 

מוסר ההשכל של כל הסיפור הזה הוא לא סטנדרטי.
בעודי רוכב למיון קלטתי משהו על בטחון עצמי ועל אנשים עם בטחון עצמי.
כשהייתי על הכביש הסתכלתי על כפות ידי. ראיתי את עור הכפפות מלוכלך מחול. כשהסתכלתי על מעילי האדום, גם הוא היה קצת משופשף. נעלי העור שלי, בעיקר הנעל השמאלית, ספגה את מכת האופנוע שניחתה עליה והצילה לי את הרגל. בלי ספק שנעלי בד היו נותנות בחיתוך.
הבנתי שאנשים עם בטחון עצמי, גם כשהוא בשפל בסיסו איתן והוא מתחזק; גם כשמשברים עוברים עליו, הוא נותן להם לעבור דרכו, כמו דלת, כמו חלון, מקור עוצמתו הוא במודעות- בידיעת האמת הפנימית שחרב לא תוכל לו.
ובעוד שבטחון לא נכנע במגע עם משבר, חוסר בטחון מבקש לחפור לכיוון מטה ,עמוק יותר. הבנתי שבטחון לא יכול להיהפך לחוסר בטחון, כמו שאנשים שלמדו לקרוא לעולם לא יוכלו לחזור להיות אנלפביתים. הבנתי את זה וזה היה חזק. אולי לא כל כך הצלחתי לכתוב את זה כמו שצריך, אבל שתדעו, האסימון הזה נפל לי כשנחתי שם על הכביש.
וכרגיל, הפוסטים שלי נגמרים טיפה לפני הסוף.

נשיקות
נכתב על ידי יוזף ברויר , 14/1/2007 21:11   בקטגוריות תאונת דרכים  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



83,206
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליוזף ברויר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יוזף ברויר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)