רקע: דיברנו על יחסים שוב, דיברנו עלינו ביחסים עם אחרים שוב, ועל יחסים בינינו ועל מה אולי יכול לקרות ומה אולי לא.

"האינדיבידואליות לוקחת מחיר יקר מדי", אמרתי לה אחרי שהתלוננה שהיא תישאר בסוף לבדה בבית החולים בו תעבוד, שם היא תקבל את מנת היחס היומית שלה.

"אז מה לעשות", היא שאלה, "לוותר עליה? או אולי להמשיך לקוות שאצליח למצוא מישהו שאוכל לחלוק איתו את האינדיבידואליות שלי?".
"כאן מתחיל עמק השווה", אמרתי, "אינדיבידואל חזק חייב להיות עם אינדיבידואל חזק אחר. רק כששניהם יחד הם יכולים לוותר על חלק מעצמם בלי לוותר מכורח אלא מבחירה".

איך, תשאלו, איך אינדיבידואל חזק יהיה מוכן לוותר על חלק ממשי מעצמו בשביל מישהו אחר, הרי הוא ישנא אותו אחר כך על שוויתר מעצמו, הרי הוא ישנא את עצמו, הוא לא יסבול את עצמו, הוא ירגיש מעמיד פנים. נכון, זה יהיה כך אם הצד השני יבקש לקחת אנרגיה ממנו במהות היחסים איתו. אבל אם שני אינדיבידואלים יהיו יחד, השלב הבא ביחסים שלהם (בשביל שיעבדו) יהיה לעגל את פינות האישיות שלהם ולמרוח אותן בדבש. "רק כששניהם יחד הם יכולים לוותר מעצמם ולעשות את זה באמת".
"הרבה יותר קשה למצוא מישהו שמעניין אותי מה שיש לו להגיד, מאשר למצוא מישהו שמעניין אותו מה שיש לי להגיד", אמרה בתסכול מפוקח. "גם לי", עניתי בהבנה, "אני יותר מעניין מאחרים".
"אתה מבין בדיוק למה אני מתכוונת".
"אני אקים משפחה רק עם מי שתמריץ לי את הדם במוח", אמרתי לה, "ואני לא יודע אם אנחנו נמשכים או אם אנחנו מסתדרים, אבל גם הראית לי שיש עוד נשים כאלה בעולם וגם עשית לי את זה עכשיו לגמרי".
"בשביל זה אני פה", היא ענתה לי, בשביל זה אני פה.
אנשים כאלה הם יקרים מפז. "אני אוהב אותך מאד עכשיו" אמרתי לה. יקרים מפז.
"תגיד, אתה חושב שאני נורמלית", היא שאלה לסיום.
"אני חושב שאת נהדרת", עניתי, "הייתי עם נורמלית, זה משעמם".