אני מסביר את זה לאנשים שמסביבי, אספר גם כאן:
כשאתם שם, כמעט שאין עוד דברים שאתם מתעסקים בהם, בטח לא כשזה-זה תפקידכם.
בפסיכולוגיה יש גישה שאיני זוכר את שמה (לפחות חוסר הזכרון שלי עדיין מאפיין אותי)- כבני אדם, כחיות חברתיות יש לנו תפקידים, על פיהם אנחנו מתפקדים. יש גישה שקוראת לזה מסכות, שאנחנו מחליפים מאירוע לאירוע, ממצב למצב.
אני עבדתי במשך הרבה שנים על ליצור לי חזית אחידה במי שאני עם בני אדם באשר הם. עוד לא הגעתי בשלמות למצב כזה אך אני יכול לומר בוודאות שאני מכוון לשם ולכן לשם אני אגיע. בכל אופן, זה שיש חזות אחת (גם אם עוד לא), לא אומר שאין מצבים שונים שאיתם צריך להתמודד. מעבר לזה, אני רואה את האישיות שלי כבעלת פינות שונות אך למרות הפינות השונות יכולה להיות חזית אחידה. כלומר- חזית אחת בכל הפינות, זו המטרה שלי, ולכך אני מתעתד להביא את האישיות שלי. חזית אחת בפינות של האישיות שלי ואותה חזית גם בתפקידים השונים בחיי ובמאורעות שיקרו לי.

אני לא זוכר אם כתבתי על זה כבר אבל המלחמה טרפה עלי את הפינות של אישיותי וכך נותרתי  עם מיעוט של פינות, הרבה מצבים וחזית אחת. המצב הזה של הרבה מצבים מוכר לי, המצב הזה של חזית אחת מוכר לי, המצב הזה של מיעוט פינות- לא מוכר לי.
מיעוט פינות אינו אומר אפס פינות, אבל אני כן מרגיש שהן אינן, או אם אנסה לזקק את דבריי ולהשתמש בדימוי מהמטריקס כמו שאני אוהב לעשות- פתאום לניאו לא היה פה במקום שבו אמור להימצא הפה.
זה מה שהמלחמה עשתה- אני בצפון ומספר התפקידים (לעומת פינות) שיש לי הוא מועט- אני שומר על חיי, אני צלם למי ששכר אותי ואני הבן של אמא שלי. אין לי עוד תפקידים, ואני חייב לומר לכם בתור שכזה- חלק גדול מחווית העולם החיצון שלי הוא הבלוגיה והמיילים שאני מקבל מהמשפחה והחברים כי זה הכי קל.

איזושהי מסקנה:  כנראה, ואני עוד לא בטוח בנוגע לזה כי עוד אין לי מספיק מידע, שכשיש פחות תפקידים יש פחות פינות (זמינות באישיות), העולם מצטמצם, ליטרלי. וזה לא פלא, כשלידי נופלות שתי קטיושות והחיים שלי בסכנה אני לא יותר מחיה שמנסה לשרוד.

אני ישן פה קרוב לגבול.
הלחות פה ממש הורגת אותי ואני מת ללכת להתקלח.
מסתבר שהורי אחד החיילים שנחטף גרה פה ביישוב ליד.
מעלי יש מוצב חיזבאללה שעולה באש כבר שעות. הוא ממש מול העיניים שלי.

צה"ל הציב מחסומים בדרכים.

יום קשה אבל טוב של החיים שלי.
שלחו אותי בבוקר לצלם שחרור של אסיר עולם ברמלה רק שאז קרתה תאונת הרכבת ושלחו אולי עד נתניה לצלם בלניאדו.
רק על הקילומטרז' הזה וחזרה עשיתי 130 ק"מ אבל אין לי תלונות, אני ממש אוהב את זה ונהניתי מכל רגע.
מפה ומשם עשיתי היום מהלך מבריק של שליחת שני קורות חיים ושני טלפונים, בלי תיאום, התקשרו אלי מאותו מקום והזמינו אותי לראיון.
על הדרך חיפשתי נקודות חמות בנתניה ללא הועיל עד שנכנסתי לקניון המקולל בו מתפוצצים כל הזמן, מצאתי ושלחתי.
אני צריך לקנות לי סוללה חדשה למחשב- זה בנפשי.
אני צריך לקנות לי מודם סלולרי כי הטרטורים האלה בחיפושי נקודות חמות בְּחורים, כן בחורים כמו נתניה עלו לי בשעה יקרה של טרטור ועצבנות.

חזרתי הביתה, רוקנתי את מעט החומוס והחצילים שעוד נותרו לי במקרר וצפיתי קצת בטלויזיה, בוהה ונח.
משם שמתי פעמיי אל המערכת, בדרכי לחתום על טפסים שייועדו ללשכת העיתונות הממשלתית, מה שנקרא- תעודת עיתונאי. הרכזת שלי כבר הבינה שזה לא ילך אחרת והם יעמדו מאחרוריי בעניין הזה. אני על הגל.

הלכתי לאייקידו השני.
אני לא אוהב את האייקידו השני. כלומר זה אחלה אייקידו, אבל המורה יורד על התלמידים, יש יאמרו בחן, יש שיאמרו שזה הומור, יש שיאמרו שהוא בהחלט מראה להם שהם קטנים.

אותי לא הצחיק ההומור שלו, אבל האייקידו היה נוקשה יותר, רוצה לומר חזק יותר ומתכוון יותר להתקפה, בעוד שלי, הסיידוקן, מדבר על התקפה בתיאוריה, ועשה דברים ברוח קלה יותר.
רציתי ונשארתי לאימון השני מתוך שלושה שם, שהיה עם ג'ו (מקל). נהניתי ועבדתי עם בחורה נהדרת.
משום מה, למרות שאני מתחיל וחדש הצלחתי לעשות משהו שהיא לא, אז הצעתי לה שתתאמן עלי בתרגיל במקום שאתאמן עליה. עשיתי את זה באדיבות, אולי רבה מדי והיא עשתה לי פרצוף לא מבין של "אוקי, אני אתאמן עליך (אתה באמת עושה את זה טוב)" וכנראה לא הבינה מה פתאום אני נותן לה כל כך הרבה חופש. 
בגדול אני לא יודע, יש שם המון אימונים לעומת שניים בסיידוקן שלי, אבל התחושה שם פחות נעימה לי, יש המון אנשים ובקושי מתאמנים על כל תרגיל וגם צפוף אימים. אבל מתאמנים של חזק על יסודות. זה טוב.

אז לשלישי גם רציתי להישאר, דבר שנקרא אומנות שליפת החרב, אבל פתאום ראיתי 4 שיחות שלא נענו מהמערכת ושלחו אותי לצלם ב11 בלילה בהרצליה. ויתרתי על האומנות לטובת הכסף.

חחח, כן, רק לפני כמה ימים אמרתי שאני רוצה שיקראו לי יותר.
צילמתי תמונה של מישהו שנהרג. זה נקרא רפרודוקציה.

אחד הצלמים, זה של ידיעות האמת, הגיע לשם עם האופנוע הגדול שלו, ב.מ.וו אימתני עם שני תיקי צד גדולים, פתח על המדרכה את הלפטופ שלו ושידר למערכת שלו מהלפטופ הקטן שלו.
אוח אני כל כך לא שם עדיין, אני שבוי לא שבוי בתוך עניין של סמלי סטטוס שהם לא סמלים כי הם כלים הכרחיים לעבודה, אבל עדיין סמלים של סטטוס שעושים לי קראנץ' בבטן.
אני אגיע לשם אני אומר לעצמי ומחשב כמה כסף זה דורש.
אני לא באמת שם על סמלי סטטוס, הכלים האלה פשוט היו מקלים לי את החיים.

לפעמים אנשים מתרצים (בצורה לא רציונלית, לא הגיונית ומתוך בורות) את אי ההצלחות שלהם בזה שאולי לא רצו מספיק. מבחינה פסיכולוגית זה מרגיע להם את תחושת האשמה, או את התיסכול או את הדיסוננס שנוצר להם עקב הכשלון שלהם.

אם יש משהו שאני יכול להגיד על עצמי זה שאני רוצה מאד. אני אגרום, כי אני אמרתי.

עשרה לתשע, אני מתעורר. רק מניח את הרגליים על הרצפה וכבר טלפון. "אתה יכול לצאת לצלם?"
פתחתי וואלה מפות ותיכננתי את דרכי לבית משפט השלום ברמלה.
חזרתי הביתה.
אני עומד לפתוח בלוג לגיקים, בלוג עצמאי כשזה שלא ישב על שום שרת ישראבלוגי ותפוזי או גוגליסטי למיניהם. התיישבתי והמשכתי בעבודה הקשורה בנושא. שעתיים. באמצע טלפון מאחותו של הבר מצווה של יום שני ושל מחר (אותה אחת): ביקורת.עניינית. בשקט. יודעת מה רוצה להגיד. הזכירה לי אחת בשם הילה. היא דיברה על אסרטיביות והיתה אסרטיבית בעצמה. הערכתי אותה על זה ונתתי לה לדבר. היא ביקרה את הצילום שלי. אמרה שהצילום שלי לא מספק בעיניה. אמרה שהיתה לה תחושה שיכולתי להביא תמונות עם ערך מוסף ושהיא יכולה לצלם כמוני. הקשבתי. להתפרץ היה מצייר אותי בעיניה כְּפּחוּת, כאולי אדיוט. כשאני דיברתי לא נתתי לה להתפרץ לדבריי, אז היא הקשיבה עד הסוף. בסוף היא אמרה שהיא מבקשת שאבוא עם מספיק ג'יגות של כרטיס צילום כדי לצלם המון. מיותר לציין שהם קיבלו ממני ג'יגה של תמונות ברזולוציה מקסימלית- 850 תמונות. זין. מחר הם יקבלו עוד יותר תמונות, 1100 תמונות, וזה עדיין יהיה ג'יגה. לא מתעסקים איתי בצילום. לא מתעסקים איתי.

צלמים אחרים נותנים 100 תמונות. 100 תמונות אחרים נותנים.
טלפון. אתה פנוי לסוע לצלם ביפו? יאללה... הלכתי לצלם בית מהמם ביפו... "יפו יכולה להתאים לי", אמרתי לעצמי בדרך חזרה, אני רוצה בית גדול, שקט... את הרעש שלי אני מפיק בעצמי... לא צריך לשלם יותר על פחות בלב תל אביב.
חזרתי הביתה. חצי שעה
טלפון. אתה פנוי לצלם עכשיו בשרתון סיטי טאוור? יאללה... הלכתי לצלם כמה פרצופים... יצרתי קשר עם עוד כמה אנשים... דווקא יצאו לי תמונות יפות, מוצאות חן בעיני...
טלפון. זאת הסגנית עורך. "אתה לא מתאים לנו לעבודה כמפיק במערכת", אמרה בגמגום. אמרתי לה תודה וסגרתי.
שלוש פעמים במהלך החודש הזה הייתי שם בהתלמדות.
סיפרתי לאמא שלי. "הם לא יודעים כמה אתה טוב. זה לא שלא היית טוב. זה הכל עניין של כימיה".
סוף סוף היא הקשיבה לי ואמרה את הדברים הנכונים. סוף סוף הרגשתי שהיא מבינה אותי.
היא לא דיברה על כסף או על אי הצלחה. היא דיברה על דברים אחרים.
אמרתי לה שאני רוצה לנוח, אולי לסוע לאחותי לזמן מה. היא הסכימה על המנוחה. על הנסיעה נדבר כבר.
"אני לא מבקש לסוע", אמרתי לה, "אני באמת לא מבקש את זה, אני רק חושב את זה ומשתף אותך בזה".
היא הבינה,
ניתקנו.

 

=
עדכון 22:00 בלילה: ואז ב20:55 הקפיצו אותי שוב- לך תצלם בבילינסון. היה פיגוע.... אז נסעתי.

טוב, עוד חדשות רעות

קודם כל, יכולתי לעבוד במשך רוב הסמסטר הזה ולא ידעתי את זה.

פשוט לא ידעתי לעשות את החישוב הזה קודם.

המון כסף התבזבז לי.

אז אני הולך למצוא עכשיו עבודה, ולעבוד, לעבוד חזק. מבטיח.