אתה האדמה אתה החיים הבריאה אתה השנים אתה האהבה חסרת הפנים...

אתמול עוד קמתי בבוקר ודיברתי בטלפון. התחושה ששטפה אותי כשאמרתי "אני כזה גרוע" על זה שלא התחלתי ללמוד אתמול עד מאוחר הציפה אותי בתחושה נעימה. הלהגיד שאני גרוע כסוג של אכילה עצמית הצחיק אותי, נתתי לעצמי להתפנן על זה שתי שניות, אחרי זה הלכתי לראות סרט, חחח, נהייתי חולה על סרטים בבית. בטלויזיה או בדיוידי. לבד, לעבור את החוויות שלי בעצמי, להתחבר, לשכב, לשבת, לדבר לעצמי, אהבה, עונג, מסעות של לבד, כשהאינטימיות שלי מתפרצת גם לבד.

ואז בלילה עוד סרט, בשששקט. חולמים.

המבחן היום היה קשה לי. מזל שלמדתי. אני לא יודע כמה אקבל. אחרי שעתיים וחצי התעייפתי, נותרו לי שעתיים, הייתי צריך להמשיך. מוחי הפך ספוגי תוצאה של התאמצות קשה ווברבלין שפעל ואיים להתפוגג. יצאתי הרוג וסחוט.
בשעה מאוחרת זו הבנתי שזו אורגזמה של מוח- הסחיטה על ההדק- פהההההההההההההה
התלוננתי הלילה שאני עייף. שטויות... אז אני עייף, אז נלך לישון...
הימים האחרונים הרגישו לי כאילו לא הייתי בארץ בכלל.

שקט, ונשיקות על הצוואר.
הקלרינט מדבר
לילה טוב

זה התחיל בידיעה שיש לי דעות קדומות. התכוננתי לצאת. התקלחתי, התגלחתי, רציתי להיות צעיר. הגיעה השעה, שני טלפונים (מגניב, זוכרים אותי), הרגשתי לפני דייט. אני עם עצמי. התהליך המחשבתי הצליח- אני יודע שאני יוצא לשדה. נכנסתי לאוטו, רדיו בפול ווליום, מגיעים, מחנים, מוציאים כסף מהבנק, מרחוק אני כבר רואה אותם. מוציא את הרשמקול מתחיל לדבר לעצמי, הערות הערות, הרשמקול נגמר- אין יותר מקום, זה בסך הכל פלאפון מסכן. אני מסתכל על הלבוש של האנשים, אני מסתכל להם בעיניים, אני רואה את האינטראקציות, אני מביט במגעים, אני מקשיב, אני בוחן.
מחכה בתור לכרטיס, לידי עומדת אישיות. היא לבושה בצורה מאד מיוחדת, התלבושות שם מושקעות- גם כשהן סתם זרוקות. אני אצלם אותה אחר כך. הוצאתי את המצלמה. הכרטיס עלה לי 40 שקל, הכנסתי אותו לכיס והתחלתי לחפש מה לצלם. אין כמו תמונות לעורר מחשבות.
אני נכנס ובוחן את השדה, אני מעביר קצת רשמים בראש ויורד לשורה הראשונה עם המצלמה. אני פוגש שם את אחד השחקנים. הוא לבוש כאשה עם שדיים והכל, מגניב לגמרי, מסתכל עלי ושואל מה אני מצלם ומי אני. אני שואל לשמו ואנחנו מכירים. כבר שנים שאני מכיר את הדמות הזו שלו, שהוא משחק, גם הוא מן הסתם פגש בי אבל מעולם לא דיברנו. אני מתיישב בשורה הראשונה ומתחיל לכתוב רשמים רשמים, על האירוטיקה, על הלבוש על הסקס, על הבתולים, על המוסיקה, על העיצוב, על ההפקה, על שיתוף הפעולה וחושב לעצמי שככה זה בפעם הראשונה כשנכנסים לשדה. אין מה להיות ביקורתיים, אין מה לשאול- יש להריח, להביט, להקשיב, לדבר עם אחרים ופשוט ל נ ש ו ם.
אני אמנם אחד, אבל בשונה מכל השאר- אני מחזיק עט ופנקס. אני גם מבוגר שם ביחס לרוב, והמצלמה שלי מפעילה את האנשים סביבי לשאול מי אני ומה אני. האנשים שם מודעים לכך שהם נעקבים. החושים שלהם עובדים במרץ, אני מנחש בגלל האוירה המינית המוחצנת שמנשבת על פני האולם. everyone's a hunter.
אני נע בין המושב למדרגה שמתחת לבמה- כל האזור מתחיל להתמלא בעיקר בנוער. הגדרת אחורי הקלעים וקידמת הבמה אינם רלוונטיים, אין  חוקים ואין גבולות, אולי מטושטשים אבל עבירים כמו גבינה שוויצית. כולם מתנשקים עם כולם, מתחבקים, נוגעים, מתחככים, ככה זה. מי שעוד לא- זמנו יגיע. זה עניין של התמסרות. לבטח.
 
פתאום משהו קורה לי. אנשים באו לדבר איתי, אני באתי לדבר עם אנשים, פתאום העיניים שלי החליפו פאזה. הרגשתי את זה תוך כדי. זו היתה חוויה פנומנלית, פתאום לא ראיתי מופע של אנשים, נשאבתי פנימה. זה כמו פתאום החטאת התלבש עלי, להראות לי את הדברים בדרך שלו. קלטתי פתאום את היופי שבמופע, התחלתי להרגיש למה אנשים באים, נשאבתי לתוך השדה פתאום. אם קודם השהיתי את הביקורתיות ורק תיארתי, השדה נזרק עלי והכניס אותי אליו. פתאום התחלתי להבין.

הלכתי לקצה האולם. ראיתי דברים אחרת.
ראוי להרחיב עליהם את הדיבור, אך אני כה חסר מילים עדיין, זה עוד דורש הבהרה מצידי. אולי ככל שאכתוב יותר כך יתברר לי יותר. ידעתי שנקלטתי, אין לי מילה אחרת. זו תחושה שאנשים מבחוץ לא יכולים להבין.
יצאתי החוצה עם המצלמה. אחד לבוש כחרדי ואחד לבוש כמתנחל - ביקשתי לצלם אותם ואז התיישבתי לידם לשיחה קצרה, ראיון ראשוני. סיפרתי להם מי אני, אחד הכיר אותי והבהרתי להם שאני לא עיתונאי, עט ופנקס, כמו בסרטים.
בכניסה הגיחו איש ואשה מבוגרים, הוא עם ווקי טוקי, היא עם צהבון זרחני של משמר אזרחי. החרדי סיפר לי שהם באו לפקח "שאין פה בעילת קטינים בשירותים". הוא לבש חולצה מצחיקה. מקדימה "בטחון" מאחור- "למען ילדינו". זה היה מצחיק. הם צחקו עליהם, אני צחקתי עליהם. השיחה נגמרה. הלכתי לעמוד לידם. המבוגר דיבר עם אחד המשתתפים וסיפר לו מה דעתו על מה שקורה כאן. מסתבר שהיו כתבות בעיתון שדיברו על הערת השטן, על בעילת קטינים ושאר מריחין בישין מהסוג של צהוב שלא עשה תחקיר מספיק מעמיק ונתן אותה בכתבת שוס מזעזע. נו יופי. המבוגר תיאר את עצמו כ"אזרח, אבל עם טיפה סמכות". יופי. הוא נותר בחוץ, מחוץ לאולם. לו רק היה פושט מדיו ונכנס להציץ ומשחרר קצת את הביקורתיות, אולי היה רואה עוד כמה דברים- שאי אפשר לראות מבחוץ.
נכנסתי חזרה.לפני תחילת המופע יש מופע מקדים "פרישואו" היה מאד מצחיק, צחקתי בקול רם כרגיל אנשים הסתכלו עלי.
הפרישואו נגמר, עמדתי בצד הבמה. ה"מנהל" של הקאסט, מן הסתם המבוגר ביותר שאותו אני מכיר מאירועים קודמים עלה להעביר מספר הודעות, ביניהן שהוא הצליח להשיג מישהו מהקאסט המקורי של רוקי. מגניב. הוא העלה אותו לבמה. דפקתי כמה צילומים על זה. לקהל היתה הערצה בעיניים.
אחד הדברים שאני עומד להתמקד עליהם הוא הערצה ופולחן. זה מאד מעניין הפולחן. צריך לזכור לבדוק.
הוא עמד על הבמה, כולם הסתכלו עליו. הוא היה בתוך זה והם כמו סגדו למקור. סגדו זו מילה ביקורתית. אשתמש מעתה במילה אחרת.
הכרתי את אחת השחקניות של הפרישואו. החמאתי לה על התפקיד. סיפרתי לה מה אני עושה והיא שאלה כיצד היא יכולה לתרום לי מידע והציע שנצא לדבר בחוץ. עוד כמה דקות. היא נעלמה מדלת היציאה. לא רדפתי אחריה. במקום כזה לזמן אין חשיבות. אנשים יתקלו בך אם לא תיתקל בבהם קודם. המשכתי לצפות. אחרי 15 דקות בערך הלכתי לחפש אותה. היא היתה מחוץ לאולם, בדיוק במקום בו יצאה. עישנה סיגריה ושתתה מבקבוק "ארטיק" תות. איתה היתה ילדה שהתבררה בת 14. היא לא שתתה, רק הריחה. המחשבה שלי באה ואמרה- כמה קל לסחוף ילדים אל תוך תרבות של מגניב וקול וסקסי ושחרור. והילדים בכלל לא יודעים שזה עובר עליהם. הם שם, מתרשמים, ו... אבל משום מה, הדרך שבה היא דיברה העלתה לי את הרושם שאולי יש דברים בגו. הצחוק שלה היה מזויף. היו לה המון מחשבות בראש וצורת השיתוף שלה נראתה לי מאולצת. פעם לא יכולתי להבחין בזה, אבל הפעם אני גם גדול יותר, גם לא מעורב רגשית, וגם מסתכל מבחוץ. אמנם כבר בתוך השדה (ברמה ראשונית) אבל עדיין זר. בתחושה שלי, יש סיכוי כלשהו, שהילדה הזו דווקא לא תמשיך להסתובב שם עוד הרבה. זה או זה או שהיא תקלוט מתישהו שזה לא בשבילה. אבל אלה רק השערות.

שיחה מאוחרת יותר הבהירה לי שהנוער איבד את תמימותו כבר מזמן. אולי אפילו עוד קודם וזה רק אני שהתחלתי את חיי בגיל 17.

 

מוטיבים ראשוניים-
כניסה לשדה, תיאור עשיר, יחסים ראשוניים, ראיונות שטח, צילומים, מחשבות כיוון ראשונות, הבחנת פנים וחוץ השדה.

1-  סקס בטלפון: כן, עשיתי את זה, כשאין סקס אמיתי וכשמוצאים בת זוג מתאימה זה שווה לא פחות. היחסים אחר כך רק נהיים קלילים יותר ופתוחים יותר. יש עוד כמה נשים שהייתי שמח לעשות איתן סקס בטלפון, אחת ספציפית שהייתי שמח לעבור איתה אל המיטה.

2- להשתמש בוויברטור עם בן הזוג: כן, טוב, גם זה כבר קרה. חובה להודות על האמת. זה שווה.

3- סקס און דה ביץ'- אל תאמינו לברמנים או לחברות שלכם. זה סתם קוקטייל מאעפן. אבל סקס על החוף זה דבר מאד מרגש, בעיקר בגיל 19 עם החברה שלך על חוף ים כנרת על החול מתחת לשמיכה, הו כן, כשאנשים עוברים לידיכם ויש תנועות מתוך השמיכה. מרגש מרגש. בכלל, סקס ציבורי... רצוי ורצוי להביא למיצוי. אפרופו- סקס בתוך המים- חובה.

4- סיור בחנות סקס: מומלץ לשחרר את הסקרנות הכבושה ולהכנס לחנות הסקס כאילו נכנסתם למכולת. כל מי שאומרת שהיא מתנגדת לפורנו שתסתום, אין בזה שום דבר רע. אני את כיבושי היצר שלי סיימתי. רצוי לצאת משם עם איבר בגודל בינוני עד גדול.

5- תני לו לקשור אותך: האמת שאת זה עוד לא עשיתי, אבל מה שכן, כגבר, הצלחתי לגרום לעצמי להכנע למרותה של מציצת צוואר אימתנית- תחושת חוסר האונים שכפיתי על עצמי הביאה אותי לשחקים חדשים, הצלחתי להבין מה נשים מוצאות בזה. איבוד השליטה הווא חוויה מכוננת. אני עוד לומד את זה, זה מטורף.

6- סקס עם צעיר ממך: אני מסכים, אשה מבודרת זה משו בסט, בעיקר אם היא השנייה שלך ונותנת לך להתפרע עם כל הפחד שלך של ההתחלה. חוץ מזה, זה לא רע לבוא אל אשה בוגרת ובשלה בשנות השלושים שלה כשאתה כבר בעל נסיון. שקט פנימי של אנשים מבוגרים אל מול צעירים הוא דבר מרגיע. אני יכול לראות איך הייתי נכנס לקשר כזה- למרות ש... אני עוד לא סגור על זה.

7- סקס במכונית: עשיתי את זה יותר מאשה אחת- בשני המקרים כאבו להן הברכיים ודווקא במכונית, החשש להתפס לא היה turn on אלא דווקא turn off. לא מדהים, לא שווה, לא כיף, לא משהו.

8- סייבר סקס: יש מצב. לא ארחיב.

9- לעבור חוויה מינית עם אשה- וול טאף. אבל לעבור חוויה מינית עם גבר לעומת זאת- יצא לי דווקא בגיל 17 להתנשק עם בחור שלמד איתי, זה היה במשחק אמת או חובה, אני הוא ועוד שתי בחורות. והוא היה חבר טוב שלי. לא היתה לי בעיה. אני זוכר שכבר אז הייתי מעין מהנדס. חשבתי לעצמי מה הבעיה בלהתנשק עם גבר. הגעתי למסקנה שמה שעוצר אותי זה השפתיים ולא הלשון. עשיתי לי קפיצת אמונה (למרבה ההפתעה למדתי את המונח הזה מסטר טרק) וזה הצליח. התנשקנו. ואז הן ביקשו לראות את זה שוב בטענה שזה היה מגרה לאללה. אז עשינו את זה שוב- רק כדי לבקש את זה מהן אחר כך.

10- סקס בפגישה ראשונה (בליינד דייט): סקס בפגישה ראשונה כבר קרה לי. שלוש פעמים. בליינד דייט שנגמר כך קרה פעם אחת. באופן כללי אני דווקא לא ממליץ על זה. אלא אם כן אתם חיות מין ולא אכפת לכם מהתחושות שלכם אחרי זה. לי דווקא כן.

הייתי עושה לה ילדים עם העיניים האלה. אין ספק בכלל. נראה לי גם שהשיער שלה קצר. ממש כלבבי.
אחחח העיניים.... השיער...ועור הפנים.... אחחחחחח

כבר מאז יום שבת אני מחכה לכתוב את מה שהיה לי לכתוב...
למזלי יש לי גברת נחמדת שמזכירה לי כל יום שבת בתשע עשרים וחמש שעוד חמש דקות ממש יש חדר מלחמה. לך התודה יקירתי.
ובכן, השבוע בחדר מלחמה, יאיר לפיד סידר לנו רומנים. היינו יכולים לראות את זה מגיע כבר קודם, אבל לזכותו יאמר שהוא עושה את זה בסטייל.
הקרח רוצה לעשות את האלמנה, השב"כניק רוצה לעשות את זה עם האיילת, המנכ"ל רוצה לעשות את זה עם הפרקליטה, הצעיר רוצה לעשות את זה עם הצעירה, ורק לבן של ששון גבאי (הוא פעם שיחק ברמבו להזכירכם) תוקעים כדור בריאה.
חייבים לומר את האמת- אין כמו כמה מבטים "מרומזים" כדי לדחוף לנו מתח מיני. כמובן שאי אפשר שלא לאהוב את הזוררת שמסתירה את העיניים של החיילון בזמן שהיא מנשקת את אלי פיניש לאות הזדהות. זה היה כזה טריויאלי- אבל קליימקסי. כבוד.

קאבר חדש יצא לשירו של המלך זוהר ארגוב- בדד. בין מלך או לא הדעות חלוקות, אבל הן אינן כשזה מגיע לקאבר. זה קאבר סבבה.
שרה אותו להקה אחת שאת שמה איני מצליח לעלות בזכרוני, משהו מטאלי כזה פיצ'רינג אלי לוזון שעשה קרחת סופסוף וגאל אותנו משיערו הלבן. יש בעיה אחת- הקליפ בערוץ המוזיקה נראה זוועתי, ולא רק כי יכלו להתאמץ קצת יותר, אלא פשוט בגלל ששלושת הגיטריסטים של הלהקה, נראה כי הם לא שמעו שהאייטיז נגמרו כבר לפני יותר מ 15 שנה ועדיין נראים כמו להקת הליווי של בון ג'ובי, הזמר מיטלואף, ומטאליקה בראשית הדרך. מה שהיה באמת מצחיק היה לראות את המתופף מג'נגל עם המקל, את שלושת הגיטריסטים מנסים ליישר קו ולנוע לפי הקצב ולבסוף, לראות את סמל הלהקה, שדומה באופן מחריד, מחריד אני אומר לכם, לסמל הכנפיים של אירוסמית'. דומה אמרתי? התכוונתי זהה.
מישהו זוכר שדיברתי על קאבר של זוהר?

אחריהם הגיע מוקי. למוקי יש לי רק ריספקט. את הסינגל החדש שלו אפשר לשמוע ברצף של גלגלצ היטב היטב. אני מאד גאה בו, הוא זמר נפלא. לסינגל שלו קוראים "אלהים" ולשם שינוי הוא לא מדבר על אמונה דתית אלא למרבה הפליאה, על אי הפחד שלו למות. טוב זה גם לא מדויק, זה כנראה עניין של פרשנות- הוא רוצה להיות קרוב אליו וכבר לא יכול לחכות. איך אתם הייתם מפרשים את זה? הקליפ ערוך טוב, מצולם בשחור לבן אבל יכלו לעשות אותו קצת יותר טוב בזוויות הצילום. לצידו של המוקי והפילוני הקבועים עומדות שתי זמרות ליווי אתיופיות. נראה לי שזמרות ליווי כהות עור זה סוג של סמל סטטוס, דבר שמעיד על יוקרה יותר מאשר על הבנת העומק המוסיקלי של מיתרי הקול השחורים. בחיים לא תראו את אבי ביטר עומד ליד שתי אתיופיות, שלא לדבר על אייל גולן או חס מלהזכיר אחד, מושיק עפיה, טפו טפו. עוד דבר אחרון עליו- בשיר נעשה שימוש בקלרינט. שימוש איכותי למדי. אוהב סטינג כמוני לא יכול להימנע מלהניח איזושהי סימפטיה של המלחין (ע"ע פילוני) ליוצר המוערך עלי.
כבר אמרתי שגם לסטינג יש שתי מלוות כהות?

עוד משהו בנוגע לחדר מלחמה- בתפקיד אורח בפרק הבא כבר זיהיתי את האיש והגריז בשיער, לוחם בוקסינג מסוקס בתפקיד חוקר שב"כ שיחקור לנו את הזוררת. זה קצת מזכיר לי את הפרק האחרון של בבילון 5. יוצר הסדרה, ג'יי מייקל סטזינסקי שיחק את הפועל שסוגר את השאלטר על התחנה שאז מתפוצצת. חבל שיאיר לא חיכה קצת עם התפקיד של עצמו. מה גם שהוא הכניס לעצמו שורה שרק הוא יכול להגיד באמת ובתמים: "אני אדבר אליך איך שאני רוצה ואם אני לא אוהב מה שתגידי את לא תהיי ביחידה הזו".

ודבר אחרון בקשר לערוץ המוסיקה- עוד כמה ימים הולך להיות טקס פרסי המוסיקה הישראלית. כנראה שיואב (במילרע) החליט שאוטוטו ערוץ 24 מחליף את MTV לעד והגיע הזמן להרים פה VMA מקומי, ולא סתם, יקראו לטקס הזה "טקס פרסי עמי".
אני לא צוחק.

שוכב במיטה
מציאות חדשה אימצתי לי, אני נכנע, אני פשוט נכנע.

 

אני שוכב, היא נכנסת לי מתחת לאוזן, אני מצמיד את עצמי אל המיטה, נועץ את הציפורניים במזרון,
אני לא נוגע בה, מכניע את עצמי למרותה, מתכנס אל תוך עצמי, קולות קולות של בפנים יוצאים לי החוצה
צווארי הוא כעת איברי הגדול ביותר, ואני- פסיבי.
אני מתחיל להבחין, בשפתיה, בלשונה, זרזיפי אויר נוחתים עלי מאפה
ואני, בעיניים עצומות, נצמד למיטה, עוצר את עצמי מלנוע, שוכב שם בשבילה
עונג צרוף אחד
שנמשך מליון רגעים

 

 

 

אף פעם לא היתה לי דנה. תמיד יש פעם ראשונה

כן- החלטתי שהחלום שחלמתי היה אזהרה.
חלמתי שבאחד המקצועות שלי אני מקבל 72. השעון צילצל מוקדם מדי ואני קמתי מיואש.
עוד לא הבנתי את החלום, אבל ברגע שהבנתי התיישבתי לכתוב אותו. אזהרה.
האם יש קשר בין זה שאני הולך לישון בשתיים, קם בתשע ועייף כשאני חוזר מהעבודה?

 

עוד דבר, מבנים בלתי חוקיים נהרסו בחוף עזה בהוראת אבו מאזן.
כבר ארבעה-חמישה ימים שאין פיגועי קסאם על העיר שדרות
כבר יומיים שבמקום לשמוע חדשות נוראות אני שומע חדשות שמתעסקות בענייני דיומא אחרות.
אותי זה משמח. יש פסק זמן, שלא לומר שינוי כיוון, מהפכה ברשות.
החמאס מוכן לדבר, הג'יהאד...

 

אתמול האשימו אותי שאני רוצה לחנך את כולם. אתמול האשימו אותי שאני יהיר ושמי אני שאגיד לאחרים מה לעשות, ועוד נותן לקוראים לי שיעורי בית בבלוג. חשבתי על זה. וכן- אני מחנך.
אני מחנך וזה מי שאני- לא מאחורי וילון, לא מאחורי פרגוד, לא בדחילו ורחימו, לא בדרך אגב, לא בין השורות, לא כמשתמע.
המצב של השבוע נותן לנו הזדמנות לעמוד בהגשמה של מה שהאיש הזה עושה ולעמוד בהגשמה ובסיפוק של חיינו שפתאום, ממש פתאום נראים רגילים שוב. אני יודע שקשה לומר רגיל על מדינת ישראל, אבל בחיי, אנחנו מתעסקים שוב בזוטות כמו זכרון השואה וההפסד של הפועל ירושלים בכדורסל. לאן הגענו?

 

אחד הדברים שאנו כמכונות חשיבה, כבני אדם עם צורת ייצוב-אחידה יחסית- לא מאומנים בו הוא להיות מוגשמים.
אנחנו כל הזמן מנסים לתקן, לשפר, לשנות- את המראה שלנו, את המשקל שלנו, את המלתחה שלנו, את הכסף שלנו, את האין-כסף שלנו, את החבר שלנו, את החברה שלנו, את ההורים, את הצבא, את הבוס, את החתולה, את האוטו, את השיער.
מתי בפעם האחרונה אמרתם לעצמכן: אני שבעת רצון מהמצב הכלכלי שלי בדיוק כפי שהוא?
מתי בפעם האחרונה אמרתן לעצמכן: אני שבעת רצון מהמשקל שלי, מהצורה בה אני נראית, אני מפסיקה להכניס את הבטן כשאני הולכת ברחוב.
מתי בפעם האחרונה אמרתן לעצמכן: אמא שלי אוהבת אותי בדרך שהיא אוהבת אותי, אבא שלי אוהב אותי בדרך שהוא אוהב אותי.

 

הדברים האלה לא לבושים עלינו. למרות זאת, את הדברים האלה אפשר לחולל. אפילו כדאי. לחולל אותם באופן עצמאי, כלומר מתוך התודעה יכניס סיפוק לחיים, לי הוא כבר מכניס. וכמו כל דבר יש לזה תופעת לוואי- הגוף מתחיל להרגיש סיפוק גם מנושאים אחרים, אלה אגב, מגיעים בצורה טבעית.
חיים שיש בהם סיפוק. האם זו קללה לחיות ככה? האם צריך להתבייש שאנו חווים סיפוק? מה לא בסדר בלהרגיש כך? סיפוק מהחיים, סיפוק ממה שיש. בסך הכל ממה שיש.

 

אז עכשיו אני רוצה להציע, בגלל שזה מציף אותי בימים האחרונים- עימדו רגע במקום של סיפוק ממקום כלשהו. אני יודע שבימים האחרונים, כשאני שומע שנכנס הסדר לרצועה ולשטחים זה ממלא אותי בסיפוק, באמת אמיתי, אני באמת שמח. אתם לא חייבים את הנושא הזה דווקא, יש עוד כל כך הרבה דברים

תמונות מיום רביעי האחרון. הבטחתי.

אנושי, כמה אנושי.

אתה תמיד מזכיר לי שיש חופש. כך אמר לי בשיחת הטלפון.
הכל אפשרי בשיחה, עולם ומלואו.
זה באמת יוצא דופן, אני מודה.
ומזל שהדבר אינו מיוחד, אחרת הוא היה בודד מאד. אדם שחש שהוא מיוחד חש בדידות.

 

דברים צריכים לקרות לי בעתיד הקרוב- נחכה להם, נקבל אותם בזרועות פתוחות, נקשיב,

יהיה מגניב

 

thank god its friday

 

היום בבית הספר נמשכתי לאחת המורות. זה כבר השבוע השני שהיא מציע לי חצי מהשוקולד שלה. מגניב. הפעם הראשונה היא שאלה אותי אם אתחלק איתה בשוקולד שתקנה, הסכמתי. היום היא כבר באה אלי עם החצי שלי מוכן.
בסוף ההפסקה היא אמרה לי שדווקא מגניב להפגש כל הפסקה וללמוד דברים חדשים. נכון עניתי.
בסוף היום ניגש אלי הסטודנט השני ואמר לי שהמורה הזו מאד מוצאת חן בעיניי. שאלתי אותו אם זה נראה עד כדי כך- הוא אמר לי שכן.
מגניב דברים שאפשר לראות.
מגניב החיים.
מגניב
מגניב הכל.

הבדיחה היא מהשיעור של אתמול, המרצה הנערץ שלי, צרפתי אמריקאי ישראלי , אחרי 30 שנה בארץ הוא עוד לומד את השפה, הוא שאל מה בא לפני כתה ח', אמרתי לו ז'. הוא היה המום. השפה העברית גורמת לך לחשוב, זו שפה כל כך מיוחדת.
חשבתם פעם מה בא בין זין לחטא?

 

מילה חדשה משעתי היום מחברתי, עת ישבנו ארבעתינו לאכול ארוחה של ערב הן היו עסוקות בלהזיל ריר על המלצר המחרמן והקירח, היא סיפרה שהמציאה מילה חדשה לתיאורו של כוסון.
כדלקמן, מעתה אל תאמרו כוסון (מלשון כוסית בזכר)- מעתה אימרו פּינוֹן. להלן מספר דוגמאות מפי בחורות או הומואים לעת מצוא:
"איזה פינון, הייתי עושה אותו פה על המקום"
"יואו איזה שרירים יש לפינון הזה"
"אוי פינון שלי"
"בוא פינון, שחק לי ב..."
"יואו איזה פינון, 'סתכלי לו על התחת, תראי את החזה שלו"
"|אייקון של שריקה| אחחח איזה פינון"

מה בין זין לחטא?

הבוקר קמתי, ממהר לעבוד, מתקלח, מתארגן,
בינתיים התמונות עוברות לי בראש,
מכירים את זה שאתם אומרים שמעכשיו הכל אחרת?

ככה.

לא קיבלתי את אופציה1.
אופציה1 היתה חלום שלו התגשם הייתימכתיר את עצמי מלך.
אבל משום מה, אני לא מופתע. יש דברים שחוזרים על עצמם בנוגע למה אני מתקבל ולמה אני לא מתקבל.
זה לא הוסבר עדיין אבל זה לא מציק לי.
בשבוע החולף, ואולי עוד קודם גמלה בליבי ההחלטה, אולי הבחירה, כן- הבחירה, ללכת לעשות תואר שני ופתאום התפנה לי מקום בשנה הבאה להתחיל.
בארסנל שלי יש עוד שתי אופציות- 2 ו- 3. הן קשות יותר מהראשונה, אבל זה בסדר לא אכפת לי. מה שכן- אני לא יודע איפה להתחיל את אופציה3. היא באוויר ואין לי שום גישה חוץ מאשר ללכת לחפש "ברגל". אז אולי אעשה זאת.

תואר שני נראה טוב מתמיד, באמת, מה גם שכל דישת הלימודים שלי התשנתה בגלל זה. תראו מה זה. אני כבר שנים מדבר על עתיד שמנהל לי את ההווה. וזה ככה. כבר התחלתי ללמוד למבחנים וזה לא כאילו אין לי עוד זמן, אבל זה כך.
את אמא שלי זה מרגש דווקא. האמת- גם אותי. ת"א? ירושלים? ב"ש? היתכן?

ועכשיו קצת על יכולת. הסתכלתי על היכולת שלי. זה לא שאני משתחצן. זה לא שאני מצהיר שאני מסוגל ושאני יכול ושאני גדול. זה לא. אני טוען שכמו כל דבר אחר, גם התופעה הזו, שנקרא לה "מסוגלות" או "להיות מסוגל" מתחילה בראש. דיברתי על זה בפוסט הקודם על אלימות סימבולית גם.
מסוגל ולא מסוגל הן שיחות בראש. בתור שכאלה- הן לא קדושות, וראוי, ורצוי, לשחוט את השיחה השנייה.
ברגע ששחטנו את השיחה השניה, כל מה שנותר בעולם שלנו בראש הוא לשאול מה בא לנו לעשות.
ואז כל מה שנותר הוא ללכת ולהגשים. מה רוצים- עושים. אין לא מסוגל. יש מסוגל, יש מה רוצים. העניינים נהיים פשוטים.
התוצאה שלכם תיראה כך: either way i win
אלה חיים שכיף לחיות