הו לו רק ידעתי שכזה הולך להיות יומי.
בבוקר זה התחיל עם האלוף שהגיע לועדת וינוגרד שם מצאתי את הפרטנר שלי מחכה לו שיבוא ונמשך עם שני מאבטחים שסיפרו שהוא הגיע כבר לפנינו ועסוק עכשיו בעישון סיגריה בחצר האחורית של המבנה. מדהים איך יום או יומיים קודם הגעתי סופר מוקדם ובמזל גדול צילמתי אלוף אחר שהחליט להקדים אפילו את הועדה.
משם נסעתי לצלם את חיים רמון. מעבר לזה שהמתנתי לו שעתיים, הייתי ראשון המסתערים עליו עוד בחניית בית המשפט. מאותו רגע קרו שני דברים- האחד- הלך לי הכרטיס של המצלמה, ומזל שהחזקתי כרטיס נוסף בכיס בדיוק למקרה הזה. השני, שוב במזל, חיים רמון כל הזמן הלך לכיווני. לא התאמצתי מאד לצלם אותו, לא הייתי צריך לצאת מגדרי, פשוט מצאתי את עצמי עומד כל הזמן כל הזמן במקום הנכון. זה הגיע לידי כך שלקראת יציאתו מבניין המשפט פשוט ויתרתי על המשך הצילום שלו. היו לי מספיק צילומים, ידעתי שתפסתי אותו טוב, היו לי פריימים בהם לא עמדו בינינו אנשים. וכשאני אומר אנשים, אני מתכוון עשרות רבות של צלמים ועיתונאים, עשרות רבות, אולי אפילו יותר ממאה איש שעטו עליו, הקיפו אותו, ביקשו לצלם ולדובב אותו. ולי היה מזל, ואולי עוד משהו.
אחרי זה חזרתי לוינוגרד ומשם לצילומי פאפרצי של אותה ה.
עכשיו צילם אותה המחליף שלי, שהחליף אותי אחרי 4 שעות המתנה. אהבתי לפרגן לו.

אפרופו, בין כל צוותי הצילום בהם התערבבתי היום היתה הסכמה גורפת: "היא כוסית". אני הייתי בדעת מיעוט. לא הייתי מתחיל איתה בחיים.
עריכה:

גברים הורגים אותי לפעמים. ראיתי עכשיו את הראיון איתה. שיניתי את דעתי עליה במקצת.
ובכל זאת, השפה שלה כל כך דלה, אלהים.
טוב, עכשיו עדיף להשאר בשקט

קיבלתי תשובות על הפרויקט צילום שלי- אהבו כמה תמונות שלי, שזה מצוין, ואמרו לי להביא עוד חומרים.

מסתבר שהרעיונות הראשוניים שלי היו, למרות שקיבלו ביקורות לא טובות מהסוכנת, דווקא עברו אצל הבַּאייר, שאפילו התלהב מכמה תמונות. עכשיו אני צריך לחשוב על להמציא עוד חומר, להמשיך להסתכל בצורות לא סטנדרטיות, ויותר מכך, אני צריך לחשוב על זוגות שאחד מהם טבע והשני הוא אורבני, שידברו יחד, שיתעלסו ושיהיו אינטליגנטים יחד. זה קשה פי אלף.

אם יש משהו שקשה לי איתו, זה לחשוב על תמונה מראש. קשה לי להכין משהו, ובעיקר לחשוב מה אמצא.
אני יצירתי באינטואיטיביות שלי, זה מלחיץ אותי.
נראה אולי אני יכול להפוך את זה לנקודת עוצמה.


עצות חכמות יתקבלו בברכה

== ועכשיו מחמאה:
לערוץ 2 יש פרומו חדש לתכנית חדשה עם עמנואל רוזן בשם "השורה התחתונה":
"עם דנה וייס כי חייבים אישה, עם בן כספית כדי לתת אשליה שמדובר בתכנית רצינית, ואיתי בשביל הרייטינג".
-מחמאות.

במסיבה של אנליזה היו חרוטון שישב בין *פרג ליוזף ברויר שישב מול אנליזה שישבה ליד מלכת הכוכבים שהתידדה עם ברנדה צ'נווית' (שישבה בכסא של מיקרוב) שישבה ליד מלך עכברוש שפלירטט עם שייזה שהתחכך עם רחם פרגיה במקום בו ישב קודם גיאגיא.
בסוף השולחן ישבו פרנסיס דה מיוט וווטרמלון וכשהם הלכו ישבו במקומותיהם פרציפלוכה וקינש.
סתיו צו'צ'י באה לקנח את האף והלכה.

אנליזה בת ה-19 מוסרת שהיא נראתה טוב בערב.
במסיבה היו הרבה כוסיות בנעלי עקב וגברים שאוהבים גברים. 

 

בעודי  רואה פרק של האוס עולה מולי חברה שמספרת לי שהיא מרגישה לא טוב.
התחלתי לשאול אותה מה בדיוק היא מרגישה וכמה זמן.
הקאות, שלוש היום וחמש אתמול, שלשולים, שלושה היום, כל האוכל מהיומיים האחרונים, וכך גם כל התרופות מאתמול בבוקר.
כאב ראש, סחרחורת.
אמא שלה אמרה לה לקחת אקמול, להתקלח וללכת לישון, אבל אקמול אולי היה עוזר לה לכאב הראש, הוא לא היה נוגע בסיבה להקאות ולסחרחורת. מעבר לזה, אולי היא היתה מקיאה גם אותו. היא לא ראתה את זה. היתה בטוחה שאני מטריח את עצמי לחינם, אולי מחר היא היתה מתקשרת אלי.
בלי לשאול אותה הרבה נסעתי לקחת אותה והבאתי אותה למוקד ברמת השרון.
הרופא במוקד אמר לי שצדקתי. מזלה. שמחתי שלא שמעתי להצהרותיה, שמחתי שהצלחתי לראות דרך התסמינים ודרך הסירוב המדומה שלה ולהביא אותה למיון.
אני יושב לידה עכשיו במיון, אינפוזיה תקועה לה ביד.
אנליזה בחדר מיון
אנליזה בחדר מיון.

אני על דיאטה של תמרים לחים והאוס.
כבר כמה שעות שאני במיטה, עם אוזניות אייפוד, מחובר ללפטופ, רואה את הסדרה
וזה יכול להמשך לנצח.
אתם יודעים מה ההבדל בין סקס לאוננות?
בסקס לפחות מכירים אנשים.

אנליזה
רגשות
BEING
אונתולוגיה
מבנים רגשיים
מבנים הוויתיים
ללכת דרך (משהו)
לראות דרך (משהו)
הבנה
אסימון
i see the objects
i see the subject
i see me
look to see
distinction
לראות מעגלים
תרשימי זרימה- אחד אחרי השני, ומהראשון לאחרון בלי האמצע
לראות תמונות
להסתכל על  התוצאה כדי להבין מה גרם לה (כדי לטפל בגורמים) במקום להסתכל על הגורמים כדי לזהות מה התוצאה (לא רלוונטי)-היפוך מחשבתי
there is always another option 

הכל התחיל ביום חמישי- פתאום אני מגלה שהנורה הקדמי של האופנוע שלי כבר לא. אז הדלקתי את הנורה הגבוהה וכך נסעתי הביתה, מתכנן ליום שישי במוסך ואז ליום ראשון. יום שבת, עוד עבודה בלילה. בסדר, מחר.
מחר מגיע, ואני קם מאוחר אחרי לילה ארוך באינטרנט.
בבוקר אני מתעורר לטלפון. סבבה, טלפון ששומר לי על האינטגריטי אני מוכן שיעיר אותי. עוד קצת אינטרנט, טלפון שניים, קצת קריאה והופ, טלפון שמזמין אותי לצאת לאכול בחוץ, ואני גם ככה תכננתי לצאת כחלק משיעורי הבית בסמינר כסף.מוסך ליום אחר.
בדרך, בשדרות בן ציון אני שוקל, בפעם האלף, אם ללכת לקנות את המשקפי אוקלי שאני כל כך רוצה כבר כמה חודשים, ממשיך ושולל את האפשרות, בא לפנות שמאלה, והופ.
תאונת האופנוע הראשונה שלי מאז קניתי אופנוע.
למזלי נסעתי לאט, אולי לא מספיק לאט, היה חול על הכביש, דפקתי גליש, והאופנוע נישק את כף רגלי השמאלית.
מצאתי את עצמי על הכביש. מסתכל על האופנוע שלי שפתח את הכסא שלו, והכל מונח לי על הרגל השמאלית שלי.
והמעיל שלי, אני אומר לעצמי, הוא ספג את כל המכה, והכפפות שלי, הן ספגו את הפגיעה עם הכביש, והקסדה שלי, כפרעליה היא לא נפגעה, ואני- אני מלך, כי אני אחראי, כי אני דואג לעצמי, כי אני לא מחפף.
בינתיים הגיעו אנשים לעזרתי. אחד הרים את האופנוע מעלי והסיע אותו הצידה. אחר, עזר לי לקום. שוטר שנכח במקום שאל אם לקרוא לניידת (התכוון לאמבולס) שיקח אותי למיון ויעץ שזה חובה בשביל הביטוח אם צריך. ואני, אני הייתי עייף.
פגישה עם הכביש היא יותר מעייפת משלוש פעמים בלילה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון.
(חרמנים, עבדתי עליכם).
נחתי לי על המדרכה שם אחר כך עוד 10 דקות. הרגליים שלי רעדו והייתי עייף למדי. ביטלתי את הדייט שלי עם החבר שתוכנן לצהריים, כבר ידעתי שאאחר לסמינר שלי ושאין מה לעשות, אני הולך למיון, כי כשאין ברירה אין ברירה.

נסעתי לאט לתל השומר. הבטחון העצמי שלי יצא לנפוש באילת, וגם לראות את האופנוע שלי בלי המראה השמאלית שנעקרה ממקומה לא עשה לי טוב. מעבר לזה פשוט כאבו לי הרגליים. בבית החולים הייתי בערך ארבע שעות, גם על זה יש לי משהו חשוב להגיד, אבל זו לא הנקודה. הגעתי הביתה למהדורה המרכזית. 

מוסר ההשכל של כל הסיפור הזה הוא לא סטנדרטי.
בעודי רוכב למיון קלטתי משהו על בטחון עצמי ועל אנשים עם בטחון עצמי.
כשהייתי על הכביש הסתכלתי על כפות ידי. ראיתי את עור הכפפות מלוכלך מחול. כשהסתכלתי על מעילי האדום, גם הוא היה קצת משופשף. נעלי העור שלי, בעיקר הנעל השמאלית, ספגה את מכת האופנוע שניחתה עליה והצילה לי את הרגל. בלי ספק שנעלי בד היו נותנות בחיתוך.
הבנתי שאנשים עם בטחון עצמי, גם כשהוא בשפל בסיסו איתן והוא מתחזק; גם כשמשברים עוברים עליו, הוא נותן להם לעבור דרכו, כמו דלת, כמו חלון, מקור עוצמתו הוא במודעות- בידיעת האמת הפנימית שחרב לא תוכל לו.
ובעוד שבטחון לא נכנע במגע עם משבר, חוסר בטחון מבקש לחפור לכיוון מטה ,עמוק יותר. הבנתי שבטחון לא יכול להיהפך לחוסר בטחון, כמו שאנשים שלמדו לקרוא לעולם לא יוכלו לחזור להיות אנלפביתים. הבנתי את זה וזה היה חזק. אולי לא כל כך הצלחתי לכתוב את זה כמו שצריך, אבל שתדעו, האסימון הזה נפל לי כשנחתי שם על הכביש.
וכרגיל, הפוסטים שלי נגמרים טיפה לפני הסוף.

נשיקות

מוקדם הגעתי לערב ההצדעה לפצועי חיל השריון. מוקדם והסתבר שזה בכלל שעה וחצי אחרי השעה שאמרו לי להיות בה. שקדים מלוחים, בוטנים וזיתים מגולענים חיכו לי על שולחנות הבופה הרבים הפרוסים ברחבי הלובי.

התחלתי להתלונן מעט בפני ילדה מדובר צה"ל שזיהתה אותי, בשמי המלא ובמקום עבודתי. אמרתי לה ולחברותיה שאני אוכל זיתים למוות. שתי חברותיה צחקו, ודווקא אותה, שקיוויתי להרשים בשנינותי כי רבה, דווקא היא לא התרשמה ואמרה שהיא היתה עושה משהו אחר בזמן הפנוי שלה. בעוד חברותיה עוד חייכו אני כבר הבנתי את המתנה שהיא נתנה לי ואף הערכתי אותה יותר.
כרגע יש עוד 40 דקות עד שיחל האירוע, אני פה עם רומי המחשב שלי שיוחלף בקרוב ברומי קטן יותר בעזרת השם, רומי לייט, כזה שלא ישבור עוד את גבי.
גם שיחת הטלפון שקידמתי אחר כך הודיעה לי שאין לי מה להתלונן. בכלל, אני לא אוהב להתלונן, אין לי מה, יש רק את מה שיש, ואני יודע וחי את זה באמת. תלונותיי מיותרות, הן לוקחות ממני הרבה אנרגיה וזמן מחשבה יקר והן רותמות את אלו שסביבי בדיוק למה שאני לא רוצה לרתום אותם.

הלכתי לפגוש היום חברה יקרה מהמלחמה. הכרתי אותה במהלך מסיבת עיתונאים שערכה עיריית חיפה ביום שנפלו עליה הקטיושות הראשונות, אז ברכבת. המסיבה היתה באולם הישיבות של העירייה והיא הפיקה את השידור לערוץ שידור כלשהו. אני התחלתי איתה והיא התחילה איתי בחזרה.
מאז נשארנו חברים.
היום, מסתבר, חגגנו לנו את החצי שנה להיכרות בינינו, ישבנו על ספסל בשדרות רוטשילד ודיברנו על החיים.
אחרי שהלכנו להסתובב בשדרה, בשינקין, בקינג ג'ורג' ולבסוף אחרי שנפרדנו, שמתי פעמיי לכיוון האופנוע שלי שהחנה בגאון בשדרה היפה.
הלכתי לי ברגל וחשבתי על החיים. מזמן כבר לא הלכתי ברגל ככה סתם. ראיתי זוגות צעירים, ראיתי אבות, אמהות, ראיתי כלבים, גני משחקים, צל, שמיים, ילדים, אופניים, מרפסות ודשא.
כמה דברים צריכים לקרות לי בחיים, ואני כותב את זה שוב ושוב.
הדברים הכי חשובים לי בחיים עכשיו, והסדר שלהם לא משנה הוא:
לעזוב את הבית ולמצוא לי מקום. הייתי שמח לו יכולתי לחיות לבדי אבל שותף/ה גם יתקבל. 400 דולר יש לי. מישהו מחפש?
לבנות לי אתר חדש שאוכל ליהנות ממנו כי
אני רוצה לשווק את עצמי בחו"ל, כי הארץ קטנה ואני מתאים יותר לעולם הגדול.
לחסוך ולקנות לי עוד מצלמה. כבר יש לי חמישית מהסכום. רק נותר לסגור אותו ולחדש כל חודש.
תחילת קריירה מקבילה- יש שם משהו- נדרשים תעוזה ואינטליגנציה רגשית.
עד כאן בנושא הזה.

עכשיו, כל פעם שאני מספר למישהי או למישהו מה אני רוצה בבחורה הם אומרים לי "יש לך סטנדרטים גבוהים", כמו מתריסים כלפיי.
אז אני אומר להם "מה, שתהיה חכמה ועם אינטליגנציה רגשית? נכון, הסטנדרטים שלי באמת גבוהים".

במסגרת "הדבר הבא" בשבילי החלטתי שאני מדגם מחדש את ארון הבגדים שלי.
כמה מילים על איך גברים (אני)אוהבים את זה.
אנחנו אוהבים לבוא לראות לקחת. אני אוהב שאני נכנס לחנות, רואה משהו מיד, מודד לוקח.
כך קרה שנכנסתי היום לקניון צפוני וחיפשתי לי בגדים שיעשו לי להרגיש סקסי.

המשביר יקר בלי הצדקה, בפול אנד בר (אני אומר פוֹל, אבל יש האומרים פוּל) יש בגדי ילדים שגילו את הכפתורים זה לא מכבר, בגולף יקירי הצלחתי למצוא חולצה אחת לבנה עם פסים לבנים סקסיים. באופן מפתיע זו היתה החולצה הראשונה שמדדתי אך ההמשך היה סיוטי ביותר. למזלי החולצה הזו היתה כותנה. הרבה מהשאר היו כותנה מעורבת בעוד כל מיני ועוד חולצות בלי סקס, שלא לדבר על מכנסיים שלא הצלחתי למצב לעצמי. בעוד אני רציתי לצאת משם עם חולצות, מכנס וסריג עליון (משהו כמו פשתן, אבל זה יותר מדי לבקש) יצאתי רק עם אותה חולצה לבנה שעלתה לי 160 שקל.
הלכתי למצוא לי עוד בגדים. קאסטרו היו הבאים בתור. בעוד בטעות נכנסתי לחנות הנשית, נעמדתי שם כשואל ואף עובדת לא באה לקראתי, כשהתאשתתי ונכנסתי לחנות הגברית בקע פתאום קול נשי. "מה המצב?", היא שאלה אותי.
"השבח לאל", עניתי עוד לפני שראיתיה ואז עשינו את ההיכרות שלנו.

גם היא וגם מנהל החנות נעמדו מתרשמים מה"העזה" הזאת שלי לתת תשובה לא סטנדרטית וככה התחילו היחסים שלנו.
מיד מצאתי לי את החולצות החלקות שכל כך חיפשתי, מיד מצאתי שלוש (בגווני כחול) ומיד התעצבנתי על הקנייה הקודמת.
לא נותרתי חייב. יצאתי וביטלתי את העסקה שנעשתה באשראי, חמש דקות אחרי שנעשתה. בלי שאלות, בלי תשובות.
חזרתי והסברתי למוכרת החביבה את הטעם שלי בבגדים. אמרתי לה שאני צריך להיראות סקסי. אמרתי לה שאני לא סבלני לבגדים פרחיים שקאסטרו נוהגת מדי פעם לשווק לעמכה ישראל ששורץ בקניונים.השיא של זה היה כשאמרתי לה על סריג שהוצע לי "שדוּדי ילבש את הסריג הזה", מפגין קצת ביטול וקצת חוסר ידע לגבי מי דוגמן הבית הנוכחי של החברה.
(רוצה לומר, תביאו דמות מוכרת ולא פרסומת עם שני יפהפיים שמעוצבים למשיכה. מה עם להזדהות? שיווק? הלו?)
לא משנה, הלך לי טוב שם. ידעתי בדיוק מה רציתי. שלוש חולצות (הייתי מתפשר על שתיים), מכנס, סריג, תודה ושלום.
ניסתה לדחוף לי אי אילו מכנסי חורף שחורים וחומים. לא הלך.ניסתה נעליים. לא. מעיל. היה מהמם, אבל לא תודה.
הגבר הישראלי (אני) בא לקניות ועושה קנייה שנתית. אין לו חשק לבזבז את כספו על משהו שהוא ילבש רק חצי מהזמן בעוד הוא יכול ליהנות ממלבושיו כל השנה.
בסוף עשיתי מעשה, הורדתי חולצה תכלת ולקחתי אחת ורודה, אני כנראה חולה, וזה נראה עלי נהדר.
לקחתי כחולה, כחולה אפורה כהה, וורודה. ולקחתי מכנס שחור, אולי גדול במידה מזו שלי, אבל הרגשתי נהדר איתו. ונראיתי נהדר, סגולה לחיים ארוכים  (לא!)ולסקס מטפטף (מאיפה אני מביא את השטויות האלה?).

יצאתי מרוצה. זה העיקר. 

שלוש הערות על הפוסט הזה לסיום:
א- נתפס לי התחת מרוב ישיבה. הספסלים פה לא מיועדים לבני אדם כנראה.
ב- מדבר על עצמי בגוף שלישי, מזהה את עצמי עם שאר הגברים בישראל- אני כנראה באמת חולה, או שאני סתם מרוכז בעצמי.
ג- מי אמר תוכן שיווקי?
it wasnt so hard  now was it?

ואחרון לסיום: אורי גלר נראה רע עם הגיצים הבלונדיניים בשיער שלו. בטי רוקאווי החמיאה לי על הגזרה. היא לא ידעה שבגיל 18 הגעתי אליה שתסתכל עלי לרגע. אמרה לי לחזור אחרי הצבא. זה לא קרה. שאלתי אותה איך אני יכול לצלם אותה בצורה מחמיאה. היא עזבה את הבופה ונתנה לי בחיוך.