| 1/2008
הטכנולוגיה של שיחרור
המחשבות על זה מקשיחות אותי.
זה לא אומר שאני נהיה חזק יותר, זה רק אומר שאני צריך לדעת שזה עוד לא עבר ושיש לי עוד הרבה זמן להרגיש את זה ככה.
מפחי נפש ותלונות נגרמים משיחה שתוכנה הוא: "זה לא אמור להיות ככה".
זה מה שאני חושב.
אם אני אשנה את התוכן של השיחה שלי למשהו אחר כמו : "זה מה שזה ואני שבע רצון" מתוך הבנה שזה מה שזה וזה המקום של זה, כנראה יהיה לי קל יותר.
יש שיקראו לזה לשחרר, אגב.
יופי. הבלוג הזה עוזר לי להבין דברים.
process
| |
good things come...
good things come...
זה יכול להיות שם של פרק שפותח עונה אחרונה של סדרה,
זה יכול להיות השם של הפרק האחרון.
כך או כך זו שיחה
שיחות יוצרות מציאות, לפחות אצלי זה ככה, לא יודע מה אתכם.
קניתי ספר של פייר בורדייה. הוא הסוציולוג האהוב עלי. הוא התחיל את הקריירה שלו בכלל כפילוסוף לפני שממש פתח לעצמו זרם משלו.
זה ספר שמתעסק בסוציואנליזה. מה זה? זה כמו פסיכואנליזה, אבל סוציולוגי, בא להחליף את ההתסכלות הפסיכולוגית בהסתכלות סוציולוגית.
מסתבר שאני משלב בין השתיים כבר שנים, עכשיו בהסתכלות לאחור אני רואה את זה... הרבה מהאימון שנתתי לאנשים בחיי השתמש בסוציואנליזה (מהולה בפסיכואנליזה שקלטתי עם השנים).
אני שומע עכשיו את החדש של רדיוהד וחושב בכלל על אביתר בנאי
חושב על אביתר בנאי וחושב על ז'אן לוק פיקארד עם מילים מסוימות בראש: "דרכו של הקפטן". מהי דרכו של הקפטן?
רק כשאכתוב לבסוף את הסוציואנליזה המהולה בפסיכואנליזה שלי שאקרא לה הנדסת המחשבה אפרוט הכל לפרוטות.
בינתיים אני רק מדבר על זה.
אבל מילים יוצרות מציאות,
אבל אם למדתי משהו מחיי הרוח שלי,
זה שלפעמים אסור להתערב בהתפתחות של אחרים, הם חייבים ללמוד לבד
זה הפריים דירקטיב
הפריים דירקטיב האנושי
| |
סיפור
אני שמח לומר שדבר כזה לא קרה לי מעולם.
לא הבחילות ולא ההקאות הכמעט ספונטניות שקרו לי אתמול, אחת בבית ואחת בסנטר.
אני שמח לומר ששלשום באחת בלילה עברתי סדנה, שהפעם האחרונה שעברתי אותה באמת היתה לפני הרבה שנים, אבל שלשום באחת בלילה זה קרה תוך כדי הליכה ברחוב, תוך כדי שיחה. סיפרתי משהו וקלטתי שאני מספר סיפור. ראיתי שזה סיפור ושהכל נגמר, אני מספר סיפור וזה סיפור, אני לא כבול לו יותר בחיי. ואם פעם זה קרה לי ולא התמסרתי לתהליך, עכשיו זה קרה לי במקרה, תוך התמסרות מלאה ולא מודעת לעצמה וכל המשקל ירד ממני, והשמיים התבהרו כי הרגשתי איך מה שאני אומר הוא סיפור סיפור סיפור, ולא יותר מאשר- סיפור.
ועכשיו כשהשמיים בהירים יש לי בחילות והבטן שלי מודיעה לי על קיומה.
עכשיו צריך לעבור לשלב הבא של לחיות עם זה ככה, כי אחרת אי אפשר לחיות.
נאה דורש נאה מקיים, זה המוטו שלי לגבי עצמי.
אני עושה עם עצמי את מה שאני מייעץ לאחרים.
| |
עצב מהול כאבי גדילה
כל זמן שאני במצב מאוזן הכל בסדר, כשאני קם מהמיטה מתחילה לי בחילה ואני רוצה להקיא.
הקאתי הבוקר אחרי שנים שזה לא קרה. מעצמי ידעתי שזה יבוא, ניגשתי לשירותים התיישבתי על הרצפה וחיכיתי.
זה בא.
הלכתי לישון, קמתי, חזרתי לישון. סך הכל פעמיים.
קמתי שוב עכשיו ושוב יש לי בחילה.
מקודם במיטה הרגשתי שברירי. כשאני שברירי אני נותן למה שעובר עלי להיות, לא זז. שברירי, פגיע, אני משתנה.
השתניתי, אני לא כמו פעם.
עצב מהול הוא מאבני היסוד של בחילה קיומית
כאבי גדילה
זה לא מרק טעים
אבל אני בישלתי אותו
| |
לבד
"אין לי על מי לסמוך והטלפון לא צילצל כבר יומיים", הוא אמר.
"זאת התחושה של לבד", היא אמרה.
"אבל אל תדאג, התחושה הזאת עוברת", היא אמרה, "אתה אמרת לי את זה".
| |
אני צריך לנשום
תודה לאל על שם בדוי.
אני הולך לנהל שיחה בקרוב.
היא הולכת להגיד לי כמה עשיתי לה רע וכמה היא כועסת וכמה עוד כל מיני דברים ואני הולך לברר אם אני רוצה את האנרגיה שלי מתפזרת לידה או בסביבתה כי באמת כבר השקעתי הרבה בזה, והיא תהיה עוד אחת שאני עוזב לנפשה, כי לא מתפקידי להיות מסננת הגועל נפש שיש לכל בנאדם על חייו. ועם זאת, אכפת לי שם ממשהו.
ואולי אני טועה?
אני אשתדל להיות פתוח ככל האפשר. לשים לב להקשבה שלי אליה, לא להגיב במהירות. מצד שני, אני לא מגיב במהירות יותר לאף אחד, בדרך כלל אלה אנשים אחרים שקוטעים את דבריי. אין לי מה לתקן שם, אין לי מה לסדר. היא צריכה לרדת מזה. היא כבר 48 שעות על זה. אני צריך לנשום.
| |
בטיפול
שוב בטיפול, גורם לי לחשוב על עצמי.
חמישה פרקים ראשונים לעונה ואני מוצא את עצמי רוצה לחזור לעונה הראשונה של הפנינה הזו.
יבשתי היום בסלון כל היום.
ישבתי ועבדתי, ואז ישבתי ואכלתי ואז ישבתי ושוב עבדתי ושוב ישבתי ושוב חשבתי.
ואז כבר שכבתי, תוך כדי שראיתי טלויזיה במקום הזה,
והפעלתי את המוח כדי לראות ההתנהגות.
היום כשהיא התחילה לדבר איתי על מהלכים לוגריתמיים הפסקתי להיות יכול לראות.
כי אני רואה התנהגות, ואני רואה רגשות, ואני רואה מחשבות שיוצרות התנהגות.
התחלתי לראות לאחרונה למה אני חושב בצורה שבה אני חושב.
התחלתי לראות כיצד דברים שלמדתי פעם התיישבו במקום שלהם וגורמים לי היום להבין את מה שאני מבין איך שאני מבין. זה היה חדש ברמת הבהירות שלו.
וראיתי שיש לי עוד דרך.
התחלתי להשקות את הרקפות שלי. מלמטה, כמו שלמדתי.
| |
פייסבוק
למי פה יש פייסבוק שירים את היד.
| |
הרגשה מיוחדת
לפעמים, אחרי הרבה זמן שאני לא פה, לפעמים אני חושב לשוב הנה.
מה אכפת לי מי קורא פה, המקום הזה גם ככה הוא לא מה שהיה פעם.
שריד לתקופות עברו,
שריד למי שהייתי פעם
אנדרטת זיכרון
חלק ממני
בדיוק גמרתי לראות עכשיו את הפרק האחרון של הדור הבא, שוב, בפעם המי יודע כמה. 14 שנה עברו מאז שהפרק הזה שודר, ורק היום, לראשונה ראיתי אותו עם כתוביות באנגלית, באמת, בפעם הראשונה. ולא משנה שיש לי את כל הסדרה, לא משנה כמה פעמים ראיתי אותה, זה תמיד ירגש אותי ותמיד יפעים אותי ותמיד יגרום לי להרגשה מיוחדת.
חבל שאין לי פה יותר קהל קבוע.
אני מניח שאני אחראי לזה,
טוב,
מה אני בכלל בוכה?
| |
מרחק
למה צריך לדבר, היא שאלה אותי אחרי שגמרה ונשכבה לידי, אני בכלל לא מבינה למה צריך לדבר, אני אף פעם לא מדברת.
אני שונא שמשתמשים בי , חשבתי לעצמי תוך כדי האקט, שונא. אמנם לא ממש סבלתי, אבל בטח לא הייתי שם כשהיא התאמצה להגיע לפורקנה.
למה לדבר? כדי לדעת איך אני מרגיש.
למה לדבר? כדי לשתף איך היא מרגישה.
למה לדבר? כדי להיות ולעשות את זה יחד.
למה לדבר? בן אדם שלא יודע את התשובה לזה בפנים לא ראוי לעוד סיכוי. איכס.
מה נשמע, היא שאלה אותי בבוקר כשקמנו.
מה את שואלת אותי מה נשמע, חשבתי לעצמי. באמת אכפת לך או שאת נבוכה ממני ולא יודעת מה להגיד?!
אל תשאלי אותי מה נשמע, אל תהיי מזוייפת. מה אכפת לך מה שלומי? לא היה לך אכפת בלילה, עכשיו אכפת לך!?
wrong answer, אמרתי לעצמי כשהיא ענתה לי על מה יש לדבר בלילה, wrong answer.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
