הפוסט הדק והנפלא הזה אומר בדיוק מה קורה לנו בחברה. הנה בפוסט הקודם הראיתי צד אחד שלו, ובדיוק בלינק הזה מגיעה ההוכחה, אבל בצד היפה שלה. אחד הדברים שהחלטתי בחודשים האחרונים זה להיות משתתף פעיל. משתתף פעיל זאת עמדה. זו אסטרטגיה. היא באה לומר שלי יש מה להגיד בעניין הזה שהוא החיים ושאני לא מאמין שאני לא יכול לעשות הבדל או שאני קטן מידיי כדי לעשות אותו. אין אנשים קטנים מידיי- יש רק אמונות קטנות מידי. כמו שאני החלטתי להיות פעיל בשיעורים , ושמאותו רגע- כיף לי ללמוד יותר מאי פעם כך אני בוחר להיות פעיל פוליטי ע"י כתיבה (כאן בין השאר) וע"י הבעת העמדות שלי מול אנשים. אני לא מאמין שאני לא יכול לעשות הבדל- ועכשיו אני אהפוך את זה לחיובי- אני יכול לעשות הבדל. יום אחד, לפני 9 שנים אמר רבין בעצרת ההיא: "אלימות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה". עם השנים, חוץ מאשר המצב בו האמירה הזו משתמרת כנכונה היא גם התחדשה והפכה להיות: "אדישות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה". אדישות פושעת בנו, חותכת אותנו. אסור להיות אדישים כי אדישות מובילה לאדישות. היא כמו אופיום (להמונים)- היא מרגיעה- ואז אנחנו שונאים את המדינה על מה שהפכה להיות- למשהו שאנחנו שונאים- אבל מה אנחנו עושים למען זה שנותן לנו את הזכות להתלונן כך? הרי לא עשינו דבר חוץ מלשבת בבית ולעשות ביד עד שיכאב לנו הזין מרוב שיפשוף שהפסיק כבר להיות נעים! רק פעם אחת יצאנו מהאדישות שלנו, אנחנו השמאל, הישן, המפוטם, זה של תל אביב ורוב הארץ צפונה. זה היה ב-98 כשהתעורר העם וקם להפיל את ביבי מהשלטון. זה היה חשוב, זה היה נכון. זו היתה מהפכה מלמטה. אחרי זה חזרנו לישון. אנחנו צריכים לקום, הזמנים שלנו חשובים מידי, לישון אפשר בלילה, לא צריך ללכת ברחוב ישנים.

אדישות גורמת לנו לשנוא את עצמינו (והשנאה גורמת לעוד אדישות בתור משכך כאבים) ואת אחינו האזרחים. אנחנו שונאים אותם כי איפשהו אנחנו משקרים לעצמינו שבגללם אנחנו צריכים לקחת משככי כאבים.  אנחנו משקרים לעצמינו והגיע הזמן לקחת על זה אחריות.

1- מה את זוכרת מרצח רבין שאלתי אותה.כל מה שאני יודעת זה שהתבטל לי מבחן באנגלית.
זה כל מה שהיא זוכרת. היא היתה בת 10, כתה ד'. חיילת.
אני לא אוסיף, ואתן לכן להתבשל בזה לבד. זה בעל עצמה גם בלי המילים שלי.
מדהים, כמעט צחוק הגורל, שדווקא היום כשחוק ההתנתקות עבר בכנסת ברוב גדול, וכשמתנגדי ההתנתקות התקפלו בכסאותיהם והצביעו בעד, הוא היום בו ישראל זוכרת את רצח ראש הממשלה. תזכרו- זוכרים את הרצח- הוא יותר חשוב מהאיש.
שוב כמו תמיד, הבורות מביאה לפחד, מביא לשנאה, מביאה לדלגיטימציה, מביאה לאוירה שמאפשרת חציית קווים שהם יותר אדומים מאדומים- הם כבר שחורים. חשבתי על החיילת הזו, עוד 10 שנים היא תהיה בטח בת 28-29- מה היא תאמר על רצח רבין אז? האם היא תשכיל להבין מה שהיא לא מבינה עכשיו?

2- בשיחה גלויה ומצויינת עם חייל הבנתי שאני והוא דומים. דיברנו על קצינה לסבית והתחלנו לדבר על המצב בו קורה לי (וגם לו) שיש המון אנשים-נשים בעיקר- שחושבות שאני הומו. למה? כי אני רגיש, כי אני נראה טוב, כי אני חושב, כי אני אינטיליגנט, כי אני יכול להקשיב, כי אני מצחיק, כי זה טוב מידיי, כי אם זה נראה ככה זה חייב להיות הומוסקסואלי. הוא מצידו אותו דבר. הוא חכם, נראה טוב, רקדן בלהקה, איש של שיחה, אדם טוב, צעיר, תמים, אבל גבר, ולא היה לי שום ספק בזה אף פעם. גם אותו כל הזמן חושבים להומו.
התרגלנו.הבעיה הגדולה בזה כשאני חושב על זה היא לא מי שאנחנו אלא הסטנדרטים של האחרים- הם נמוכים ושטחיים.
וכמו שהוא אמר- הוא שונא סטיגמות.זו כנראה מילת המפתח.

מה אתה צריך את זה ? שאל הבחור שאיני יודע את שמו בדרכי מהמכון אל הפקולטה. הוא התכוון לקטע עם הצבא. מסתבר שהוא הברמן של הבטי פורד. מסתבר שהכל חמולות... בדיוק מתאים לי לסמינר מסורת... אולי... או אולי לעבודה על סוציולוגיה ישראלית.

הלכתי היום לחדר כושר פעם ראשונה מזה הרבה זמן. דאגתי לשאול את המאמן שם מה כדאי לעשות אחרי הרבה זמן ללא אימון. איבדתי המון מסת שריר כי לא הקדשתי זמן לאימון. אי אפשר לקרוא לכמות השחייה ששחיתי אימון. בטח לא רציני.
ארבעה סטים מכל שריר ועוד חצי שעה אירובי ואז מתיחות. עשיתי רבע שעה אירובי בהתחלה ואז מתיחות.
השרירים שלי חזרו לשרר.
יהיה טוב להרגיש אותם שוב. התחלתי להרגיש קצת קטן, קצת מכווץ, קצת חלש. הרגליים שלי הפכו פחות מסיביות מהעבר. (משהו בחיי עומד להשתנות אמרו משינה).

חשבתי להתחיל לקרוא מאמר עכשיו ותקפה אותי עייפות.
בלי ספק הצטברות של מעט שעות שינה, יחד עם יום לימודים ואימון ראשון התישו אותי יותר ממה שציפיתי. יש לי עוד לעבוד היום.
אופציה אחת היא להשתרע על הדשא. אופציה שנייה היא להתחיל ולסכם. הרי למה להיות עצלן (אני לא) אם אפשר לשחק אותה בגדול.

אתמול ראיתי מה זה להיות בחורה לא בוגרת. לא שהפכתי את עורי. פשוט פגשתי מישהי שגילתה לפתע שהיא שכחה שיש לה משמרת... הבנתי שאין לה מושג מה זה לקחת אחריות ולהפסיק לאכול את עצמה. לא היה לה שום מושג. לקחתי אותה טרמפ הביתה.
השבח לאל.

מה אתה צריך את זה
מהדהד לי בראש