| 10/2005
אני מדבר עם הטלויזיה כשאני רואה את הסדרה הזו. אני אומר מה שהמטופלים יגידו. מה שאני הייתי אומר. ואני לא טועה בהרבה.
הסדרה הזו, שהתחלתי לראות כל כך מאוחר תפסה אותי בגרון ואמרה לי "שב".
התחלתי לרצות לשבת שם גם. אבל התחלתי עוד יותר לרצות להיות המטפל.
חשבתי על זה בימים האחרונים שדווקא אני, שכל כך פסלתי טיפול פסיכולוגי, בגלל חוסר האפקטיביות שלו, רוצה להפוך להיות אדם כזה שמקשיב.
ההקשבה היא מה שעושה לי את זה באמת. זה בכלל לא ההוקרה שאני מקבל אחר כך מהחברים שלי שמספרים לי על החיים שלהם. זה כמו להרכיב פאזל, אבל להרכיב אותו בראש. זה להקפיץ כדורים.
זה מצחיק, אני לא מסוגל לזכור יותר משלוש פניות אם נותנים לי הוראות הגעה. רוב הזמן אני גם לא מבין מה אומרים לי כשמדברים איתי על מצלמות, או על כל דבר אחר. במקרים כאלה אני צריך לשאוב את כל המידע, לעשות ממנו ג'לי בתוך הראש ולראות אם הבנתי.
אבל כשמדברים איתי על החיים המוח שלי צלול. המבט שלי הולך לאנשהו ימינה מהאוזן השמאלית של זה שמולי. אני מקשיב לרעש של המילים. אינדיקציות מדברות אלי. הן קופצות לי כמו כתמי צבע באמצע הדיבור. יש אנשים שיכולים להריח מחוש המישוש שלהם ולתת צבע להרגשה. אצלי הם כמו חלונות פופ אפ, הם פשוט קופצים.
ואז אני שוכח אותם, כי אין שום דבר שבאמת צריך לזכור, וכשהוא אומר עוד דבר על עצמו, עוד דבר על עצמה, החלונות שלי מתאחדים יחד ואני רואה תמונה שלמה מורכבת מפאזל אקלקטי.זה לא מפסיק להפעים אותי
יש לי מחשבות חדשות בתחום הזה.
| |
שקט.
אני בבית.
רק שקט. מאמר סוציולוגי משגע של סשה הטמיע לי בראש מה זו אהבה.
אתמול בלילה, בשעה מאוחרת מאד התחלנו שיחה. הקשבתי. הקשבתי ודמיינתי. ראיתי תמונות. כמו שאני עושה לאנשים. רק שהתמונות האלה היו מטרידות. נכנסתי להלם. אין עוד מילה אחרת. עשיתי לעצמי כיבוי ושמתי את עצמי על טייס אוטומטי כל זמן השיחה. היא סיימה לדבר ואני שתקתי.תמונות נעו לי בראש.
ידעתי שהשתיקה שלי היא סימן של דרמה. אני לא קונה דרמות מאחרים בדרך כלל, רק במקרים דחופים. ידעתי שאני עובר דרמה גדולה. יש דברים שאני דואג לא לשמוע, יש דברים שגדולים עלי. יש דברים שאני דואג לא לראות. אתמול, זה קרה. זה בכלל התחיל בשיחה על לנדמרק.
לא ידעתי מה לחשוב. לא ידעתי מה להרגיש. לא ידעתי כלום והיית נאמ. השיחה על היותי דרמתי לימדה אותי שאני עוד שפוי. לא הצלחתי לרדת מזה, לא הצלחתי לשחרר, לא היה לי מה להגיד ולא היה לי מה לחשוב. הייתי נאמ.
ככה אני. יש לי את הנקודות כיבוי שלי, לכולם מנגנוני הגנה, שלי פשוט גמישים יותר. אני מדמיין לעצמי דברים והם משמנים אותי וגורמים לי לנוע. ויתרתי על לרדת מהדרמה. רכבתי עליה. לא... היא רכבה עלי, ואני הייתי אנוס.
this cannot be הבנתי לעצמי במוח. אף אחד לא אנס אותי למרות מצבי. הייתי צריך להגיד את זה בקול רם כדי שגלגלי הקיטור יתחילו להסתובב. Choose Choose Choose הלך לי בראש עמוק .
הם התחילו, הרגשתי את המוח שלי מתחיל לשקשק. הנשימה חזרה לי כמו הפיכו בי חיים שוב, נשמתי כמו מתעורר. נשמתי ונשמתי, העיניים שלי נפתחו. הזהרתי אותה שאני לא מחוייב למילים שלי עכשיו. הייתי צריך לשחרר עוד משפט אחד כדי לא להשאר חייב חוב לעצמי. אמרתי אותו והיא בכתה.
זה הקים אותי מהמיטה. חיבקתי אותה חזק. היא חיבקה אותי חזק.
זה היה הרקע הנכון.עשינו אהבה.
בלילה התעוררנו בבעתה. נפל עלינו המדף הכבד שידענו שיפול במוקדם או במאוחר.
נכנסו לי הזכוכיות למרפק.
בבוקר כשנשקתי לשלום היא לא היתה שם באמת. כעסתי עליה שהיא שוב לא מרשה לעצמה להיראות כך בחברה. רק אחר כך הבנתי שאולי פשוט היה לה קשה בדיוק כמו גם לי. כשחזרתי הביתה אמרתי לה שאני בבית ושאני בסדר. היא אמרה לי שהיא בדרך הביתה ושהיא אוהבת אותי. יפה שלי
בדרך הביתה שמעתי את השיר הזה שמקפיץ אותי שוב ושוב. פתאום הבנתי שזה שיר של שלוש וחצי שורות שעם כל הקללות בו הוא אומר שאלה ש- Some of those that work forces , are the saints that burn crosses אז צעקתי Fuck you, I won't do what you tell me והבנתי בדיוק על מה השיר.
זה היה סוף שבוע חתיכת.
עוד לא התאוששתי ממנו.WRONG.
choose choose choose
 | |
אני נמצא במקום עם שקט.
אני עושה רוורס לשנים עברו, שנים בהם רציתי להצליח בצורה אחרת, בצורה חברתית.
היום מהמקום בו אני מסתכל, כל זה לא מענין אותי. היום אחרי שהגשתי את שני הסמינרים האחרונים שלי אני באמת באמת באמת אחרי כל הפרק הזה בחיים שלי, באמת סיימתי. ככה זה וככה אני מרגיש. הנה אני עומד מחר ביום הראשון של שארית חיי, להתחיל לעבוד בלי לחשוב על החיים שלי מפחיד אותי, לא לעבוד ורק לחשוב משאיר אותי מתוסכל מחוסר כסף, לעבוד ולחשוב יחד קצת קשה לי ואני אומר את האמת לגביי זה.
במקום מסוים אני יודע שאין לי ברירה. אני נע בין המצאת עתיד כמו באימון ובין חווית הווה מתמשכת כמו בבודהיזם ~ אין דבר נכון יותר, רק שיווי משקל בין השניים.
עוד מעט יום חדש, אני אתחיל אותו ונראה. אני חושב שהנקיון יתחיל מהבית, אני לא יכול לסבול עבודה אם הבית שלי לא מסודר תחילה, כמה או-סי מצידי.
החבר שאיתו כתבתי את העבודה... הייתי לו ליועץ רמת פסיכולוג לעשר דקות לפני כמה ימים עת הגשנו את הסמינר שלנו על זוגיות מצליחה. אני לא אספר את הסיפור עכשיו, אולי בזמן אחר מאוחר יותר. היום פתאום קיבלתי ממנו טלפון. הוא סיפר לי על המסיבה... לא... הוא התחיל את השיחה בבקשה להודות לי... אז הוא סיפר לי על המסיבה ועל שהוא לקח אותה הצידה וחשף בפניה את ליבו. הוא הודה לי על מה שהבהרתי לו, הודה לי על נקודת המבט החדשה ועל זה שארבע שנים הוא היה עסוק בלשים את עצמו מאחורי חומה.
כל מה שהבהרתי לו היה הדברים הבאים:
* הוא הסיק מסקנה לא נכונה כשהוא נפגע. הוא הסיק שאסור להפגע. מה שהוא לא הסיק זה שהוא צריך להיות חכם יותר ורגיש יותר עם האנשים שהוא איתם בקשר.
*הוא הסיק שאחרי שאומרים לו לא אסור להתחיל עוד פעם כי זה יראה אותו כחלש. הוא הסיק שאסור לו להיראות חלש. אז בארבע השנים האחרונות הוא לא הראה שהוא חלש, וארבע שנים הוא היה ממורמר.
יש אדם אחד, שרגא, אני אוהב אותו לעד על מה שהוא הביא לחיי.
תודה איש יקר שלי, דמות אב שהשכלתי לאמץ
| |
מודיעין - חלק אחרון
היום הלכתי והגשתי את שני הסמינרים שלי שסוגרים לי את שנה ג' באוניברסיטה.
אחד על מופע הקולנוע של רוקי. אחד על יחסים זוגיים שעובדים- הסוציולוגיה שלהם- כולל ההגדרה שלי על אירוטיקה חברתית.
אבן ירדה לי מהלב- הלכתי להתבודד בעיר הגדולה.
סיכום ומסקנות
בעבודה זו ניסיתי לברר האם מודיעין אכן עומדת בהגדרות הסוציולוגיות של גוף המכונה עיר. לשם כך עימתי בין ההגדרות הסוציולוגיות של פארק ווירת והביקורת האורבנית של ג'ייקובס לבין קווי היסוד של העיר כפי שהוצגו בחוברות שהוציאו משרד השיכון והמתכנן ספדיה.
מהעבודה ניתן לראות כיצד מודיעין היא אולי עיר מבחינה מספרית, אך חסרים לה מאפיינים חשובים שבלעדיהם היא אינה יכולה להיקרא עיר מבחינה סוציולוגית. ראשית, זה אמנם יישוב רחב מימדים עם אוכלוסיה בקנה מידה של עיר, אך מאפיינים, כגון צורת הבנייה ורמת הצפיפות שבה, הם דווקא מאפיינים של פרבר. שנית, תופעת ההומוגניות בין תושבי מודיעין עומדת בניגוד מוחלט להגדרתה של עיר בכך שהדבר שאולי מאפיין עיר יותר מכל הוא שהיא דווקא מלאה בזרים. שלישית, על עיצוב העיר ניתן לומר שהשכונות דומות במראן אחת לשניה, דבר היוצר תחושה של אחידות, סדר ואף יד מכוונת, מאפיין המזכיר דווקא פרבר ולאו דווקא עיר תוססת. לבסוף, במודיעין לא קם עדיין מרכז העיר שאמור להיות המרכז המסחרי הראשי. המסחר בעיר הוא בַּרמה השכונתית ומלבד זאת אין במודיעין חיי מסחר נוספים. בנוסף, רוב רובה של האוכלוסייה המקומית יוצא בבוקר את שערי העיר לעבודה באזור י-ם או ת"א. שלוש עובדות אלה גורמות לכך שבמודיעין לא מתקיימת אינטראקציה רחבה בין התושבים ושאין כמעט חיי רחוב.
המתכנן משה ספדיה אמנם תכנן עיר שלטענתו תהיה אידאלית לתושבים עקב מאפייניה הפרבריים אך למעשה, "הוציא ממנה את העוקץ" כאשר ניסה לשלוט בכל פרט ופרט ע"י היצמדות לרעיון "האידאל". למעשה, בהיצמדותו לרעיון "האידאל", למעט כמות תושבים וגודל המתחם עצמו יצר ספדיה את מודיעין כפרבר הקורא לעצמו עיר אך שאין בו מאפיינים של עיר. באין אינטראקציה מספקת שתיצור את הדרמה העירונית, באין תעסוקה ופעילות כלכלית ובאין מגוון אנשים שיצרו יישוב הטרוגני אי אפשר לראות את מודיעין כעיר מבחינה סוציולוגית.
| |
הגדרת אירוטיקה חברתית
אירוטיקה חברתית- הגדרה
אירוטיקה חברתית היא אירוע המופרד בזמן, מקום ותפאורה והמתרחש בתוך "מציאות אירוטית" במובן הלא מיני של המילה. בשונה ממציאות אירוטית מינית המופרדת בזמן מקום ותפאורה, האירוטיקה החברתית מתייחסת דווקא למובן החברתי ה'אפלטוני' ולתחושת החיבור של לפחות שני בני אדם ברמת הסולידריות הרגשית שאותה ניתן לתאר בצורה הטובה ביותר בתחושה של "אי רצון ללכת הביתה" במובן המופשט של המילה בית, ואף יותר מכך- האירוע עצמו, על אנשיו הוא, הוא אירוע שהאדם מבחינתו "לא רוצה שיגמר", כשנושא החיבור הוא העניין המשותף בין האנשים- נושא השיחה, האינטראקציה. בעוד "המציאות האירוטית" המינית מובחנת במקום, זמן, תפאורה, אווירה ומצב רוח, האירוטיקה החברתית המובחנת במקום, זמן ותפאורה היא זו שיוצרת את האווירה ואת מצב הרוח.
אינדקס: "אירוטיקה חברתית", "יוזף ברויר", "הנדסת המחשבה", "סיוציואירוטיקה".
| |
על אירוטיקה חברתית
המכתב הבא הוא ראשיתו של תהליך שקרה לי בשנה ג'- אפשר לומר שהוא התחיל את כתיבת האמירה שלי במגדר על מטרוסקסואליות.
שלום סשה
כמו שהבטחתי, קראתי את מאמרך המעניין.
שמחתי לגלות בו מספר נקודות השקה לשיחה הקצרה אותה ניהלנו בחדרך. חשבתי רבות איך לכתוב לך את המכתב הזה, והגעתי למסקנה שאין לי דרך לכתוב אותו. אני רוצה דווקא לומר כמה דברים, אך אין בהם סדר מסוים, על כן, אני, לו הייתי במקומך הייתי מתייחס אליהם as is.
ראשית, אהבתי את החיבור שעשית בין יחסי אהבה לסולידריות חברתית. אהבתי את הדבק שבדבר, זה נתן לי להתייחס ליחסים בצורה חדשה, לפחות בשבילי.
שנית, עניין אותי תהליך ההתרה (הפירוק) שעשית לאקט למרכיביו הקטנים יותר כגון כריזמה, חברות, ניכוס וכדומה. בעיניי יש חשיבות רבה להבנת הרכיבים הקטנים של "מכונות" גדולות. "הנדסה" אם תרצה. (מקווה שהצורה בה ביטאתי את זה נהירה
מספיק).
שלישית, ובין החשובים למרות שכבר נאמר בעבר, שאנשים משתמשים באנשים אחרים ע"מ להגיע לסיפוק עצמי. מצא חן בעיני הרעיון שבני אדם משתמשים באחרים ע"מ להגיע לסיפוק עצמי. דוגמת האשה שהתאהבה בגבר שלה כשאכלה נתנה די והותר מקום לדמיון
להבין על מה אתה מדבר. אף פעם לא חשבתי על זה כך. אחד הרעיונות הכי מדוברים (ולמרות שיש פער גילאים רב בינינו אני מניח שאתה מודע לזה לא פחות ממני) הוא בחברה שבה אני מסתובב הוא לגרום לאחר סיפוק- זה הסיפוק העילאי.
בעזרת דבריך, יכולתי להבין מדוע בני אדם רוצים לגרום סיפוק לאחרים. הם רוצים לענג את עצמם. מלכודת אגו. כן. ולא.
מה שיהיה מעניין לחקור להבא הוא- שאם בני אדם הם יצורים חברתיים גם במיטה, כמו שאתה מוכיח שוב, אזי גם השאיפות והרצונות שלנו במיטה הן מותנות. נשאלת השאלה- עד איפה נכנסת החברה לחיים שלנו? האם אנחנו מענגים אחרים מתוך חופש? או שמא
אנחנו "מופעלים כרובוטים" חסרי בחירה. בעצם אמרת אמירה משולבת- 1- בני אדם ,
בעזרת אחרים, מענגים את עצמם. 2- זוג אוהב, גם ככה הוא גוף אחד- לענג את האחר
ולענג את העצמי משיג מטרה זהה (בערך).
אחד הדברים שטורדים את מנוחתי לאחרונה מתבטא בשורה שכתבתי קודם- אם אנו מופעלי חברה עד כדי נוכחות מוחלטת באינטימיות- מהו חופש? מהי בחירה חופשית, מהי חירות, האם זה בכלל רלוונטי לדבר על זה?
רביעית, כמדומני שאיני מסכים לחלוטין (אם כי, איני יכול לומר בלב שלם שאני לא מסכים) עם האמירה שלך שאירוטיקה חברתית חייבת להתקיים עם לפחות בנאדם אחד נוסף. נכון אמנם שאירוטיקה חברתית נחווית כשיש עוד אנשים בסביבה- אבל- כאחד שחיפש
ומצא את ההגדרה הזו לעצמו ללא עזרה מבחוץ- אני יכול לומר לך שתחושת הסיפוק, תחושת ה"לא רוצה ללכת הביתה מפה" יכולה גם לעלות לבד במקרים מסויימים (ושאירוטיקה חברתית "חברתית" ואירוטיקה חברתית "אישית" - מרגישות לי אותו דבר).
ובנוסף, וחוץ מזה, אני רוצה להציע שעל אף שהאירוטיקה נחווית עם אנשים נוספים- היא למעשה- אולי אולי אולי- תופעה אישית - שאולי ואמנם קוריית בחברה של אנשים- אך עומדת בפני עצמה, ועוד יש מה לדון בנושא זה.
לסיום, לא חשבתי שיצא לי מכתב כזה ארוך, אבל הנה, מסתבר שיצא ממני משהו בכל
זאת, ועל כך אני מודה לך.
אשמח להמשיך ולדבר איתך בנושא, כפי שאתה רואה, הוא מרתק אותי למדיי.
יוזף
| |
שני דברים מעברי הלא רחוק, אולי שלושה
הרגשתי אתמול קרוב לראובן המטפל.
הוא דיבר וראיתי אותי. בו. וגם... ראיתי את עצמי בה.
היה לי מקרה כזה בגיל 23, אני מעדיף לא לחשוף אותו כאן, הוא לא היה טראומטי או משהו כזה, פשוט עשיתי את הדבר הנכון:
הייתי המורָה של ראובן לביולוגיה. סגרתי את האור ו"הסכמתי להתנשק". היא הבינה שזה לא כמו בפנטזיה, קמה והלכה.
פעמים אחרות בפרק לקחתי את מקומו של הקורבן כדי להבין איך אני מקלקל בתור המקלקל.
לפני יומיים סיימתי לקרא את הריפוי של שופנהאואר. את שארית רוב הספר גמעתי ביום אחד.
אחד הקטעים שם מדבר על פיליפ שחושף שהוא עשה רשימה של בחורות איתן שכב (נכון יהיה לומר "עשה אותן" במקרה הזה) ובעצם נתן לכל הקבוצה שמן כדי לשרוף אותו על היותו מאנייק.
כדי להסביר את המקרה (כי הרי אנשים מעדיפים להסתיר דברים רעים שעשו מפחד הרוב) הוא הסביר שהעדיף לחשוף את הדבר בעצמו מאשר שפאם תחשוף את המקרה בעצמה- כך הוא יראה הרבה יותר רע ולא יוכל לשלוט על מצב העניינים. אין כמו לקחת אחריות, אין. זו אחריות משחררת. דבר מדהים.
גם אני עשיתי דבר כזה פעם, קצת אחרת- זה היה ביום של הפרידה ההיא. היא איימה עלי שתחשוף בפני אמא שלי"איזה בן חרא אני". ממש רגע אחר כך קלטתי שאני עובר אירוע טרור בבית שלי.
בבזיק של רגע הבנתי שממני לא יצא קורבן יותר בחיים. הרמתי טלפון וסיפרתי לאמא שלי מה קורה.
זה היה הרגע של השינוי כיוון באותו יום מקולקל, לקחתי בעלות על הבית שלי על החדר שלי (היא התנחלה לי על המיטה- אז פירקתי אותה חלק אחר חלק והוצאתי אותה (את המיטה) מהחדר שלי).
כדי לעולם לא לשכוח, את מה שקרה ואת מי שהייתי באותו יום צילמתי תמונות של חבלות ושריטות שקיבלתי- הן היו בגב, במפשעה, ועל שתי הידיים, סימנים כחולים ושריטות.
 
התמונות האלה הן של יד ימין ויד שמאל.
מתחת- תמונת השריטות בגב.
אני שמח על ההזדמנות לספר. אני לא כועס וזה לא מעלה בי דברים שאיני יודע על קיומם.
אני חווה את עצמי המון בתקופה האחרונה. אתמול למשל לפני שצילמתי ביליתי חצי שעה בחנות ספרים. קראתי קצת על פרויד. מצאתי את הספר שכתב עם יוזף ברויר ידידי. תפקידו של ברויר היה גדול יותר מכפי שתיארתי לעצמי קודם. התמלאתי בגאווה לגביו, ועל זה שבחרתי לי כזה שם מרכזי לבלוג ועוד טיפה מתוך בורות. אבל לא היתה זו בורות מצד שני- השם נבחר כי התחברתי אליו ואל מה שניסה לעשות. טיפול בדיבור קראה לזה ברטה פפנהיים (אנה או).
באימון גם עובדים לפי השיטה שכשבנאדם מצליח להתחבר לרגע המדויק שמשהו קרה בו- הוא משתחרר מהסימפטומים של הדבר שעוצר אותו. התחלתי לחשוב על זה, ועל זה שלי אין מטפל כזה, ושזה היה יכול להיות מעניין.
בסוף הפרק הוא אמר לה שאם הוא ישכב איתה עכשיו היא תשנא אותו, תרגיש מבוזה ומנוצלת, כמו שהרגישה עם שאר הגברים שאיכזבו אותה בחיים ושהוא לא מוכן לאכזב אותה שוב. זה לימד אותי המון, בעיקר כי אני יודע שבכל קשר שאליו אכנס אני חייב להיות רגיש לדברים האלה, לגלות את המניעים הקטנים והנסתרים של האישה ומה היא מחפשת בי והאם... האם .....
עלי לפעול לטובתה לפני שאני פועל לטובתי, רק זה יהיה לטובתי, לטובת שנינו.
| |
מודיעין, חלק ג
כאן העבודה מתחילה להיות מעניינת. יש פה הרבה נתונים מעניינים אבל גם ביקורת סוציולוגית של אחת גאונה- ג'יין ג'ייקובס שדיברתי עליה בעבר כבר.
הצגת נתונים והתייחסות
המחקר שערכתי בעת כתיבת העבודה כלל שני סיורים בעיר, איסוף חומר, דעות ורעיונות מ"פורום מודיעין" באינטרנט וראיונות שערכתי עם תושבת העיר ועם מנהלת "פורום מודיעין", גם היא תושבת מודיעין.
בחלק הבא אתייחס לנתונים דמוגרפיים על העיר ותושביה. משם, אעבור ואתייחס לעיקרי תכנון העיר כפי שהוצגו בחלק הקודם, ובנוסף, אציג חלק מטענותיהם של אנשי העיר על מצבה מבחינה חברתית וכלכלית.
דמוגרפיה והטרוגניות
ראשית, אציג נתונים דמוגרפיים מתוך אתר האינטרנט של עיריית מודיעין: שטח השיפוט של העיר משתרע על 46 אלף דונם וכמחצית ממנו הוא שטחים ירוקים פתוחים. בנוסף, מונה העיר כ- 40 אלף איש (ו- 55 אלף איש אם מצרפים אליה את מכבים ורעות הנחשבות כבר כעת לחלק ממנה, אך עם זאת, ראוי לציין את העובדה). "רוב תושבי העיר הם אנשים ומשפחות צעירות. 29% מתושבי מודיעין הם בני 20-30. 91% מתושבי העיר מתחת לגיל 49. 38% מתחת לגיל 20. 90% מרוכשי הדירות בעיר נשואים, רוב המשפחות הצעירות מבוססות ומשכילות ולהן 2 ילדים".
על פי ג'ייקובס ווירת, אחד המאפיינים החשובים ביותר של עיר היא ההטרוגניות של תושביה- גיל התושבים, רמת ההשכלה שלהם ומשלחי היד בהם הם עוסקים. ג'ייקובס טוענת בספרה ש- Diversity is natural to big cities . וירת אף הוא מציין זאת וטוען שגיוס אנשים מטיפוסים שונים גורם בסופו של דבר להשפעה מאזנת, ושתהליך איזון ההבדלים הזה הוא חלק מהבסיס הכלכלי של העיר.
אמנם ניתן לייצר פרופיל של אדם גם באוכלוסיה הטרוגנית על בסיס חציון (למשל), ועם זאת, מתוך אתר העירייה, עדות של הגולשים עצמם בפורום ומהראיון עם המנהלת שלו, עולה תמונה מעניינת למדי- ניתן ליצור פרופיל של איש העיר מודיעין, דבר המעיד דווקא על הומוגניות בקרב התושבים ולאו דווקא על הטרוגניות כפי שניתן היה לשער מהעובדה שאמנם רוב תושבי מודיעין הם צעירים, אך גם בעלי השכלה מגוונת ועוסקים במקצועות בתחומים רבים ושונים. הפרופיל הנ"ל מראה שאיש מודיעין הוא איש צעיר, משכיל, נשוי ובעל משפחה צעירה, עם שני ילדים בממוצע, רכב ותשלום משכנתא. דרך פרופיל זה, תוחמת העיר מודיעין את עצמה הלכה למעשה- סף הכניסה אל העיר (להלן: הפרופיל המוצע) מונע מאנשים השונים בפרופיל שלהם מלהתיישב בעיר דרך כך ש- אדם שלא "עומד" בפרופיל הזה ירגיש חריג במודיעין ההומוגנית ולכן יבחר שלא להתיישב בה. וכדוגמה: רווק יחפש חיי חברה (זוגיות) מחוץ לעיר, אדם לא משכיל, יתקשה למצוא (לעתים) שפה משותפת עם סביבתו הקרובה. דבר זה יוצר את העיר, המתעתדת להיות בעתיד "מטרופולין", כ"קהילה סגורה" עם כללי כניסה.
עיר אידאלית, תעסוקה והמציאות
עיר אידאלית, מבחינתו של ספדיה, היא עיר שמעבר לצורת בנייתה, עליה להיות נקייה, שקטה, בעלת מרחבים, סדר פנימי והגיון, כפי שניתן לקרוא בתיאור מרכז העיר שלו. ג'ייקובס אינה קוראת לעיר אידאלית בשם. היא מסתכלת על ערים ותכנונן ודרך ביקורת עליהן מכוונת אל האידאל שלה. האידאל שלה הוא עיר סואנת, אינטנסיבית, שהשימושים שבה הם רבים(mixed use) ושאפילו ללכלוך שבה יש מטרה.
בתארה עיר מסתכלת ג'ייקובס על ערים סואנות. ספדיה לעומתה, מסתכל על פרבר.
השימוש בדימוי "עיר אידאלית" נעשה בהיקף נרחב בכדי לשווק את העיר ברחבי הארץ עבור אִכלוסה וברחבי העולם למטרות יחסי ציבור, כולל שימוש במושג "מודיעין עיר העתיד" המסמל את "רצון" המתכננים לשים את רווחת התושב ואיכות חייו במרכז (תוך כדי החצנתם ויחצנות"ם), דבר המשתמע מהמידע הניתן אודות העיר באתר האינטרנט של העירייה. משאיפה זו לאידיאל אל המציאות בשטח.
בראיון שנערך עם מנהלת "פורום מודיעין", דיברה עפרה על האכזבה והתסכול נוכח הפער, העצום לדבריה, בין ההבטחות שהובטחו לה כשבאה לגור בעיר לבין המציאות כיום- "היו הרבה הבטחות ותקוות" היא אמרה. ההבטחות כללו בין השאר אזור תעסוקה גדול בתחום ההיי טק, רכבת קלה, בית קולנוע, בריכה, בית תרבות ועוד. אחד המאפיינים החשובים ביותר של עיר לפי פארק, היא היותה מרכז כלכלי. "איך לא חשבו על אזור תעסוקה לתושבים... אנשים לא יכולים לחפש בה תעסוקה". בכדי לסבר את האוזן יש להבין שרוב התושבים עוזבים את העיר בבוקר בכדי לנסוע לעבודה באזור ת"א, אזור י-ם או לאזור נתב"ג שם נמצאת Airport City- מרכז תעסוקה גדול מאד בתחום התעשייה וההיי טק. במילים אחרות- יוממות- תופעה חברתית המתקיימת כאשר אנשים המתגוררים ביישוב מסוים נוסעים מדי יום למקום עבודתם הנמצא ביישוב אחר. ההשלכה על הגדרת העיר היא שהיא הופכת למעשה לעיר שינה, או במילים אחרות יישוב פרברי בקנה מידה גדול המתרוקן בבוקר ומתמלא לפנות ערב בחזרה.
בשונה מערים אחרות מהן מתבצעת יוממות החוצה אל תוך ת"א למשל (כגון מרמת-גן, הרצליה, כפר סבא, לוד ועוד) אך גם פנימה אל תוך עצמן, בהכילן מרכזי תעסוקה, מסחר ותעשייה רבים , מודיעין מתאפיינת ביוממות החוצה בלבד ואינה מעסיקה אנשים מבחוץ מהסיבה הפשוטה שאין בה מרכזי עסקים ותעשיה כלל למעט המרכזים השכונתיים שלה שבצורה הגיונית, לבטח מעסיקים את תושבי המקום בלבד. באין פעילות כלכלית ענפה, מודיעין לא יכולה להקרא עיר אלא לכל היותר ישוב פרברי גדול (בהיותה מתפרשת על פני שטח רב), בעל שכונות רבות (מודיעין נבנית כנפרשת החוצה בעזרת שכונותיה ולא תוך כדי ביסוס ראשוני של המרכז) , וללא פעילות כלכלית בסדר גודל נרחב.
אכזבה מרכזית נוספת היא מחסור בפעילויות ולבני נוער בפרט- "אין פה מה לעשות. אמנם בתי קפה יש בשפע, אך הם מיצו את עצמם כבר". לנושא השעמום והבטלה בעיר יש השלכה חברתית. ברחבי הפארקים בעיר התגלו נזקים שנגרמו לצמחיה ולמדרכות (גרפיטי), "חברה משועממים הרסו פארק משעמום... פארק הדגים- מעשנים שם נרגילה". בספרה מדברת ג'ייקובס על כך שתפקידם של רחובות בערים גדולות הוא בין השאר לספק בטחון- הן עבור תושבי המקום והן עבור הזרים המשתמשים במדרכות. שתי טענות מציגה ג'ייקובס: האחת- ברחוב חייבות להיות מספיק "עיניים פקוחות" על מנת לאכוף/לספק סוג של פיקוח חברתי (בטחון, השגחה, סדר). השנייה- הולכי רגל חייבים להשתמש ברחוב במשך היום בצורה מתמשכת ובכמות מספקת ע"מ שהמעקב וה"אכיפה" יהיו אפקטיביים. מדברים אלה ניתן להסיק שהעזיבה ההמונית של המבוגרים בבוקר וחזרתם לפנות ערב, מייצרת, באופן טבעי, מחסור ב"חיי מדרכה" , מותירה את הנוער (ולצורך העניין גם מבחינה פלילית) ללא פיקוח חברתי ויוצרת מחסור בביטחון אצל תושבי המקום, ואצל אלו שאינם תושבי המקום הנמצאים בעיר, עקב רמה נמוכה של מפגשים בין אנשים .
חוץ מהראיון, בסקר שנערך בפורום ושבו הצביעו 43 גולשים, הביעו המצביעים את אכזבתם מהיעדר תעסוקת פנאי בעיר כגון קניון, מסעדות, פאבים, אך בעיקר, היעדר קולנוע. במילותיה, סיכמה עפרה את הנושא בצורה הטובה ביותר- "באיזשהו שלב, השם של העיר לא יספיק", בהתייחסה כמובן למאמצי היחצ"נות של הקבלנים והעריה למכור את הדירות בעיר.
צפיפות נמוכה והשלכה חברתית
ג'ייקובס טוענת לקשר בין עובדת ריכוזם של אנשים לבין ההתמחויות (בתחום המוניציפלי, המסחרי והפנאי) אותם הם יכולים לקדם ע"י דרישה. במילים פשוטות, טוענת ג'ייקובס שצפוף זה דווקא נוח, ושיותר הוא יותר טוב, בעיר הגדולה לפחות. בתכנון העיר, שם ספדיה דגש רב דווקא על צפיפות נמוכה בכל חלקי העיר מתוך הנחת מוצא שאנשים רואים בכך איכות חיים. למעשה, לפי ג'ייקובס, דווקא צמצום השטח בו יושבת אוכלוסיה הוא זה שיוצר את הנוחות לתושבים. אולי דווקא ריכוז האוכלוסייה הוא הגורם לעיר להתפתח בכיוונים הרצויים. לפיזור התושבים על פני שטח גדול יש תוצאה כלכלית המביאה איתה השלכה חברתית. טענתי היא שאולי חוסר הימצאם של מפעלי מסחר ופנאי כה רבים, נובע דווקא מאי ריכוזם של התושבים במידה מספקת. ריכוז התושבים יוצר סוג של מסה קריטית שאינה יכולה להתקיים כאשר התושבים מפוזרים בשטח גדול מדי כשמדובר בקידום רעיון, בקידום מאבק (סוג של הפרד ומשול ברמה העירונית), או ברמה של פיתוח עירוני. הרציונל הוא שריכוז מביא לעוצמה וליכולת שלא אפשריים בדרך אחרת. למעשה ושלא בכוונה, ע"י תכנון העיר כנבנית החוצה (אי ביסוס של המרכז), שלא כמו עיר אורגנית רגילה, התושבים מרגישים שכוחם אפסי , שאינם יכולים לנקוט פעולה אפקטיבית ושאין ביכולתם לשנות. זוהי התוצאה של תכנון שלא מאפשר גמישות, הן ברמה הכלכלית והן ברמה החברתית.
מרכז העיר
מודיעין אינה עיר גרעינית אלא נבנית בצורה של התפשטות החוצה ולא בצורה של ביסוס ראשיתי של המרכז. מרכז העיר, לפי דבריו של ספדיה, אמור להכיל בתוכו רחוב קניות, מבני ציבור, מסחר, חניונים, ומגורים. מספר דברים יש לציין בשלב זה- ראשית, האזור הנחשב מרכז העיר אינו בנוי עדיין. שנית, מודיעין מורכבת שכונות- שכונות (השכונות, שכולן דומות במראן נותנות תחושה של "סידרתיות") כשבמרכזה של כל שכונה נמצא מרכז מסחרי דמוי קניון קטן וסגור, המציע מספר שירותים בסיסיים כגון בנק, מכולת, דואר וכדומה. שלישית, מעבר לאינטראקציה המתקיימת בין התושבים במרכזים המסחריים הללו ובפארקים, רחובות מודיעין אינם יוצרים אינטראקציה בלתי ממוסדת וכדוגמאות אציין שבכל מודיעין אין אפילו קיוסק אחד שייצור אפילו מפגש בלתי צפוי אחד בין תושבים. בנוסף, בסיור בעיר לא נמצא אף לא ספסל ישיבה אחד מעבר להיותם מוצבים בפארקים ובגנים. בספרה, טוענת ג'ייקובס שרחוב נבנה מכך שאנשים הולכים לעיסוקיהם, ובדרך, כבדרך אגב, נתקלים באנשים אחרים. בצורה פרטנית, האירועים הם חסרי משמעות, אך בסופו של דבר, סיכומם של אירועים פרטניים אלה יוצרים תחושה של זהות ציבורית, רשת של כבוד ואמון ציבוריים וסוג של משאב בעת הצורך,לא רק זאת, גם פיקוח חברתי ותחושת בטחון, ושהיעדרם של מפגשים כאלו הוא אסון לרחוב עירוני. במקרה הנוכחי, אפשר לראות בבהירות שמתכנני העיר יצרו מקומות מפגש פורמליים, כגון הפארקים והמרכזים המסחריים וע"י העלמתם של מקומות בלתי פורמליים כגון ספסל ציבורי או קיוסק הם ביקשו לכוון את האינטראקציה של התושבים, אולי אף כדי לשמור על החזות העירונית הנקייה על חשבון צרכים אחרים (דעתי האישית. נ.ק). ג'ייקובס טוענת במקרה כזה ששום צורה של מפגש פורמלי (או מוסדר, כלומר שתוכנן מראש) לא תצליח להיות בעלת אותה עוצמה חברתית כמו מפגש בלתי פורמלי ובלתי מתוכנן בין למשל הולך הרגל למוכר העיתונים או הזבן והלקוח המתייעץ עימו או בין שני הילדים שהגיעו במקרה לחנות באותו הזמן כדי לקנות מחברת לבית הספר. מרכז העיר של מודיעין אמור לספק בדיוק את "חיי המדרכה " האלה, את אותם מפגשים רבים ובלתי קרואים אך כל כך נחוצים לתושבים. עד הרגע בו יקום המרכז ויספק שלל אטרקציות ואינטראקציות, השונות מהמוכר, המסודר והממוסד של מודיעין בהווה, למודיעין יחסר מאפיין חשוב ומרכזי זה של חיי רחוב. לכך חשוב להוסיף, שלמקום המתרוקן באופן מובנה עקב יוממות, קשה כמובן מאד, לפתח חיי מדרכה או חיי רחוב. ההגיון הוא- אין אנשים- אין אינטראקציה. ובמקרה של מודיעין- אינטראקציה לא בהכרח תקרה גם כשיש אנשים וזו תוצאה של עיר אשר אין בה תעסוקה ואין בה מקומות מפגש בלתי פורמליים כמעט מפני שחיי רחוב, עפ"י ג'ייקובס, יכולים להתרחש במלוא עוזם רק במקומות לא צפויים ולא במקומות שתוכננו לכך מראש.
פארקים,שטחים פתוחים ואינטראקציה
מראש תוכננה מודיעין ע"מ שתכיל בתוכה שטחים ציבוריים פתוחים, פארק טבע, אזור ספורט וגינות שכונתיות (מעתה יקראו כולם בשם "פארקים").כל אלה מספקים ללא ספק "רמת איכות גבוהה מבחינה סביבתית וחזותית" כפי שטוען ספדיה . בפרק אודות פארקים טוענת ג'ייקובס, שפארקים הם אכן נוחיות וברכה (במקור היא משתמשת במילה boons) לאזורים עירוניים צפופים עקב היותם שטחים פתוחים (אלטרנטיבה והיפוך לצפיפות) אך מציעה להפוך לרגע את ההסתכלות ולהציע שפארקים זקוקים לברכת האנשים (שוב, boons) שיסתובבו בהם ויעריכו אותם כשונים מהנורמה העירונית במהותם אחרת יהיו מוזנחים. המקרה של הפארקים במודיעין הוא שונה מעט במקרה הזה, ראשית כי הפארקים תוכננו מראש ולא כתוצאה מהתפנות שטח מקרית ושנית, הם מהווים ביודעין, שטח פורמלי לאינטראקציה, כלומר, הם תוכננו ע"מ להוות מקום מפגש. נדרש רק לציין שכל פארק הוא כמובן מקום שנועד ותוכנן לאינטראקציה, אך ההבדל הוא שבמודיעין, הוא תוכנן כך מראש במקום מקומות מפגש לא פורמליים שהועלמו עוד בשלב התכנון (ספסל וקיוסק לדוגמה, כפי שכבר צוין) או שעדיין לא קיימים בשטח (רחוב חנויות וכל מרכז העיר למעשה). בעיצובו (הלא הגיוני ממש) של פארק כמקום לאינטראקציה שמוסדה מנציח הפארק את חוסר שביעות רצון התושבים מכך שאין להם מספיק מקומות אחרים בהם יוכלו להפגש ובכך מחמיץ את מטרתו. ה"טבע" מתמסד, הופך להיות מקום מפגש הכרחי באין אלטרנטיבות אחרות, ובכך מאבד מקסמו שהיה נותר בלי פגע לולא מוּסד. בנוסף, הפארקים מספקים נופש ופנאי לתושבי מודיעין, בכך אין ספק. למרות זאת, פארקים מקבלים הערכה גדולה יותר כאשר הם משמשים כמפלט מן הסאון העירוני ובמודיעין, בזכות הצורה והמיקום בהם נבנתה (צפיפות נמוכה, בניינים נמוכי קומות, נוף הררי הנותן תחושה של חיק טבע) אין תחושה או חוויה של עיר והפארקים מסמלים איכות חיים של פרבר ולא של עיר.
| |
מודיעין וקצת על החיים של צלם
היום עשיתי סשן מדהים של צילומים. סקס היה שם.
אחר כך הלכתי לחנות שמעריכה את עצמה ושאני מעריך אותה, פגשתי שם צלם, מעבר לטלפון שקיבלתי ממנו קיבלתי עוד כמה טיפים. הראיתי לו את הצילומים על הLCD שלי ופתאום הרגשתי שהוא רואה לי מתחת לעור. הרגשתי חשוף ולא מוגן, כל הצילומים שלי תחת עיניו הביקורתיות העבירו בי צמרמורת- הבנתי מה זה להראות למישהו עבודה לא גמורה, פתאום הבנתי עוד כמה רמות יש עלי לגדול וכמה קשה כשאנשי מקצוע בוחנים אותך. הוא היה אחד כזה ואפילו היה נדיב. או אז הבנתי לְמה הפך האתר שלי
מודיעין- חלק ב'
מבט על תכנון העיר
מתוך דבריו של משה ספדיה, האדריכל והמתכנן של העיר מודיעין, ברצוני להתייחס למספר נקודות הקשורות ל- מבנה העיר, צפיפות המגורים, תכנית מרכז העיר, אזור התעשיה ומערכת השטחים הפתוחים והפארקים, ועליהם אתעכב בחלקה האחרון של העבודה.
א- מבנה העיר: על פי טענתו של ספדיה מבנה העיר מתפתח כתוצאה ממבנה חברתי,דפוסי חיים, טכנולוגיות תעשיה ותחבורה וצפיפויות משתנות. העיר מודיעין תוכננה בצורת "גריד אורטוגונלי" עם שינויים הכרחיים כדי להכיל את תוואי השטח הספציפי של האזור. בדו"ח נעשה שימוש במונח "מבנה אידאלי" המייצג אמנם את הכוונה לתכנן את העיר בצורת גריד (רשת של קוים ישרים וחותכים) אך עם זאת , הוא בא גם לתאר את כוונת המתכנן ליצור עיר "אידאלית" לתושבים ובמילים אחרות: הפרדה בין פרטי לציבורי, גינה פרטית בכל בית, פארקים ושטחים ציבוריים פתוחים, מגרשי חניה מרובים, אזורי קניות, נקיון ברחובות, אסתטיקה וכדומה. על פי הצהרותיו, נראה שספדיה מנסה ליצור פרוגרמה של עיר עם איכות חיים של פרבר.
כפי שיורחב בהמשך, להצהרת המתכנן אודות יצירת עיר "אידאלית" יהיו השפעות על חיי העיר ותושביה שישפיעו הן על רמת שביעות רצונם בהווה והן על רמת התקווה לְעתיד החיים בעיר לאחר שהובטחו להם הבטחות שונות לגבי השירותים השונים שינתנו להם כתושבים כששקלו את אפשרות המגורים במודיעין.
ב- צפיפות המגורים: צפיפות לפי ספדיה מורכבת מ 1- גודל הקרקע לבניה (נטו), 2- גודל וסוג הבניין, 3- היכולת להחנות את כלי הרכב בתוך החלקה עצמה או באזורה, 4- מס' הנפשות בתוך יחידת דיור, גודלה, דפוסי החיים של הדיירים והשפעתם על גודל היחידה. בתכנון העיר הושם דגש רב צפיפות נמוכה, היינו, מבני מגורים דו קומתיים חד/דו משפחתיים, כולם עם גן צמוד על הקרקע. אלה נתפסים עפ"י ספדיה כסביבה עם איכות החיים הגבוהה ביותר.
ג- מרכז העיר, לפי ספדיה, יהיה אזור של שימושים מעורבים כגון מסחר, תרבות ובילוי, משרדים, מוסדות עירוניים, מגורים ומלונות. מרכז העיר יכלול רחוב קניות שבחזיתותיו יהיו חנויות.
ד- אזור תעשייה: במודיעין הוקצה שטח מיוחד עבור תעשיות היי- טק. האזור אמור לשמור על רמה נמוכה של זיהום ורעש. אל אזור זה אמורות להגיע חברות טכנולוגיות והאזור ישמש כמרכז עבודה חשוב באזור.
ה- שטחים פתוחים ופארקים: זמינותם ומרכזיותם משפיעים על איכות החיים של התושבים. במודיעין הושם דגש מיוחד בכדי ליצור שטחים ציבוריים פתוחים כאלה הן בטבעת המקיפה את העיר, הן דרך פארק טבע עירוני ואזור ספורט והן ע"י מדשאות וגני משחקים הפזורים בשפע בכיכרות ובשדרות העיר.
| |
מודיעין- המבוא (זה רק מרגיש לא אישי, זה לא באמת)
כבר זמן מה שאני חושב על פירסום העבודות שלי לאוניברסיטה כאן בבלוג.
מכיוון שאני ממעט בכתיבה החודש ואני עומד לגמור את הריפוי של שופנהאואר ובכל זאת מצאתי את עצמי נכנס לבלוג שלי שוב, החלטתי לשים את החתיכה הראשונה מהעבודה שלי על העיר מודיעין כאן ועכשיו.
מעבר לזה, יש לי עוד מכה מחשבות- האחת- הירהורים על צילום. השניה- הרהורים על עבודה. השלישית- הרהורים על... הרבה דברים אחרים.
ועכשיו נעבור לסוציולוגיה לשמה:
אם אתם אנשי עיר ואורבניות מעניינת אתכם העבודה הזו תעניין אתכם העבודה שלי על מודיעין נועדה לבדוק האם העיר מודיעין היא עיר מבחינה סוציולוגית.
מבוא
בהחלטת ממשלה מס' 1196 מיום 22 בדצמבר 1985 הוחלט להטיל על משרד הבינוי והשיכון להקים "יישוב עירוני שיתוכנן באזור מודיעין". לתכנון העיר מראשיתה ועד סופה, מהפרויקטים האורבניים השאפתניים ביותר במדינת ישראל ב- 50 השנה האחרונות, הוזמן ארכיטקט ומתכנן ערים יחיד- משה ספדיה. מודיעין תוכננה על מנת לגבש ולספק מערך התיישבותי ותפקודי בין ירושלים לתל אביב. הרעיון היה להעתיק את מרכז הכובד ההתיישבותי מזרחה ממטרופולין ת"א, לספק "מגורים פרבריים, בעלי איכות חיים גבוהה, תוך שמירה על מקום העבודה במטרופולין ת"א"1, ואספקת שירותי תשתית ליישובים הקרובים לסביבתה כגון בתי ספר, שירותים רפואיים, מסחר ועוד. בתחילת שנות ה- 90, אישר אריאל שרון, אז שר השיכון, את התכניות לבניית העיר לאחר שהגיעו גלי העלייה ממדינות ברית המועצות. ביולי 1996 החלו תושבים ראשונים ליישב את העיר ובשנת 2001 הוכרזה מודיעין רשמית כעיר.
עבודה זו באה לבדוק האם עומדת מודיעין במאפיינים הסוציולוגיים של עיר. ראשית אציג את המאפיינים, משם אעבור להצגת קווי היסוד של מודיעין כפי שנוסחו ע"י משרד השיכון והמתכנן משה ספדיה, ולאחר מכן אעמת את אותם קוי יסוד עם גישתה הסוציולוגית של האקטיביסטית ג'יין ג'ייקובס בליווי דוגמאות שנאספו מראיונות וסיורים בעיר מודיעין.
רקע תיאורטי: רוברט פארק, לואיס וירת
רוברט פארק ולואיס וירת, במאמריהם אודות העיר והאורבניות כדרך חיים, טענים שהעיר היא גוף סינרגי (כלומר גוף הגדול מסך חלקיו). פארק טוען שהעיר היא יותר מאוסף של אנשים, מתקנים ציבוריים, בתים, עיתונים ושאר מוסדות. עיר גם אינה רק יחידה גאוגרפית, אקולוגית או כלכלית. עוד הוא טוען שכל דבר הנתפס אצלנו כעיר- האומנות, הארגונים, הבניינים, המסילות וכו' הם תוצרים מלאכותיים, אולם הם חוברים אל העיר החיה, ודרך ההרגל והשימוש הקבועים של התושבים, הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהאנשים, הקהילה, ומהעיר עצמה. בנוסף, מוסיף פארק, שהעיר היא יותר ממנגנון פיזי ומבנה מלאכותי. העיר מעורבת בַּתהליכים החיוניים של האנשים המרכיבים אותה, תהליכי יצירה של טבע האדם.
לסיכום טוען פארק שעיר היא מצב נפשי- גוף של מנהגים ומסורות כלומר, עמדות והרגשות המאורגנות ומעוגנות במנהגים והמועברות במסורות.
וירת טוען שאפיון קהילה על בסיס גודל בלבד הוא שרירותי. כל הגדרה של אורבניות שתקח בחשבון רק את מספר התושבים תהיה חסרה. הוא ממשיך וטוען כי בקלות ניתן לומר שעליונותה של עיר היא עקב ריכוז השירותים והפעילויות הניתנים לתושבים- תעשיה,מסחר, כספים, מנהל, תחבורה, תקשורת, מתקני תרבות, בתי חולים, מכללות, איגודים מקצועיים ומוסדות דת ורווחה – אבל, אורבניזציה היא לא רק תהליך המשיכה של האנשים למקום הקרוי "עיר"- היא מתייחסת להדגש המצטבר של המאפיינים המיוחדים לאורח החיים הקשורים בעיר ולשינויים החלים באנשים המנהלים אורחות חיים הידועים כאורבניים. וירת מציע שלושה מאפיינים סוציולוגיים ראשיים לעיר תחת הכותרת: ישוב קבע גדול וצפוף יחסית של פרטים הטרוגניים מבחינה חברתית. בכדי לפשט את דבריו, וירת מדבר על היחס של מספר אוכלוסין- צפיפות- הטרוגניות בהם האחד מוביל לשני.
1- אוכלוסיה גדולה וצפיפות היישוב פירושן היעדר הכרות הדדית. העיר מאופיינת ביחסים משניים יותר מיחסים ראשוניים כתוצאה של חוסר היכולת להכיר את כולם כשמספר התושבים עולה על כמה מאות.
2- צפיפות- גידול מספרי, בְאוכלוסיה שגְדלה במרחב קבוע, נוטה ליצור התמחות ושונות. זו מגבירה את השוני בין בני האדם ובין הפעילויות שלהם וכך גדלה המורכבות של המבנה החברתי.
3- הטרוגניות חברתית- העיר, באמצעות גיוס אנשים מטיפוסים שונים לביצוע משימות מגוונות ובעזרת הדגשת הייחודיות שלהם, מפתחת אוכלוסיה דיפרנציאלית שגם מאזנת את החברה- במקום בו יש אנשים בעלי אישיות שונה מתרחש תהליך דה-פרסונליזציה- זהו אחד ממאפייני העיר.
עכשיו משפרסמתי את החלק הראשון של העבודה שלי על מודיעין אני מגלה משהו מעניין על עצמי-
הסוציולוגיה שלי, זו שאני חקרתי בתקופת האוניברסיטה שלי מתעמקת במגדר, בחיי היחיד החברה, ובהשפעת הסביבה הפיזית על היחיד. אם יבוא יום ואהיה סוציולוג/מטפל/סופר אלו יהיו הנושאים שעליהם אכתוב- בקרוב- עבודת הסמינר שלי על מופע הקולנוע של רוקי- עם יומן שדה אמיתי
| |
כותרת
אני מת על התמונה הזו. היא מדברת אלי המון.
בעיקר אם שמים אותה לרוחב, אם הופכים אותה ימינה בכיוון השעון, היא יוצאת מגניבה לגמרי
כבר שבוע אני רוצה לשים אותה ולא יודע איפה.
יופי, פח זבל לתמונות... לא... סתם... צוחק
| |
קצת לבד
לבד.
אחרי שבוע שלם וארוך של חיי חברה שלא את כולם אהבתי שוב אני לבד. שקט. ושוב שקט. זה כל מה שאני צריך עכשיו.
אם מהלך השבוע היה על "שקט-יורים", עכשיו אני הולך לפנות זמן ל"שקט-מתאפסים" ו"שקט-כותבים".
אני מדבר על אייקון, אני מדבר על מה קרה לי השבוע, אני מדבר על האנשים, אני מדבר על הביקורת שחזרה לי ללחיים אחרי שהשהיתי אותה בעשרת החודשים האחרונים בתחום המסוים של הכתיבה שלי וכדומה.
כן, זה פוסט עלום, אבל אין לי כח לכתוב עוד
גם ככה הכל חסר משמעות
צריך להיות קצת לבד
| |
אעסוק בפסיכואנליזה
למרות שנהניתי אתמול, הבילוי היה "פונקציונלי" כמו של בני נוער, ולא היה לי בילוי פונקציונלי ברמה כזאת מאז ש...היה לי חבר בשם ארנון בגיל 15. בגיל 15 לא היו לנו כל כך הרבה חברים כמו אתמול, אבל הבילוי שלנו היה "פונקציונלי" ביחד, הוא היה אחד מהחברים הבנים היחידים שהיו לי מעולם. בילוי פונקציונלי של בני נוער הוא דבר שמכאיב להם בנפש. הם לא אוהבים אותו באמת והם היו שמחים לוותר עליו אם היה להם משהו אחר לעשות ומישהו שבאמת יקשיב להם (אני לא סבלתי שם אבל כמות הפלאשבקים היתה אסטרונומית). הם מתים בצמא, הו כמה למדתי אתמול, הצמא להקשבה.
לאחרונה אני מקים את עצמי בבוקר מהמיטה. עוד יש לי ג'ט לג מהשעון חורף. אני מעיר את עצמי שעתיים לפני השעון וחוזר לישון. אני מקים את עצמי מהמיטה למרות שאני עייף, למרות שהרגע עצמתי עיניים בהתרסה ובכוונה ללכת לישון- אני עושה את זה דקה וקם. לאחרונה אני מקים את עצמי בבוקר מהמיטה ומסדר את המיטה. עידית, למדתי את זה ממנה. אני נהיה ממוקד פתאום-
עכשיו כשאני חושב על זה אני יכול לספור את מספר הגברים שהיה לי איתם אי פעם קשר חברי.
בגיל 13 היה את אסף שבאמת היה הראשון, הוא היה נמוך ממני ולא היה לו נעים לומר מה שיש לו בלב, מה שכואב, אז הוא קינא בי.
אחר כך בא ארנון בגיל 15 , הוא לא היה נמוך ממני, אבל היתה לו גיבנת קטנה וגם לו לא היה נעים לומר את מה שבלב מה שכואב, ורגשי נחיתות, אז הוא קינא בי.
אחר כך הגיע החבר שלי יואב בגיל 17 וחצי. גם הוא אומר לי שהוא מקנא בי לפעמים, זה לא נעים להגיד את זה, אוהב אותו הרבה.
אחר כך הגיע עמית בגיל 20 שהיה גדול ממני בהרבה ושהפך להיות אצלי בן בית ומשפחה ואח עד שאמר לי שאני לא יכול להכיל אותו ושבר לי את הלב. הייתי מעדיף לו היה עושה את זה באיווחת סכין, הוא עשה את זה עם אגרוף בבטן.
ואז הגיע גיל 21 בו הכרתי את אותו (פעם כתבתי לו את זה). הוא היה חבר נפש קרוב והפך אצלי לאח, מה גם שהיה לנו בייבי משותף, אתר אינטרנט יחודי בנוף הישראלי שהביא עלינו רק שימחה ופרסום. עד שיום אחד הוא נעלם והשאיר אותי עם הבייבי. עד שיום אחר הוא חזר וכתב לי את זה (מספר 2 ובכלל). בסוף אחרי שהוא סיפר את מה שסיפר הוא אמר שהוא קינא בי על מי שאני ושהיה לו קשה להיות איתי בקשר. ואז הוא ביקש סליחה,ולשוב להיות חברים. סלחתי לו באמת, ואז הוא התפוגג.
מה שלמדתי ממנו היה המבוא וההקשר של מה שקרה לי לא מזמן, אחד לאחד איתה. וכך, אני יכול לספור את מספר החברים הגברים שהיו לי בחיים על יד אחת, הם באמת מונים חמישה וזה סך הנסיון המצטבר שלי עם העולם הגברי
הו, זה כל כך מבוא לפוסט פסיכואנליטי על מצב האב בנפש, הרשו לי להציג את הטבעת שעל ידי
| |
היעדר אב
(אבות יכולים גם להיעדר גם משום שאינם יודעים כיצד ליצור קשר עם ילדיהם. יש אבות שמרגישים שאין להם מה לתרום. אחרים כל כך עסוקים בתחושת הכישלון האישי שלהם שאינם מסוגלים להזין אדם אחר ולכוונו). (קרלו שטרנגר- העצמי כפרויקט עיצוב)
אולי הוא לא יודע [אני חושב לעצמי] אולי הוא לא חושב שיוכל לתרום לי, אולי הוא עסוק בכשלונות חייו.
ואיזה פלא:
("העצמי כניסוי אינסופי": צו חדש מנחה את בני דור ה... הם ירשו אותו מבני דור הבייבי בום: "עשה בעצמך ניסויים"...
את מקומו של אידאל האותנטיות של שנות הששים...תפס אידיאל העיצוב העצמי.
צידו האפל של מרחב החופש החדש הזה טמון בדרישות הגבוהות שהוא מעמיד בפני החיים.
אין זה מקרי שסוגי הספורט שפיתח דור האיקס נקרא אקסטרים. לחיות את החיים ולעצב את העצמי נחשבים לצורה של משחק קיצוני.)
והרי ברור שמדובר פה עלי, כי המדובר על הנדסת המחשבה ותוצאותיה וכי האין זו "הנדסת עשה-בעצמך-ניסויים"? כן כן.
והאם איני חוזר ומדגיש את האחריות שיש לי על חיי (כניסוי אקסטרימיסטי)? כן כן.
(כי אם מישהו אחר יקבל את השליטה בחיי, איזה טעם יהיה בחיי?) .
וכי האם נגזר עלי בהיותי אני למצוא לי בת זוג שתשתתף אף היא בניסויי אקסטרים על חייה? או שמא ההפך- אחת מבית "מסודר" שאני אראה בה כמקור ליציבות שאליה אני נמשך כל כך.
| |
שבע נקודות על המצב
(אתמול בלילה אמא שלי סיפרה לי שחבר של הבן של חברה שלה הוא האדם שנהרג בתאונת אופנוע שהיה כתוב עליה בעיתון)
א. שוב עשיתי לעצמי קרחת. הייתי צריך לתקן קודם את המכונה הדפוקה בשביל זה אבל עשיתי את זה. מאז הפעם האחרונה שהקרחתי את עצמי ]הפעם הקודמת[ לא אהבתי את עצמי במראה. זה היה קשור לחוסר סיפוק מאיך שאני נראה עם קרחת וזה היה לי חדש כי מאז שהייתי נער ובתקופה מסוימת בצבא הייתי עושה קרחות חדשות ]לבקרים[.
הפעם אהבתי את הקרחת, הפעם אהבתי להסתכל על עצמי ושוב מצאתי את אותו חן שחסר לי מאז הפעם האחרונה עד מידה בה אני לא רוצה שום תספורת אחרת.
ב. היום עשיתי את יומי האחרון בעבודה. הסתובבנו בשוק הכרמל ובנחלת בנימין. הבוקר התחיל בצורה מכוערת, עת פגשתי אדם שעובד איתי באותה עבודה, בן 35, עוד גר בבית, ועבד בכל עבודה זמנית שאי פעם יכולתי לחשוב עליה. היה זבן בסטימצקי, עשה ארכיאולוגיה, היה מורה, היה פקיד, היה מה לא, וחי כדי להתלונן על זה. יש לו תואר שני לאיש הזה. הוא חולה על הסטוריה.
סבלתי מכל רגע איתו. הוא הבהיר לי בצורה מאד פסיכואנליטית שיש לי פחדיי קיום, שאני לא הולך להיות עורך דין, כלכלן או רופא מנתח ובבת אחת עשה לי פליפ פלופ בבטן ובגרון. איתו באוטובוס החלטתי שאני לא משליך את הקיום שלו על עצמי כמו שהיה יכול לקרות בקלות לו הייתי פחות על המשמר. ידעתי שאני מסיים את העבודה הזו כדי לכתוב את הסמינרים שלי בשקט לזמן מה ושברגע שאני משיג את הכסף אני קונה לי את האופנוע שאני כל כך רוצה וצריך.
ג. היה בהחלט מיותר להגיע לעבודה, אך פגשתי צלם שהכרתי ממקום אחר והוא פתאום הציע לי הצעה עסקית שנראה לאן תיקח אותי. כך או כך הוא העלה בי שוב את הרעיון שאין גבול למקומות שאני יכול להתפתח אליהם בתחום הצילום וכל מה שנדרש זה חזון והתמדה. כולם מאד מתלהבים מיכולות המרפקים שלי בתחום הצילום. הוא קרא לזה חוצפה. בעיני אני איטי וחסר מעוף בתחום הזה ולוקה גם בהרבה עצלנות וחשיבה תקועה בקופסה. ד. היום בשינקין אמא שלי התקשרה ואמרה שמצאה צ'ק במגרת התחתונים שלי ולמה למה למה לא הכנסתי אותו עוד לבנק. אמרתי לה שזה לא עניינה אבל לבסוף אמרתי לה שאני רוצה לקנות בו את האופנוע. שי פריקד אאוט שוב והתחלנו לריב עד לניתוק השיחה מצד שנינו פעמיים. היום כשהיא הלכה לישון ואני הלכתי למטבח ראיתי שהיא קנתה שני ספרים וסוכריות גומי תולעים כאלה. אחד הספרים שהיא קנתה הוא "העצמי כפרויקט עיצוב". לשני קוראים "מיתוס גידול הילדים (למה ילדים יוצאים כמו שהם יוצאים)", אותו היא קנתה ספק לה ספק לי, אולי רצתה להגיד בזה משהו, אני די משוכנע. ה. יומיים שלושה חשבתי עליה. תמהתי אם היא תתקשר, רציתי להתקשר בעצמי. זה היה עשר דקות אחרי שקמתי מהשינה של הצהריים. היא התקשרה אלי מהבית לפלאפון ואז הביתה. היא רצתה לדבר. סתם לקשקש. להעביר את הזמן עד הדייט שלה עם ההוא בן השלושים שהכירה זה לא מכבר. מאז מאי שמרתי את התמונות שלה אצלי ולא נגעתי. אותו לילה היא גם ניתקה איתי את הקשר אחרי שצילמתי אותה מופיעה. ידעתי שאסור לי להתקשר, פן תחשוב שאני להוט מדי או להוט מעט. העדפתי לתת לה לבוא אלי. עדיין איני סומך עליה כי את הנעשה אין להשיב, היא עלולה שוב להחליט דברים שלא קשורים אלי ולנתק שוב. אני חושש מהמצב הזה לעתיד. ואז היא התקשרה. סופסוף יכולתי לשלוח לה את התמונות שלה. זה היה בחודש ששבתי ארצה וכמות הצילומים שצילמתי עד אז עמדה על 500 בערך. היום אני עומד על עשרת אלפים כמעט, כמה מים עברו, כמה תמונות צילמתי, כמה חיים חייתי. ו. היא סיפרה לי שפגשה אותו בערב המבוא, אותו ערב בו היא אזרה את האומץ להתקשר אלי. אחד הדברים שקורים בתכניות האלה הוא שפתאום, ואין לזה שום הסבר, אנשים מקבלים אומץ ועושים מעשה שרצו לעשות מזמן. היא סיפרה לי שרצתה להתקשר אלי במשך חודשיים תמימים. הוא הולך לעשות עכשיו את התכנית שהיא כל כך אוהבת. היא סיפרה לי שאולי בגלל שהשלימה איתי היא התחילה לצאת איתו. אמרתי לה שזה נורא מעניין. היא שאלה אותי מה מעניין בזה. ז. אמרתי לה שזה מעניין שהיא בוחרת לצאת עם אדם שהולך להיות מאומן ושיהיה לה למראה ושלא יאכל את הלוקשים שלה לאורך זמן. אמרתי לה שזה מעניין גם שהיא עשתה את זה מיד אחרי שהתקשרה אלי להשלים איתי, ואחרי שהודתה בפניי שזה הדבר שאיתו הכי לא נוח לה- להיות עם אדם מאומן. היא אמרה שהיא לא חשבה על זה ושאני כנראה צודק. ידעתי שאני צודק והיה לי מין קול כזה של התרגשות כמו שמעולם לא שמעתי בקולה. בדמיוני עברה לי מחשבה על כך שהיא הולכת להתחתן איתו והם רק בדייט השלישי היום. אם זה יהיה נכון אני אתן לה את הפוסט הזה במתנה יום אחד, אני מקווה שהיא תבין שאי אפשר להתנתק ממה שרואים מול העיניים, אני מאחל לה שלום ואהבה | |
SELF HUMOR AS POWER
Humor allows you to make fun of yourself as well, so you don't think you're too important.
If your friends enjoy self-humor, they do not put themselves over you. Humor puts friends on the same level.
Friends who are on the same level will find it hard to try controlling one another.
Religious leaders/pastors who can laugh at themselves will find it hard to control others unnecessarily.
Parents who can laugh at themselves will find it hard to be overpowering in raising children.
Children raised in a home where humor is used daily will be well-rounded psychologically and will be able to see through control scams, as they learn to see the sad building blocks of the super ego in the "psychic vampires" who seek to control them.
That is also why it is hard for people who have been heavily controlled by others growing up, either due to religion, bad parenting, sexual abuse or physical abuse, to see through the Watchtower as the cult that it is, because they have learned to FEAR and OBEY such self-appointed authorities. In this case they have to learn about human nature and control mechanisms and then see it at work in the worlds around them for the first time in a different light.
| |
O sailor
פיונה אפל ממשיכה לגעת בי ולפרק בי לבנה אחרי לבנה המילים חודרות אותי כמו שרק אשה אחת עשתה אי פעם
I'm undecided about you again
Mightn't be right that you're not here
It's double-sided, cause I ruined it all
- But also saved myself, by never believing you, Dear
...
And after waiting, fighting patiently on my knees
All the other stuff tired itself out first, not me
יחידה שפורטת באמת.
תורידו.
| |
טבע שני
אני כותב את העבודה שלי.
אני יודע שרציתי ללכת לבית הכנסת ולעשות שם חושבים עם עצמי. אבל אני מרגיש שגם לשבת ככה ולהתרכז בדבר אחד, גם בו יש מעין בקשת סליחה, בקשת כפרה ממני אלי.
אני מבקש מעצמי סליחה
סליחה על מי שאני ועל מי שהייתי כלפי עצמי במשך זמן רב ופעמים רבות
על קשיחות יתרה ועוקצנות ממאירה
על עצלנות מרחיקה וחוסר איכפתיות מפשילה
על כל פשעיי אני משלם ומשלם בריבית,
אני מבקש סליחה, בעיקר על הריבית, היא הפכה אצלי כמו
לטבע שני
ובאותה הזדמנות, אני מבקש לסלוח, להשיל מעצמי קיטונות.
קיטונות של בשר אנו עוטים על עצמינו בעודנו כועסים אחרים.
אני מבקש לסלוח לכמה חברים שיש ושהיו לי בעבר ובהווה, כאלה שנטשוני ללא הסבר,
אני מבקש לסלוח למספר בלוגריות על שלא הבנתי אותן ושלא הבינו אותי. ניתוקים מכאיבים לי לעתים, מכאיבים לי, אז סליחה.
אני מבקש לסלוח לאמא שלי, שכעסתי עליה ימים רבים מדי בשנה שחלפה, שנה בה הבנתי שיהיה עלי לעזוב את חדרי באחד מהימים הקרובים, מבקש לסלוח על שחייה קשים, מבקש שתסלח שאיני מבין אותה מספיק, מבקש לסלוח לה שלעתים היא רק בנאדם, לסלוח לה שאינה מעמידה פנים שהחיים יפים וטובים וקלים.
אני מבקש לסלוח, מבקש סליחה
בחדרי שבביתי,
יוזף ברויר,
הנדסת המחשבה
| |
1- הורדתי את ליים וויר כדי לשדרג את יכולות האייפוד שלי. כדי לפרגן לרומי (לפטופ א') לא התקנתי עליו את התוכנה אלא על ציון (לפטופ ב') הישן יותר. מיותר לציין שאני מוריד רק את מיטב השירים, ואפילו השיכחה הבלתי מתנוונת שלי לשמות (היום בחנות אלכוהול בה ביקרתי שכחתי את המילה "גרוזיני" כשבאתי לבקש את הרבינוצ'קה וכל מה שנותר לי לומר זה משקה מברית המועצות... בושה לי לקוי קשב שכמותי) לא הפריעה לי להיזכר בסטון טמפל פיילטס האלמותיים משנות ה- 90 המוקדמות באלבום הראשון המדהים שלהם באמת.
2- כתבתי היום פוסט על הפלאייר שהחזקתי ביד:
....אני שומע את אינסומניה וחושב על לדחוף לדחוף לדחוף את עצמי לצילום. לדחוף לדחוף לדחוף ומבעד למשקפיים הכהות שלי ולאוזניות המפוצצות שלי אני רואה אישה שמסננת כלפיי קללות, ואני בכובע דיסטנס ומשקפיים ובאינסומניה והיא מסננת. ואני שומע אינסומניה, ומבין
זה מצבי הכללי בחיים, ואני עוזב את העבודה הזו, כי היא הפכה אותי לאינסומן,
ולקח לי 20 פעם לשמוע את זה כדי להבין
3- מרגיש כמו ... נקודות אחרונות לסגור עד להתחלה חדשה
4- רציתי לקנות היום שלושה ספרים וזוג נעליים. עצרתי את עצמי. לחם קודם. אחר כך תפנוקים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
