הרבה זמן לא כתבתי, לא כי לא היה לי מה לכתוב.

היו דברים שהייתי צריך להשאיר ביני לבין עצמי בסוד, היו דברים שלא היה לי זמן לחשוב עליהם, היו דברים שלא יכולתי לשתף ברבים.

הרבה דברים קרו לי, הרבה זה לא מילה. חיי הפכו לבעלי מטרה אחת ואחת בלבד. זה כל מה שאני עושה.

כשאני לא עושה את זה אני מתעסק בלנוח מזה, וגם כשאני נח מזה אני לפעמים מתעסק רק בזה.

יש מטרה אחת וזהו.

זו מטרה חשובה. שווה לחיות בשבילה, אני לא צוחק. שווה לחיות בשבילה, וזו פעם ראשונה בחיי שאני חיי בשביל מטרה אחת בלבד.

יש לי מטרה והיא גדולה יותר ממני. היא גדולה יותר מהרבה אנשים והאמת היא שאי אפשר לבצע אותה לבד. צריך שיתופי פעולה, צריך קשרים, צריך כסף, צריך הסכמה של קבוצות, ארגונים, פעילויות.

כשחיים בשביל משהו יודעים את זה.

הכל מקבל פרספקטיבה, יחסית לזה. זה כמו ילד, אפשר לומר.

חשבתי גם על הנדסת המחשבה בהקשר הזה. מי שמתעסק בהנדסה יש אחריות על כתפיו. אחריות באה עם בדידות מסוימת, שנעצרת אצלו.

אחריות, סיפור חיי.

פה מתחילים חיי. כך תעיד ההיסטוריה.