מכירים את זה שאתם מתלבטים בנוגע למשהו ואז אתם צריכים להחליט אבל לא בא לכם אז אתם זורמים עם זה קדימה ואז המציאות מסדרת לכם בדיוק את מה שרציתם שיקרה? זה קורה לי כל הזמן.

זה קרה לי לפני כמה דקות עם סמס מבחורה (לא זו מהפוסט הקודם). היא פתרה את הדילמה שלי עם עצמי, בעצמה.

דיברנו חצי שעה בטלפון, צחקנו המון, היא מכירה כל מיני צדדים במשפחה שלי איכשהו, ואחרי שכבר קבענו להפגש היא לא עונה לטלפון ורק לסמס כששאלתי מה קרה, היא עונה שאיכשהו אני נשמע לה נחרץ מדי.

נחרץ מדי? סליחה באמת שיש לי כריזמה.

טוב נו

אז לא עניתי לה ובאתי לכתוב את הפוסט הזה כאן.

ובדיוק כשפירסמתי אותו היא שלחה לי סימן שאלה חד מימדי כזה...

"נחרץ מדי?" עניתי לה :)

אפשר לומר שהיה לי רגע לחשוב על תשובה

יכול להיות שאת חושבת שאת קרה. אני פשוט מחפש נקודות מגע כדי להחזיק.

אני יוצא לידידה לראות עכשיו סרט.

הבחורה שציטטתי פה למעלה היא תאומים, כמוני, אני רואה קצת איך אני נראה בעיני אחרים,

זו בחורה שאחד המשפטים הראשונים שאמרתי לה הם שלגברים בטח לא קל להתמודד איתה.

זה היה האייס ברייקר הראשון.

יש אנשים שהתרגלו להיות לבד.

יש אנשים שאומרים שהם לא רוצים ילדים.

יש אנשים שמקדשים את הפרטיות שלהם בקנאות שאין דברים כאלה.

יש אנשים שיש להם עקרונות שאתם לא מבינים מאיפה הם באו.

יש אנשים שהגבולות שלהם כל כך ברורים והם לא מוכנים להציץ מעבר להם שזה כבר מחלה.

ואז אני אומר: וואט דה פאק?!

קחו את נטלי פורטמן בגירסת האישה צעירה והמופרעת, עם השיער הקצוץ ביד,

זו שחיה על אינסטינקטים הישרדותיים בלבד

שאז פוגשת גבר יציב פתאום,

זה מה שקרה לי הערב

שנים שאני לא הולך איתן, עם הליוויס שלי. פעם קראתי להן הג'ינס אהבה שלי. לא סתם.

אני אוהב בגדים עם אישיות.

זה הרגיש טוב. ממש טוב, הם התאימו כמו כפפה ליד, עלו עלי יפה ונשאר גם קצת רווח. בא לי להיות איתן הרבה. זה היה מושלם.

במהלך השנים כתבתי על הזוג ג'ינס הזה כמה וכמה פעמים. כל פוסט היה בעל משמעות, כל אחד היה קצר וקולע. שווה קריאה

משהו שיראה עלי טוב כמו האנג'נירד שלי

ריח הגוף

הבוקר עם יוזף ברויר

ככר המדינה, שלוש בבוקר. באתי לראות סרט אצלה, ראינו שניים. בין הסרטים היא ירדה לעשן,

עולה חדשה שגרה בככר המדינה לא משהו רומנטי, פשוט אדם חדש בחיי.

יצאתי מחדר המדרגות אל ככר המדינה.
הרגשתי שאני בלב העולם, הייתי בלב העולם.

הייתי הכוכב של הסרט שבו המצלמה מתרחקת כדי להראות שהוא בלב המקום הכי שוקק בעולם.

ככה הרגשתי ועכשיו שלוש בבוקר ורק חתולים מסתובבים פה ב-ה׳ באייר.

פתאום הבנתי למה אנשים חיים בתל אביב, למרות שחייתי פה כבר בעבר.

יצאתי מחדר המדרגות שלה אל ככר המדינה.
הרגשתי שיצאתי לעולם והייתי בלב העולם.

זה קרה לפני חמש דקות, אני כותב את זה מהנייד שלי, יושב בבית 28 ליד חנות סאב כרונו ורואה אקווריום דרך חלון הראווה.

ספוק הציל את האנטרפרייז כשהלך לתקן חלק כלשהו בחדר המנועים שהיה מוצף בקרינה שלבסוף הרגה אותו.

הוא אמר: the needs of the many outweigh the needs of the few והלך לעולמו.

קירק שלח אותו לעולם בראשיתי שזה עתה נוצר ואז התגלה שגם אחרי מותו, גופו פתאום החל להתחדש, עד כדי כך שהוא חזר להיות ילד שוב, ובעצם החיה אותו. כשהוא שב להכרה אמר לו קירק: the needs of the one outweigh the needs of the many

ואלו הם שני משפטים אלמותיים שחשבתי עליהם לאחרונה.

ובעיקר השני, שהתקשר לי לגלעד שליט פתאום ולזה שהצרכים שלו קודמים לצרכים של המדינה כרגע.

ואז חשבתי על עצמי והבנתי שהצרכים שלי קודמים לצרכים של האחרים ושל המיזם שלי, כי אם לא אדאג לעצמי לא יהיה מיזם, ואילו אם כן אדאג לעצמי, אני מגדיל את הסיכויים שיהיה מיזם.

ועל זה נאמר- נפל לי האסימון.

אי אפשר להתחיל להסביר בכלל כמה זמן לוקח להרים "עבודה של גדולים" כמו שאני מתכנן לעשות.

כמויות הפגישות, תכניות העבודה, המסמכים, הטלפונים והזמן שעוברים הם בלתי נגמרים.

שיחת טלפון עם בחור חביב מאד שאני מכיר מספר שבועות פתחה לי אפיק מחשבתי: "הוא לא מחפש מקום עבודה- הוא מחפש מקור הכנסה".

אחד הדברים שהכי קשים לי כיום זה לחפש מקום עבודה. הסיבה לזה היא שאני לא רוצה למצוא עבודה, כי הרי אני מחוייב למשהו אחר, מה שאני בעצם רוצה זה למצוא מקור הכנסה אבל אף פעם לא ידעתי לקרא לזה ככה ולהבחין בין השניים, זה מה שאני צריך. לו הייתי צעיר בבערך 10 שנים (עוד שנה וחצי הבלוג הזה יחגוג 10 שנים) הייתי הולך לחפש עבודה זמנית של אחרי צבא, אבל בגיל 31 וחצי, מוזר להסתכל על המצב הזה, לפעמים מביך ולפעמים ממש מבייש, תהרגו אותי למה. הנה למה:

כשהייתי בערך בן 24 כתבתי פוסט על בחורה בשם תמי שרצתה לשכב איתי... זה היה פוסט על מטרוסקסואליות, פוסט על לחצים חברתיים שנובעים מהחוץ אך משפיעים עלינו בצורה של מחשבות אישיות פנימיות ועל איך הצלחתי להבחין אותן ולהתגבר עליהן. 

כשהיום בגילי אני צריך "לחזור אחורה" לכאורה, קשה לי לעשות את זה

אני עובר עם עצמי כמה ימים של מחשבות, בעיקר בהקשר של להתעלם מהסכמות חברתיות ולעשות את מה שנדרש על מנת להקים את העסק שלי, זה לא קל, בכלל לא קל.

לבסוף, חזרתי אחורה כדי לקרא קטע שכתבתי לפני כמה שנים על להיות אדם בלתי רגיל, מומלץ בחום.

חג שמח

9/10/11

מי שמכיר אותי כבר כמה שנים יודע שאני עושה דיאטות מדי פעם.

זה לא שאני שמן, אי אפשר לחשוב על זה בכלל בהקשר אלי, אני עושה את זה מסיבות אחרות, רפואיות.

הדיאטות האלה נעות ברמות שונות של קיצוניות, מלא לאכול שום סוג לחם ואלכוהול ומתוקים, לקצת לא לאכול מאלה, לפשוט לא לאכול לחם נקודה.

הפעם אני במקום של לא לאכול לחם.

יום ראשון היום, אז לא אכלתי לחם מאז יום שישי שעבר (9 ימים) חוץ מאשר פיתה אחת לפני יומיים.

הנקודה היא זו: מעבר לזה שזה מוריד לי את הבטן, אני מרגיש חד יותר. קל לי יותר לחשוב מחשבות ארוכות, והן באות אלי ביתר קלות. אבל מעבר לזה, אני גם לא עייף. בדרך כלל כשאני עובד, או לפחות בשנה וחצי האחרונות, הייתי מלווה את העבודה שלי עם משקאות אנרגיה. מכיוון שאני לא שותה קפה מאף סוג, מצאתי שהקפאין בפחיות האלה ממריץ אותי ומאפשר לי חדות לזמן מה, ואכן הייתי קונה וקונה וקונה. אבל פתאום כשאני לא אוכל לחם, אני גם לא מרגיש שאני צריך קפאין, כלומר פחיות משקה וזה לגמרי מובחן אצלי.

וואו,עליתי עכשיו על משקל,

מסתבר שגם ירדתי שני קילו השבוע, מה יקרה עד שבוע הבא?

אני יכול לחשוב מה יקרה. אכלתי המון שוקולד לאחרונה, אם אוריד...

את חשבונות הנפש שלי אני עושה לפני השינה. אני לא מחכה ליום כיפור.

אני עושה אותם לפני השינה בערך אחת ליום יומיים.

זה לא פשוט חשבונות נפש יומיים כאלה, זה די שם אותכם במקום ולא תמיד מקום נעים.

אני הרבה לבד, שזה אומר שאין אנשים איתי (תחושה מתמדת כזו שמלווה אותי), אבל הרבה מאד אנשים מוכנים לתת לי מהזמן שלהם ומהקשרים שלהם כדי שאני אצליח לעשות את מה שאמרתי להם שאני מתכנן, השאלה היא מה חסר בי ובמה שאני עושה?

יש לי כל מיני פגישות. חלקן נועדו לקדם מהלך של להביא כסף לארגון שאני מקים וחלקן נועדו בשביל לפתוח לי נתיבים חדשים. הרבה מאד פגישות אני מקיים ונתיבים נפתחים, אני שם לב, אך כסף לא מגיע. זה משהו רפיטטיבי, אני זקוק למישהו שיראה את זה וייעץ לי. אבל יותר מזה, אני מקווה שיהיה אדם שפשוט יעזור לי בזה ויהיה יחד איתי.

כנראה שאני לא מתאים כרגע לזוגיות. זה לא אומר שאני לא רוצה, אני עדיין מתלהב מלהכיר נשים חדשות ומעניינות ושאני תקוע במקומות שונים ביני לבין עצמי בלי קשר אליהן. הרבה פעמים אני מתבייש להיות במקום שאני, מתבייש, וזה די תוקע אותי.

לא מזמן התחלתי לחשוב על מושג שנקרא "משבר גיל השלושים" ואני חושב שאני שם, למרות שאני מסרב להיות תקוע ומחוייב להיות בתנועה קדימה...

ראיתי כמה ראיונות של סטיב ג'ובס שמת לפני יומיים שלושה. כל כך הרבה חזון היה לו, היה פשוט מרגש לראות את זה.

שאלתי את עצמי, בעקבות מה שהוא אמר בסטנפורד, האם אני אוהב את מה שאני הולך לעשות מחר- ואמרתי לעצמי כן.

יומיים בלי פגישות, עד מחר,

ואני מנסה להבין מה לעשות הלאה.

אני מבין שהמצב עובר בין העסקי למקצועי חזרה לעסקי חזרה למקצועי,

כשהדבר היחידי שמתמיד, ואני חושב שאני מתחיל כבר לראות את המנגנון, הוא התחושה הזו שלא משנה כמה אני פועל

לא משנה כמה אנשים רוצים לעזור, יש משהו שלא מתקדם, לא זז, למרות שבאופן עקבי אני מכסה את הפינות, הבורות, הרקע, הבסיסים.

ייאוש קל. עד כמה אני אסחוב את זה לבד?

שיט.

שנה טובה אנשים,

איך עבר עליכם החג?

אני למשל, שמח שהוא נגמר כי הפכתי כבר לבטטה.

ראיתי המון טלויזיה, ראיתי המון סדרות במחשב,

ראיתי הרבה טרק, זה היה מעולה, בעיקר הטרק.

היו לי המון מחשבות על הרבה נושאים, כאלה מאד חשובים

יש לי עכשיו שבוע עד יום כיפור, צריך לעשות את זה אפקטיבי ככל שניתן

חשבתי על זה, שדווקא פה, מה שאני כותב בלב, אם בפייסבוק היתה לי אותה הרגשה גם שם הייתי פותח את הלב,

אבל בסופו של יום, פה, עם האחד וחצי קוראים שלי (לא באמת, קצת יותר, זה יותר נעים)

רק אהבה

נ.ב- החלטתם כבר איך תיראה השנה החדשה שלכם?