חודש וחצי. עשיתי מעשה. אמא שלי קראה לי ״משוגע, קודם תחיה יחד תקופה״. אבל הלכתי לכיוון הדוסי, זה שאף פעם לא היה בי. היא אמרה כן. נציב יעד, ואז נלמד להכיר, כשהיעד הוא המגדלור הזה שמכוון אותנו. ההחלטה הזו היא גם זו שנותנת קונטקסט אחר לכל הדברים שקורים לנו ולי באופן אישי. יש פה תמונה יותר גדולה.

ניתוח מצב:

היא תתרחק אם תרגיש או תחשוב שמה שאני רוצה זה מרחק. רוב הפעמים היא טועה. דווקא כשהיא חושבת שהיא צריכה להתרחק, אני צריך שהיא תתקרב. דווקא לא להתרחק ולדבוק בי מקרב אותי. וכשהיא נסגרת אני נסגר. כיף. היא לא יודעת לתת ספייס בתוך קירבה לדעתי. היא עוד לא יודעת לפרוט לי על הרגש, לפתוח אותי. היא תבחר להתרחק, אבל ממקום טוב אולי, של לתת ספייס. או אולי ממקום אוטומטי, שזה מה שהיא למדה. כך או כך, זה לא טוב לי.

היא מדברת על המון דברים, לפעמים יותר מדי. היא לא מבחינה שהיא מאבדת אותי. היא תמשיך לדבר. אני יותר אובזרבטיבי, יכול להיות שגם היא, אבל היא לא נותנת דרור ללשון שלה לבטא את זה. היא יותר ביומיום, יותר בדברים, באנשים ובאיך שהיא מפרשת את המציאות. אני חושב ש״הפירוש שלה של המציאות״ הוא המציאות עבורה, ולא הפירוש, שלה של המציאות. 

היא משתמשת במילה מדהים הרבה יותר מדי. מה מדהים? לא יודעת. אני צריך לבקש ממנה לפרט, זה מעייף. אני חושב שזה קשור לחסר באוצר מילים שמבטאות רגש ואו תיאור מצב. יש לה שגיאות כתיב כמו לאחיינית שלי. אני יעשה. זה תמיד מגיע לאני יעשה. עם שאר שגיאות הכתיב שלה אני יכול להתמודד. לא גדלה בארץ וכל מיני.

היא אומרת שיש לי סטנדרטים בלתי אפשריים. היא אמרה לי שאני לא מסתכל על איך שאני מתנהג. אם רק היתה מכירה את הבלוג הזה, הוא חוגג בר מצווה או משהו תכף. האמת שזה אחד הדברים המגוכחים, אבל לך תתווכח. היא גם אמרה שאני מנתח יותר מדי

אתמול כשנכנסתי הביתה עם סלים היא באה אלי והיתה עם ראש ברצפה, לא הסתכלה עלי. היא אמרה לי כמה פעמים שהיא מרגישה שהיא הולכת על ביצים לידי. זה חתיכת דבר לומר. פירשתי את זה שהיא לא הסתכלה עלי כחוסר רצון ליצור מגע איתי. וכללכת על ביצים. זה הכאיב לי. במקום זה היא אמרה ש״חשבת אולי שאני פשוט עייפה?״. זה היה נשמע כמו תירוץ, בעיקר בגלל הטון שבו זה נאמר. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני כל כך טועה בהערכת המציאות שלי, בעיקר כי כשאני לא מסתכל עליה זה כי אני רוצה לא ליצור איתה מגע. זה דבר מאד אוניברסלי. להתעלם ממישהו פירושו לא ליצור מגע. וכשגרים עם מישהו בבית, זה פשוט רצון לא לעורר דברים שטוב לא לדבר עליהם באותו רגע. אבל היא עייפה. פסדר.

כשהיא באה לאמא שלי, היא פתאום מנסה להתחבב על אמא שלי. זה הדבר הכי לא נכון לעשות. אמא שלי לא מתחברת לזה. אמרתי לה אתמול שהיא מנסה יותר מידי. וכשהיא מנסה יותר מדי, היא מדברת יותר מדי במקום לדבר רגיל. ואז היא אמרה: אמא שלך היא לא בדיוק כמו שאר האנשים אני לא יודעת לאכול אותה. אני פשוט חושב שהיא מתרגשת מהסיטואציה. יעבור לה.

מילה עלי לסיום:

אם יש לי דאגה אחת, זה החברות. אם לא נהיה חברים זה לא יצליח. 

אני נסגר וזה לא טוב. אני יודע שכל מה שאני אהיה יצור את האווירה והספייס והקונטקסט בינינו.

אין לי ציפיות ממנה ולא נכון שיהיו לי ציפיות ממנה. עוד לא הצלחתי לקלוט את מנגנון ההפעלה שלה ולכן, הציפיות שלי ממנה תמיד יסתיימו באכזבה. זה נשמע רע, אבל הכוונה שלי היא שאם אני אפתח, היא תיפתח. אם אני אשחרר, היא תשחרר. אם אני אצור אווירה של אהבה, היא תלך אחריי ותתן בחזרה. בסוף, הכל מתחיל ונגמר בי.