| 12/2004
מה עושים לפני הסילבסטר כשממש מבואסים, או כשרק קצת?
מה כדאי לשמוע לפני שיוצאים ושלא ממש מתחשק?
מארקי מארק- גוד וייבריישן
פרודיג'י- כל דבר שלהם- וודו פיפל, פאייר סטארטר
אינסומניאק
צ'ילדרן
סאמר טיים- וויל סמית'
מאסיב אטאק- סימפתיה בלתי גמורה
מטאליקה- אנטר סנדמן (תמיד עושה לי טוב)
אינפקטד- דנסינג ווית' קדאפי (טרק מדהים)
50 סנט- אין דה קלאב
ביונסה- אין דה קלאב
בלק אייד פיז- שאט אפ
זה עובר- ואז יוצאים
| |
צופית שאלה אותה אם היא יכולה להבין את הכאב הפלשתיני. מה אמרה איינשטיין? "אם אני מתאמצת, אני יכולה". דווקא כשאני מתאמץ יוצא לי קקי. כשענבל מתאמצת היא חשה את הכאב הפלשתיני. מעניין מה קורה לה כשהיא מאוד מתאמצת. בטח היא מרגישה גם את הכאב התאילנדי. כשהיא ממש ממש מתאמצת, היא מרגישה את הכאב של העולם כולו, ואני שואל, למה היינו צריכים לחכות עד עכשיו בשביל לקבל גאון שכזה, למה?
כיפאק לענבל גבריאלי שמסמלת בשבילי, ואני מתאר לעצמי שגם בשבילכם, את כל מה שיפה בפוליטיקה הישראלית הנקייה והיפה. בואו נפתח בקבוק שמפניה לענבל גבריאלי, ונתפלל שלעד היא תהיה בבית המחוקקים שלו, כי זה נורא מרומם את הגאווה הישראלית והציונית.
669 ימים חלפו מאז שמונתה לימור לבנת לשרת החינוך, והעם שותקאני שומע את החדש של ביורק. אני בטרק 6 בינתיים, וביינתיים זה נשמע כמו נסיון ביורקיסטי לעשות מוזיקה ביורק-בודהיסטית נוסח מדונה צ'יקוטה שתעשה לנו קבלה-פופ. מומלץ לא לקניה. רק למכורים קשים שחייבים לעשות את זה לעצמם. ואגב- גיא מרוז. מומלץ לא לקריאה. לא תפסידו שום דבר, הבאתי לכם את המיטב- באמת. וגם- אשטון... היה לי ממש כיף, הזכיר לי קצת סטאר טרק. חחח
| |
סוף השנה- סיכום חלק א'
היא מתה.
ראיתי את שמה על החלון במסנג'ר שלי. היא שם. לא מחוברת. רציתי לראות את התמונה שלה.
דאבל קליק. טיפש אחד- זה פותח את המייל. מטומטם.
המייל שלה נפתח לי. הוטמייל. ברור.
אני עומד מול כתובת, כתובת שבאופן הגיוני, רק מי שיכנס אליה דרך המסנג'ר שלה, אם היא שמרה על הסיסמה, יוכל לקרוא את הדואר שלה.
שלחתי לה מייל.
שלחתי לה מייל.
שלחתי לה מייל. זו היתה הפעם הראשונה בה שלחתי מכתב לאדם מת. מוזר, אני לא מצליח לזכור מה כתבתי, אבל זה היה קצר. מקסימום שבע מילים. שבע מילים זה הכל.
קראתי את הבלוג שלי מהיום. סיכום אחד. עברתי עליו שוב. לימדתי שוב, ניקיתי, ראיתי את קוצ'ר. נותר לי לנוח ולצאת ולחזור מוקדם.
לא בא לי לצאת היום. איזו תחושה מוזרה. אני אתן לי לנוח,
אולי ארגיש שונה אחר כך.
פרחים פרחים.
אור.
במקום חושך.
ושוב- פרחים- הם פורחים במקומות בלתי צפויים
| |
 עכשיו נודע לי- זוהר אלוני
זוהר אלוני. הילדה מהכתה שלי
שעזרה לי לחפש עבודה
שעזרה לי בשעורי בית
שעזרה לי סתם
שהיתה כזאת נחמדה
שהיתה יפה ומעניינת...
ידעתי, אבל קיוויתי שאני טועה, קיוויתי שלא יגידו שזו היא
כי אני רואה את החיוך שלה בראש שלי, את העיניים שהיו לה- בורקות
אוי אלהים
אוי אלהים
היא כל כך בגילי.
זוהר אלוני, דצמבר 2004, עכשיו. שתיים אפס שש.
סיכום השנה.
אני לא אראה אותה יותר.
זכרונה לברכה. לא הגיע לה.
 פנים לשם- תסתכלו לה טוב טוב בעיניים.
אבל לפחות היא עשתה מלא כסף, לפחות היא ראתה את כל העולם כבר, לפחות היא כבר תכף סיימה תואר, לפחות היה לה חבר שהיא אהבה, לפחות היא יצאה לנופש אוהב, לפחות ההורים שלה, לפחות כל החברים שלה, לפחות היא עשתה את זה. לפחות.
ת.נ.צ.ב.ה
| |
סוף השנה חלק ג'
אני מנקה את השירותים.
כמו תמיד- שירותים הם המקום בו הנפש מוזה והלשון תוגה
וכמו תמיד- ... אסימונים. (בעידן הסלולרי ניתן לומר שנפל לי הכרטיס חיוג- נסיון להיות מצחיק לרגע. טוב- די)
אז התחלתי להרהר בכל האנשים איתם אני בקשר השנה.
שמתי לב שאני נשמע קצת יותר מדי כמו סוציולוג גיק ושאולי שפה פתוחה יותר יכולה לעזור לקוראותיי... אז חשבתי על זה ו- לא.
השנה הבחנתי שההשקעה שלי באנשים משתלמת, אתן יודעות, כמו פרחים... ואז כשצריך- יש.
אז היום אני הולך לכתוב הרבה פוסטים- בכל זאת- סיכום השנה- סיכום חיי
| |
סוף השנה חלק ב'
השנה היא 1999. דצמבר 31.
המשמרת שלי מתחילה ואני בן 19 שנים וחצי שנה וארבע עשרה ימים ועשר שעות פחות עשר דקות, פלוס מינוס כמה שיניות לפה או לשם.
אני יושב עם חתיכת כלי זין אופטי של 120 מ"מ מינימום ברמה שבה אני יכול לראות את כוכב צדק וכל ירחיו ואם אני זז קצת הצידה, ביום מסוים אני יכול לראות את שבתאי על כל טבעותיו, מהמחזות המרהיבים והמרגשים ביותר שראיתי מימיי, 86 מעלות מתל חארה שבסוריה, אני יושב ומסתכל לסורים בלבן של העין.
ערב הסילבסטר ערב המילניום ואני מאוהב בחברה הראשונה שלי אנחנו כבר שנה ביחד. לא זיקוקים לא מחולות, רמת הגולן הסורית צחיחה ושחורה ורק המכוניות נוסעות לי מול העינים באמר"ל 40 50 60 90 קילומטר אל תוך איזו עיר או שתיים ששכחתי את שמן כרגע, לשם דיון אפשר לקרוא את שמן דמשק.
או אז, אפילו בלי לדייק מתחילים נותבים באויר בצבע אדום כרגיל, כמה סורי מצידם, כמה ערבי, אין חגיגות, הם יורים באויר, גם לא הרבה , רק מעט ואני צוחק לי בלב: כמה אירוני, אני פה בליל תחילת ההסטוריה מחדש סילבסטר, מילניום... תוך כמה חודשים אני עוד לא יודע, אני אצא משם- אתחיל את חיי מחדש- בתל אביב.
| |
סוף השנה חלק א'
קריאה בבלוגים אחרים, כאלו שאני מכיר, וכאלו שאני מכיר מעוררים בי רגשות ומחשבות נוגות.
נוגות. עירוניות. אורבניות. על כל מה שזה אומר.
הגזית שלי באמת מהממות. הן מזכירות לי נעלי רכיבה. אין פלא
מחר- אני הולך ללמד, אני הולך לראות את אפקט הפרפר, אני הולך לנוח, אני הולך לצאת, ולחזור מוקדם.
מחרתיים- אני אקום- ואגמור את האמירה הראשונה שלי ואחרי שאני אגמור את האמירה שלי אני אגמור. אגמור מאושר.
אחרי זה זה כבר לא משנה
| |
פעם ראשונה
היום היתה הפעם הראשונה שבה הרצאתי מול סטודנטים.
לפני שבוע שבועיים המצאתי מתוך תוכי את המושג אירוטיקה חברתית. היום כשגם חוויתי כזו שוב) גיליתי שאיזשהו סוציולוג כבר טבע את השם הזה לפניי. מצויין. כבר יש לי שתיים מתוך שתיים שאני ממציא מתוכי בלי עזרה מבחוץ ומגלה שחשבו על זה לפניי. הראשון היה דיקונסטרקשן. בדיוק מלפני חודש, כנראה יש משהו בראש שלי בכל זאת.
| |
חמל מלחמה
טוב מן הסתם מי שלא שרת במקום עם איזשהו סיווג סודי (בין אם היה טבח, אפסנאי, פקידת רס"ר או מכונאי טנקים) היה אוכל את המסמך הסודי הזה כמו שמוזיאון ישראל אכל ב- 23 השנים האחרונות את המגילות המזוייפות שהוא חשף אתמול לעיתונות...
המכתב הזה מאד נחמד ומאד דרמטי ואפילו מחוק במרקר שחור (אוטנתי ובכתב יד), אבל רק שתדעו, רוה"מ זה לא השם שהמציאו לרוה"מ אחרי שרבין נרצח (עורבא פרח) אלא סתם קיצור נוח של קצינים לתפקיד ראש הדרג המדיני. הנה תראו, גם אני יכול להישמע מלא בחשיבות אם אני בוחר.
כנראה שאיזשהו כותב מגלומן החליט למשוח יותר מדי גריז א-לה ג'ון טרבולטה.
הפרומו לפני כמה ימים היה ממש נחמד. איילת זורר נראית טוב ומשחקת אמין, ליאור ליאור מתלבט ונראה טוב, ובחקיין גם מצא חן בעיני. אבל שימו לב לאוסף הדמויות- אחד מנגן בקסילופון (דמות ממש סטריאוטיפית של אחד שיש לו עולם פנימי עמוק, מה שנקרא "קוקו" אבל בגוף של רוצח) ואת הילד שהוא האח של איזה אל"מ (שלושה בפלאפל) שנחטף בחו"ל א- לה דילמה אישית "תנו לי לדבר עם רוה"מ לעזאזל אני עובד בשבילו".
בכל אופן, אני הולך לראות את הסדרה הזו, אם אני אזכור והנה הצהרת כוונות-
אם הסדרה טובה- אני אמשח את שיערי בגריז.
אם הסדרה לא טובה- אני אמשיך בתסרוקת המוהיקן המהממת שלי ונראה מה יקרה.
| |
תיקיפור לקונדומים
1- מעורבות חברתית. זה דבר מאד נחמד. זאת אופציה להמון אירוטיות מהזן שעליו אני מדבר.
מעורבות חברתית. זו גם דרך להגיע ולממש את החלומות הקטנים שלי על כיוון והשפעה ואנשים.
2- הנעליים הראשונות שקניתי לי בגזית היו בשנת 98. השניות היו ב2000. השלישיות היו היום. עדיין יש לי את הראשונות. אלה מהיום הן סניקרס שמעודי לא לבשתי ויש עליהן "גנבה" מטורפת לגמרי. גם מגפיים מדדתי. אבל זה מעבר ליכולת שלי.
3- החמודה משבוע שעבר כבר לא חיכיתי ליד המקרה והזמנתי אותה לצאת איתי בשעתיים החופשיות שהיו לנו.
אז עשינו קצת סוציולוגיה ביחד, עשינו קצת סמים והלכנו למקדש ברמת אביב לחפש לי ז'קט. בסוף זה יצא נעליים, אז מה אכפת לי.
4- משהו שלמדתי- אם תראו יחסים חברתיים בתור דבר להשקיע בו כמו למשל בעציץ (להשקות) או בכלב (ללטף)- היחסים שלכם יתחילו ללבלב. או לפחות לנבוח. האו האו... אה לפחות מייאו מייאו, חתולה.
5- בדרך חזרה הלכנו אני והחמודה החברה החדשה שלי ודיברנו על ענייני נשים. העדשה שלה עשתה לה צרות בעין אז היא הוציאה מהתיקיפור שלה מראה בתוך קופסת טמפונים, כן אלה של קוטקס.היא סיפרה לי שהיא השתכנעה מהם ושהיא מרוצה מהם שכשהיא מוציאה אותם אחרי שהיא יבשה הם לא מגרדים לה את הדפנות. מילה מצחיקה דפנות. למישהי פה קוראים דפנה?
6- למה לא עושים לבנים אקססוריז כמו זה לבנות- מה, לנו לא מגיע תיקיפור לקונדומים? זה גאוני. אני פותח סטאראפ.
7- יומצאו האקססוריז לגברים. גבריי כל העולם התאחדו.
| |
זה בסך הכל טבעי
מהחברות המוצדקות ביותר שהיו לי אי פעם התקשרה אלי בשעת לילה מאוחרת ודיברנו שעה שלמה.
מהסיבה הפשוטה שהכרתי אותה במנהטן עת הלכתי ברחוב עם חבר וחתך אותנו רוכב אופניים חצוף שכמעט הפיל אותה מרגליה עת הלכה עם מפה בידיה.
כל שרציתי היה לבדוק אם היא בסדר.
בישראל הייתי נמנע, אתם יודעים, מוסכמות חברתיות וכאלה, אבל בחו"ל, ועוד במנהטן... נהיינו חברים אחרי זה.
באר שבע היא לא רחוקה כשקולטים שאפשר לסוע 5 שעות בתוך ניו יורק ולא להגיע ליעד.
הדרך שלה לראות, הדרך שלה להבין ולהתבטא. השיתוף, היכולת, האמונה, היופי, הפיכחות התמימה, הגאונות,
זה בסך הכל טבעי לה, זה בסך הכל טבעי לי, לנו , לראות דברים, לקלוט.
לקלוט- זה בסך הכל טבעי
| |
עיניים מדברות בשפת אסון
שעור מחשב 12:15.
יקירה ניגשת אלי.
שמעת מה קרה לזוהר?
מה קרה?
היא נסחפה על גל בתאילנד.
מאותו רגע השיעור לא רלוונטי.
שנים לא תקף אותי אסון.
הסתכלתי לה בעיניים. העיניים מדברות באסון, מדברות במילים שלא נאמרות. מדברות הרבה. רציתי לגשת אליה לחבק לתמוך, אני יושב לידה בשיעור, הדיסטנס מחייב. כוסאמק על מוסכמות חברתיות.
כל האסיאתים האלה, למה הם הלכו לגור שם.
עדכון- כל היום אני שומע את השיר הזה בראש. גם הוא עבר אצלי דיקוֹן. הוא סופסוף שלי. ניתן להוריד.
| |
 יוזף ברויר
למי שלא זיהה- זה לא הרצל.
יש מצב שאם אני אגדל זקן כזה, אז עוד 20 שנה אהיה דומה לו. לא אכפת לי להיראות ככה עוד 20 שנה. תודו שחתיך.
אני לומד עכשיו על תיאוריות בנות זמנינו. משהו שלא עשיתי כל הסמסטר. לנגל עשה לי טובה גדולה כשהציע לי לקרוא את הסיכומים. זה נתן לי פתח עבור העבודה שלי.
כמו שנאמר בשיחה אתמול, וכמו שכבר אמרתי בעבר- בשביל להגיע לתובנות צריך קודם להתמסר לחיים. התובנות לא יכולות להגיע מנקודת מבטו של החוקר, אלא רק ממקום של התמודדות אותנטית עם המציאות ורק אז דרך הסתכלות מהצד.
יוזף ברויר כבר אמרתי?
| |
אישיות
יש בלוגים שכשמסתכלים עליהם הלב נמלא חומציות, כמו כשב CSI רואים כדור שנכנס דרך הבטן נעצר בריאות ובהילך איטי וצבעוני להחריד רואים אותן שמתחילות לדמם.
מין בלוגים כאלה שאתה מסתכל ובמקום דם, זורמת לך קינאה בורידים.
אישיות אתה אומר לעצמך, אישיות.
וזה בכלל לא משנה אם הם הכי לבנים וחסרי קישורים בצדדים, אם יש להם או אין להם מונה, ואם הם מזן פרו או מזן נכחד, אישיות זורמת להם בורידים ואתה יושב ולמרות שגידלת את עצמך להיות נבון וחושב ושלם אתה אומר כוסאמק- איי וויש איי ווז דם.
| |
שלח לי שקט
בשעות האחרונות, עת קמתי משנת היופי שלי בבוקר והלכתי לשרוף את עצמי במקלחת כמו שאני אוהב שטפה אותי תחושה.
יש משהו בחקירה (אנשים חושבים שאני רציני לאללה) שגורם בשלב כלשהו לדברים להיראות קלים יותר, פשוטים יותר, זמינים יותר ברמת ההגעה אליהם.
גל של פרומונים, גל של אהבה עצמית, בעצם אולי
גל של שקט, כמו זה שבא בקופסא בשיר של דיינה ברגר
מקיף אותי.
מי היה מאמין.
יש משהו בללדת ילדים (אמירות). הלידה מצריכה ממך להיות עשיר או להמציא את העושר שלך, ואתה גם לא יכול לזייף, אתה חייב זהב... זהב זה כמו פריצת דרך- אבל גם כמו עצירות- מתאמצים, זה יוצא
| |
אאוריקה
"מה זה לעזאזל הנדסת המחשבה תגיד לי" נשאלתי אתמול.
היום באוטובוס בדרך הביתה עת קראתי את ספרו של איזה רוג'ר הוברס או משהו כזה על אודות גבריות במשבר, ספר שעוסק במגדר וטוען שבדיוק ברגע הראשון בו תינוק נוגע בפעם הראשונה בשד אימו, זו נקודה חשובה בקיומו העתידי כגבר- או אז לפתע פתאום צעקתי אאוריקה כשנגלה לפניי הטיעון המקורי, הנסתר, הלא ידוע שאף פעם לא שאלתי כי אף פעם לא ידעתי לשאול- מדוע התחלתי לעסוק בחקר ובשינוי ובהגדרת המגדר שלי.
טיפ (ותחסכו מעצמכם כי לעולם לא תגלו): זה לא קשור לפיטמה של אמא שלי.
את הנדסת המחשבה אני עוד אעלה על הכתב באחד מן הימים, זו אולי תזה, אולי עבודת מחקר מעמיקה. כל מה שחשוב הוא גישה לפרטים בתוך העצמי, ומתוך הגישה הזו, ללמוד לנהל-לשלוט-להנדס. את מה? את המחשבה.
את העבודה שלי על מודיעין זנחתי אתמול בשעה 10 בלילה לטובת מסיבת יומולדת אליה לא רציתי ללכת. קינחתי את הלילה בפטריות פורטבלו באגאדיר. ללכת לבד לאגאדיר בחצות וחצי ולאכול שם את מנת הסקס האלוהית הזו היא סוג של עשיית אהבה עם עצמי. אין לי עוד דרך לומר זאת. תנסו ותראו. מישהו שאני מכיר אמר לי שהבלוג שלי הפך להיות מעין Timeout תל אביב קטן כזה. כנראה שהוא צדק. אבל איזה טיימאאוט- גם משחת שיניים וגם מי פה- גם אוכל ושתייה וגם תובנות א-לה זה עם הפרארי .
| |
שש שעות.
שש שעות אני כבר יושב וכותב את העבודה שלי על מודיעין. שש שעות. עד עכשיו עשיתי חצי.
עכשיו מגיע החלק העיקרי שלי, החלק בו אני אכתוש, ארסק, אכרסם, אבתר, בשפה מנומסת אמנם, את הכוך שינה הזה שקוראים לו מודיעין.
סתם.
יש לי אמירה, בניתי אותה, לקח לי זמן ללמוד את הפרוצדורה האקדמית לעשות את זה, אבל למדתי את זה.
כבר שש שעות שהמוח שלי דופק במקלדת כמו כוכב פורנו את הבלונדינית שלו. ולפעמים, כשאני חושב שאני סתם פוחלץ מזוייף, או אז אני נותן באמירה.
GOD SAVE THE QUEEN
ועוד משהו- אתם קוראים אותי, תשאירו טיפ.
מרי קריסמס, קרייסט...
| |
לעשות את זה לבד או לא לעשות את זה לבד. זאת כל השאלה
| |
חורף.
בום גדול נשמע מבחוץ, אני מתעורר משנת החורף שלי שתי שכבות מתחת לשמיכות החום במיטה כשכל אזעקות המכוניות משבע קומות מטה מתחילות להשתולל ולשיר יחד עם הרעם הגדול הזה שמשום מה נמשך כבר יותר מעשר שניות.
גשם גשם בוא אני רואה שחור בעיניים, סחרחורת תוקפת אותי
קמתי מהר מידי מהמיטה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
