| 12/2006
מתנה לשנה החדשה
התפניתי ברגע האחרון הזה של שנת 2006 לכתוב פה עוד קצת לפני שיגמר חודש תגמר השנה.
יש לי פה לידי שני תינוקות נהדרים, בחורף הזה.
האחד, ילדון שאי אפשר להפסיק לאהוב, הוא יפה וחמוד, קטנטן ואלהי, רגיש, פחדנון וילדותי. הוא אי של אהבה, הוא משלב בין שתי שפות וכשהוא צוחק הוא אוהב להגיד Funny ולחייך המון עם התלתלים הזהובים שלו. הוא חמוד בלתי נלאה, אוהב להריח פרחים ולנשק את הדוד שלו, אחד כזה שאתם רוצים לידכם, אבל כדאי שיהיה לכם אוטו בלו, אוטו גרין ואוטו ילו טקסי. הוא יפחד ממגלשות אם הן big one, אבל אם הן small one הוא יהנה מהן ויעלה עליהן ארבע פעמים. כשהוא על אופניו הוא מדמיין שהוא רוכב על האופנוע שלו וכשהוא נוסע מהר בירידה הוא יגיד שהוא בסלייד.
אחותו הקטנה הפכה בלונדינית. בהתחלה היה לה שיער שחור, כמו לסבתא רבא שלה, אבל היא הצהיבה האפרוחה.
כשאני מחזיק אותה אני מבין את ההבדל האטומי בין זכרים לנקבות.
השבריריות שלה עולה על השבריריות שלו עשרות מונים. יש לה קול קטן ונשימותיה פצפוניות. כשהיא צוחקת היא עושה את זה בזעיר זעירין והאחיזה שלה את הזרת שלי חלשה חלשה.
ועם זאת, רק אותי היא אוהבת, רק איתי היא מרגישה נוח, רק איתי היא מפסיקה לבכות ורק אני זה שמאכיל אותה. חוץ מאמא שלה.
לא ידעתי שהקטע הקודם שכתבתי ישפיע עליכן כל כך. בדרך כלל, כשאני מפרסם פוסטים חזקים אין תגובות. אולי החיבור והחשיפה שלי שם עשה את השיפט אצלכן. כמובן שלא כתבתי שם כדי לקבל את התגובות וכל תגובה הפתיעה אותי יותר מקודמתה.
מצאתי לנכון לא להגיב לכל התגובות ואני יכול רק לומר שנתתן לי חומר למחשבה מעבר לזה שכבר הכיל מוחי.
היום בסילבסטר, נכון לשעה זו, אני לבד. בלילה אני עובד לפני חצות, הולך לצלם מסיבה, אבל לא ידעתי את זה קודם.
באופן משמח לא הרגשתי רע על זה שאבלה את הלילה לבדי. גם הנחתי שלא אהיה לבדי וגם לא הזיזה לי העובדה הזו יתר על המידה. עשיתי לט גו על הערב מהבחינה הזו, וברור שהערב הזה לא אומר עלי כלום (לכל אלו שחושבות שלהיות לבד אומר משהו).
אני עם הילדים, הילדים האלה הם שמחה, אני מתגעגע אליהם כל הזמן ואוהב אותם עד בלי די. מעבר לזה, הילדים האלה הם אושר צרוף. צרוף, טהור ובלתי נגמר, כל הזמן כל הזמן. הם הפסקה מהחיים, הפסקה מהדאגות. אי של אמון, אי של אהבה. הילדים האלה הם מתנה לשנה החדשה.
| |
משהו עלי
מוקדם קמתי היום. לישון הלכתי מאוחר ובלילה חלמתי שוב.
קמתי עם השעון שהכנתי לי וקמתי בלי שמחה בלב.
ובחלומי אני נכנס לבית חולים. לצלם, אבל כנראה שיותר מכך, ושם אני פוגש את צלם הארץ, גבר גבוה, מבוגר, עם זקן צרפתי של שנים עם המצלמה הענקית שלו, ניקון D2H.
בתחילה אני חושב שהוא בא לצלם כמוני, אך מאוחר יותר בחלום מתברר שהוא נכנס לטיפולים כנראה. פעם שנייה שאני רואה אותו בחלום הוא אחרי תספורת. הוא אומר לי שהוא רוצה את המצלמה שלי (צעצוע על יד שלו). לא ממש שואל אותי והחלפנו מצלמות. עכשיו אני הולך עם חתיכת גוש מצלמה גדול ורציני כזה והוא, הוא עם חלוק בית חולים וראש מסופר להלכה, אחרי שתמיד הוא הולך עם רעמת שיער ענקית.
כל החלום אני נכנס ויוצא מבית החולים, ולמזלי יש לי בכיס את אישור הכניסה הראשון שאני מראה כקבלה על זה שנכנסתי בראשית היום. יש שם אפילו ש.ג שבודק לי את התיק ואת האופנוע, ודלפק קבלה שמאפשר לי לדלג על התורים, ובית החולים- הוא נמצא בכלל במקום דיזנגוף סנטר.
אתמול בלילה חזרתי הביתה ואמרתי לה שמשהו בי לא בסדר.
אתמול תפסתי את עצמי שוב מנותק מגופי, לא מסוגל להיות בחוויה שלי כל כולי, לא מסוגל להתמסר, מלא דיסוננס. לשחרר אמנם הצליח אבל היה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי, ואפילו ברגע עילי אחד, באמת עילי אחד, גבוה גבוה בתחושת הסיפוק כמעט ובכיתי,וכמעט ובכיתי פעמיים באותו רגע אבל דמעות לא יצאו לי ואושר לא הציף אותי, למרות שפעם ראשונה באמת שחררתי השליטה והתמסרתי למעמד.
רציתי לבכות. משהו בי, אמרתי מאוחר יותר, לא עובד. הוא תקוע. וראיתי את החומות חומות שאין אף אחד לי להן, אף אחת, וראיתי את המעגליות הזדונית בה אני מצוי שבוי כבוי ושאין בילתה
והנה אני אומר פה את האמת לעצמי על עצמי, אני בבעיה
ואין דרך שכלית שאני מכיר, כי הגעתי לסוף דרכי שם בתחום הזה, זה הזמן לנסות שיטות אחרות
ואני עומד ערום ועריה ואני חסר אונים
| |
אתמול בלילה חלמתי שאני נכנס ללבנון כחייל. אני מתכונן לקרב באיזה דיר אל סאמט'ינג ומכין את כל הציוד ובעיקר מכין את עצמי מנטלית כי אני ממש פוחד ולא סיפרתי לאמא שלי וחושב אולי להיעלם לכמה ימים ממנה כדי שלא תחשוש מהגרוע ביותר וכו'.
היום בלילה חלמתי דווקא על אבא שלי. הגעתי אליו למשרד שלו וישבו בו תלמידים. הוא ישב לשולחן, ואני ישבתי איתו לכמעין ישיבה.
הם דיברו על איך מפיקים סרט, או יותר נכון, איך מצלמים אותו, וכנראה הייתי שם בעל דעה.
בסופו של דבר קמתי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי, והוא יצא אחריי.
בדלת הוא שאל אותי משהו בנוגע ליחסים שלנו. אני לא זוכר מה עניתי, אבל כנראה שהשבתי פניו ריקם, פשוט כי הוא לא היה מחויב באמת או שרק העמיד פנים בנוגע לזה.
בפרק השני של העונה הרביעית של מסע בין כוכבים: הדור הבא יש פרק בו פיקארד, חוזר לכדור הארץ, אחרי הקרב עם הבורג ואחרי שנטמע בהם והפך למנהיג שלהם לוקיוטוס. הפרק הזה מדבר על המשפחה שלו ועל כל הדברים שהוא בחר להשאיר מאחור (האפשרות להקים משפחה) ושעכשיו הוא חוזר אליהם לחופשה ונפגש עם אחיו, אישתו והבן שלהם.
מחר (שישי) מגיעה המשפחה שלי מארצות הברית לחופשה. אחותי, בעלה ושני הילדים שלה, אוּשוּ קטן ופושי (שם זמני).
אני הולך לתת לגלים של רגשות לשטוף אותי מחר ובמהלך הביקור.
זה יהיה כל כך מרגש.
לפרק אגב, קראו Family
| |
מעניין,
דווקא לפני שאני הולך לישון (שימו לב, עוד לא 11 עכשיו, החיים טובים), אני מקבל טלפון ממישהו משכבר הימים, אולי המאמן הראשון שלי בחיים, אחד שהוא ממעצבי החיים שלי (זה רק אני, אבל בשביל הקרדיט, אתם יודעים), ומזמין אותי אליו הביתה ביום ראשון.
מה יש יום ראשון?
סילבסטר.
יפה.
מעבר לזה, שמעתי על מפגש בלוגרים ביום שישי שיהיה לי מאד מעניין להשתתף בו. הזדמנות מצויינת להיות בלוגרכתב אונליין.
לא הייתי חושב על זה פעמיים אם אושו קטן לא היה בדיוק נוחת באותה שעה בארץ עם אחותי ואחותו הקטנה פּוּשִי קטנה.
אני משאיר את זה תחת צריך עיון.
מחר, יום רביעי.
המדרסים שלי יהיו מוכנים מחר, שתי יציאות צילום בקנה והיד, היד עוד מְכַוונת.
היום בשיחת טלפון היא אמרה לי: "הייתי מתפשטת אם היתה לי סיבה, אבל קר מדי".
אז עניתי לה: "אין שום דבר שמפזר חום טוב לא יכול לפתור".
סתם קוריוז.
קחי אותי שרון, קחי.
אבל תירגוּ, זו לא עוד מחזרת.
| |
כמו עניים
מה מכינים באמצע הלילה כשרעבים ואין מה לאכול בבית?
מחממים את הטוסטר. שופכים שמן זית לקערה, שמים זעתר, ארבע שיני שום, מלח, בזיליקום קצוץ אם יש, וקצת פלפל אדום חריף אם יש לכם. אחרי זה חותכים חמש פרוסות לשתיים יוצא עשר. טובלים את הלחמים ואת השאר מורחים עם הכף על הלחם, כולל השומים. מכניסים לטוסטר. אחרי 7-8 דקות מוציאים ויש טוסטים טעימים. בגלל שאין שום דבר בבית חוץ מלבנה, מורחים לבנה ואוכלים. בצד שמים קצת עגבניה בצל וזיתים, מרטיבים קצת במלח ואוכלים. כמו עניים, רק שלא. אפרופו, אחת הקוראות שלי התוודתה שהיא חשבה שקטגוריית הערבים שלי מדברת על בני עמי ערב. לא כך הדבר: Evenings | |
אחרי הפוסט הזה על התחלת ההצלחה ועל זה שאדם צריך לחלום כדי להצליח והחלומות לא מגיעים יש מאין אלא אכן מגיעים ממקומות חיצוניים.
ואפרופו גיל 30, אני רוצה להגיע לאנשהו, זה עוד לא ממוקד, אבל אני בדרך לשם, ובימים הקרובים אני אתחיל מחקר על איך לממש את עצמי מגיע לשם. אז בינתיים אני צריך לבנות את האתר שלי מחדש, שיהיה בו הרבה סקס כמו שאני יודע ליצר.
מהמקום הזה של חזון פתאום לא מפריע לי לצלול ולהבין איך לבנות את האתר שלי מאפס כי האתר הנוכחי שלי, הוא כבר השני שאין לי זין להתעסק איתו כדי להבין אותו.
| |
רק רציתי לשתף ש
מעבר לזה שצילמתי היום מלא ושעדיין יש לי עוד מה לצלם היום, ומעבר לזה שהזיתים שהכנתי אתמול שווים רצח וחריפים כמו שמעולם לא טעמתי, ומעבר לזה שגלית גוטמן דוגמנית בחסד (הייתי היום בסשן צילום שלה), אני מת לסקס. מת.
ובנוגע לבלוג החדש, זה בדיונים בוועדה.
ואולי זה ישמע מטומטם, אבל כשרוקי החדש יצא, אני כל כך הולך לראות אותו.
אוהו,
עוד פוסט לקטגוריית ימי סקס. זה אחד מהימים האלה.
| |
קציצות ברוטב
היום בערב, מרוב שיעמום החלטתי להכין עוד זיתים כבושים, המשך לפעם האחרונה והמשגעת.
את הערב בכלל החלטתי להקדיש לחברתי הטובה, מאחר הצהריים עד שעת השינה, כבר שלוש שעות שאנחנו יושבים במטבח ומדברים על כל דבר שבעולם, סקס, חברים, אוכל, תינוקות, סקס ועוד אוכל. אולי כבר ארבע שעות.
אפילו דיברנו על לפתוח בלוג חדש אבל לא מצאנו בדיוק את הנוסח שזה יקרה בו.
"תרבות", היא אמרה לי, "נכתוב על תרבות", אבל אמרתי לעצמי שזה יהיה עוד יותר טיים קונסומינג ממה שהולך פה כבר עכשיו, איזו מחוייבות!, גילגלתי את עיני.
בסוף, בגלל שאנחנו כאלה חברים טובים התחלתי לחשוב שאולי שיחות בינינו זה מה שילך טוב, הבלוג יופצץ בהפניות, יופצץ במנויים, יופצץ בתגובות, אנחנו נהיה מצחיקים ונשים תמונות שלה עם פרשנות שירימו אפילו עוד יותר את רמת הרייטינג פה, אולי קצת עירום אולי קצת פורנוגרפיה.
סתם, זדיינו.
יכול להיות נחמד אם נעשה את זה, אני חוכך בדעתי, הוספתי הרבה פלפל חריף לזיתים,
בבוקר הם כבר יהיו מוכנים.
"אני רוצה עוד זיתים", היא אומרת לי.
אני עונה לה שלא.
אז היא נאנחת ואומרת "על מה עוד תגיד לי לא? קודם השוקולד, עכשיו הזיתים. מה עוד?"
"זין", אני עונה לה.
"גם לזה אתה אומר לי לא".
| |
התחלתי להכין את הדוחות הכספיים שלי לשנת 2006. לא עשיתי הרבה עדיין אבל בכל זאת, אני יודע בדיוק כמה כסף הוצאתי השנה על פלאפון, האמת, שעם הגראף שהכנתי אני יודע כמה כסף הוצאתי משנת 2004 כבר, אבל זה לא ממש משנה.
עד סוף השנה הזו אני אדע בדיוק כמה כסף הכנסתי לבנק וכמה כס הוצאתי, עם חשבוניות, עם גראפים, עם טבלאות ודרך המידע שהבנק יתן לי, מידע שקיים באינטרנט.
יכול להיות מדאיג להבין את כל המידע הזה על עצמי, אבל נגיעה אמיתית בכסף, כמו לשאול אנשים איך הם רואים אותי (או פשוט להקשיב לדבריהם ולהבין), מחבר אותנו למציאות ברמות שאנחנו לא נוגעים בה בדרך כלל ויכול לגרום לנו להבין איפה אפשר להוציא, איפה אפשר לחסוך, איפה אפשר להכניס וכמה אפשר להרוויח. אפשר גם להנות מהכסף וגם להיות מחוברים.
כבר אמרתי שאני הולך לקבל אימון על כסף? איזה קטע, שכחתי מזה ועכשיו נזכרתי. אין שום דבר מקרי.
| |
המדרס הכחול
אתמול קניתי לי מכונת תספורת חדשה עם התקן מיוחד לזקן. היה זה סיומה של מחשבה בת שנתיים.
אתמול קניתי לי מדרסים ב- 550 שקל בלי עזרתה של קופתחולים מכבי שנותנת 80 שקל למדרסים קקה תודה רבה. היה זה סופה של מחשבה בת שנים, בערך חמש שנים, מהמדרסים האחרונים הקקה שהיו לי ו- 8 שנים מאז המדרסים ההגונים האחרונים שהיו לי (דווקא עם עזרתה של מכבי) ושלקחו אותי כל הצבא ועוד הרבה עבודות פיזיות אחרות.
היום אמרתי לא לפגישה שרציתי מראש ואמרתי לא כי זה היה ללכת עם רצונם של אחרים או להתיישר עם מה שאני רוצה בו. נשיקות בכל מקרה. נשארתי בבית והלכתי לישון כמו מלך אחרי שבועות רבים ללא שינה הגונה במהלך היום. שישי היום אתם יודעים.
בנוסף, גם גיביתי את כל העבודה שלי על דיסק, ואוטוטו אעביר אותה גם לכונן הנייד שלי... זה הכל קיבוע של דברים והכנה מראש.
עשיתי החודש גם הרבה כסף ואני מרוצה ושלם ממה שעשיתי עם עצמי. בנוסף, התרוצצו בראשי מחשבות על לדרוש יותר וגם לעמוד על זה, לא כי אני תאוותן אלא כי אני חושב שמגיע לי מתוקף ההגינות ומתוקף שלילת האיפה והאיפה שאני חש שקיימת במקום בו אני עובד. זכותו של אדם לבקש, זכותו של אדם לעמוד על שלו, אחת היא מה יקרה בסוף. את הדרישה שלי לא אגבה בתחושות. אני אגבה אותן בעובדות סטטיסטיות של כמות שעות, כמות מגה וכמות יציאות עבודה שקפצו כמעט פי 2 מאז התחלתי לעבוד. המדדים יהיו לטובתי אין לי ספק. בנוגע לבוס שלי- הדרך הנכונה היא ללכת להגיון שלו, זהאדם שברגע שהוא מזהה קשקשנות ובכיינות הוא נהיה תקיף. אם בעבר הוא ביקש ממני חוות דעת מקצועיות בנוגע לתחום העיסוק שלו, עתה אנהג בו באותה צורה.
עמדה, הקשר מעצים ופעולה. מעבר לזה- אלהים נמצא בפרטים הקטנים ואני הולך לתפוס את אלהים בביצים.
לפני יומיים אמרה לי אחת שהפוסטים שלי, היא אוהבת אותם כי אני כותב על מגוון רחב של דברים שלכאורה אינם קשורים ושלמרות זאת הכל בהם קשור אחד לאחר. היא הסתכלה על זה וחייכה. זאת היתה הפעם הראשונה שנתתי לה להסתכל לחיי כך והיא אהבה את מה שראתה, כל כך אהבה עד שלא היה לי נוח מרוב שעיניה חיבקו אותי, אבל אני שמח שעשיתי את זה, כי הפתיחה שלי היתה ביטוי לזה שסמכתי עליה באותו רגע.
לא באתי עם הרבה מצברוח אתמול כשהלכתי לחתונה, אבל הכל השתנה כשנכנסתי למתחם הקיבוץ וברדיו החלה להתנגן הכפרה הלאומית- היא יודעת.
שבת שלום
| |
משחקים של הקשר מעצים
היום הבאתי את תעודת ה-BA שלי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה הביתה אחרי שאתמול לקחתי אותה מהאוניברסיטה.
היום בקושי היה לי זמן לעצמי. הזמן לעצמי, כשאני עובד הרבה, מצטמצם לזמן הישיבה שלי על האופנוע והנהיגה.
היום צילמתי חמישה אייטמים. שניים ליד האוניברסיטה, אחד בנתב"ג, אחד ליד עזריאלי ובסוף, בלילה, בלוד.
רק כשאתם מגיעים ללוד אתם קולטים שאין שילוט ברחובות. שיחה קצרה עם בני המקום מגלה לכם שאנשים פשוט תולשים את השלטים. "מהשעמום", הם אמרו לי."מהכסף", אני עונה להם בראשי. מהכסף.
מחר אני מצלם רק שלושה אייטמים, אבל הנצרה פתוחה והמחסנית רושמת, אני אוהב לעבוד, וגיבשתי לי את התפיסה שלי בנוגע לעבודה שלי. היום למשך זמן קצר מצאתי את עצמי חושב לעצמי שזהו, נקלטתי בעבודה הזו וזה מה שאני עושה.
מחר, בין לבין, אני אלך לעשות לי מדרסים ברמת השרון. הפעם האחרונה שעשיתי מדרסים היתה בגיל 21, הם החזיקו שנה.
המדרסים מגיל 18 לעומת זאת, עדיין נמצאים באיזה זוג נעליים שלי, במצב מרופט וקרוע, אבל הם עדיין נעילים. טיפוליים הם כבר לא.
איזה חיים, אין לי רגע דל, ורק בכח (או במילים אחרות, כשאני ממש עייף) אני תופס לעצמי רגעים דלים שהפכו להיות נכס יקר. אהבו את רגעיכם הדלים אני אומר.
נרשמתי לסמינר אימון על כסף. זה לא כמו שאתם רואים בטלויזיה, על איך לחסוך ואיך להרוויח יותר א-לה רוברט קיוסאקי, זה אחרת, בצורה אחרת עם הסתכלות אחרת, אני אספר כשיהיה רלוונטי, אי שם בינואר שנה הבאה.
בינתיים קיבלתי ארכה לצלם עוד לפרויקט האורבני שלי, שתי המצגות שלי ששלחתי לחו"ל היו טובות, אבל קיבלתי עוד זמן כדי לייצר עוד צילומים ולשנות מעט את הקונספט. אני רוצה לחשוב שאם יקחו ממני צילומים זה יהיה שווה ערך ללקבל חצי בית. אבל אני מוכן גם לקבל מכונית במקום, שתבינו על כמה כסף מדובר פה. פאק, אפילו לי זה גורם לריר.
אז אתם מבינים, זה הכל משחקים של הקשר מעצים, הרי אין אמת, אין דרך אחת, אין צורה, זה רק אני ומה שאני ממציא לעצמי ולחיים שלי, וככה זה, המילה שלי יוצרת מציאות, זה מי שאני.
זה גם מי שאתם, רק תבינו את זה כבר.
| |
אל מול המציאות: אקזיסטנציאליזם
התחלה:
אתמול:
לפני כשבועיים קיבלתי הזמנה לערב הפתיחה של "עדות מקומית", הגירסה הישראלית של ה world press photo, שיתקיים היום. לא ממש חשבתי על הערב הזה או על התחרות מאז שלחתי את הצילומים שלי להתמודדות עד ממש היום, או יותר נכון, עד שהזמינו אותי ללכת יחד לתערוכה, גם אז לא ממש נתתי דעתי על כך. מחשבה שעברה בין שתי רקות גרמה לי להרהר ולהסתכל בפרספקטיבה על חיי בשנה ושלושת רבעי האחרונה. נזכרתי שבדיוק לפני שנה, כשבמקרה הגעתי לערב של עדות מקומית בדיזנגוף סנטר ראיתי שכדי לראות את התערוכה הזו צריך לשלם כסף וזה הרתיע אותי מלשלם אותו כדי להכנס אז ויתרתי. המשך:
היום:
השנה כבר הגעתי כאורח, השנה כבר השתתפתי בתחרות. השנה כבר הכרתי הרבה מהצלמים שהתמונות שלהם הוצגו בתערוכה, השנה כבר סובבתי את הראש כשקראו לי מאחור, השנה כבר לחצו לי את היד כשנכנסתי לאולמות התצוגה. ביומיים האחרונים אני חושב על זה שתוצאות בחיים הן לחלוטין תוצאה של ציפיות וכוונות. כלומר הן לא, אבל אסביר. תוצאות הן תוצר של פעולות ולא של שום דבר אחר. פעולות הן תוצר של פעולות ורק פעולה יוצרת פעולה, לא כוונה, לא ציפייה.פעולה. אז אני סותר את עצמי? לא. כוונתי היא שהתוצאות שאני אשיג יתחילו עם להמציא לעצמי את הציפייה שלי ולהמציא לעצמי את הכוונות שלי ואלו, עכשיו אני יודע, הן תוצר של הסתכלות על אחרים, של למידה והתבוננות ושל חיקוי, שיוצר אצל בני האדם את הדרייב הפנימי. אחת הצורות להגעה לתוצאה היא עבודה עם לוחות זמנים. חלק מהאנשים מקבלים חום כשהם שומעים "לוח זמנים". זה מתנגש להם עם האישיות שלהם שהם כל כך מזדהים איתה (עד בלי הבדלה מעצמם), וחדשות- אנחנו לא האישיות שלנו, גם היא, האישיות, היא משהו שיש לנו, כמו היד, כמו הרגל, כמו העין, כמו המחשבה, גם האישיות, היא לא אנחנו עצמנו, היא משהו שיש לנו ושיש לנו את האפשרות לבחור איך היא תיראה ותתנהג ותתפס. זה אולי נשמע הזוי לומר שאנחנו לא מי שאנחנו תופסים שאנחנו, אבל הנה עובדה, בינינו לבין עצמנו גם יש פילטרים, הפילטרים של התפיסה שלנו את עצמנו. בכל אופן, זה לא מבוא לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית פה, וכל מה שרציתי לומר בעצם הוא שתוצאות, או יותר נכון, מהמקום שאני עומד בו, אני מסתכל על חיי כרגע, ובהקשר לצילום אני מסתכל ושואל את עצמי איפה אני רוצה להיות עוד כמה שנים, בגיל 30 למשל.
אם בגיל 25 לא ידעתי איפה אהיה בגיל 26 וחצי, היום, בגיל 26 וחצי יש לי מילה בעניין פשוט כי אני אמרתי, כי אני מסתכל ושואל, מסתכל ובודק, את ההוויה שלי והרצונות שלי, אבל אני מסתכל ויש לי כיוון בנוגע ללאן אני רוצה להגיע, וזו כל הנקודה.
| |
סיימתי.
סיימתי את המצגות שלי וסיימתי את סקס ואינטימיות בקול ותרועה.
שלושה שבועות של עבודה קשה על הפוטושופ וסיום היום בבוקר בישרו את היותי חוזר לדאוג ליומיום שלי.
אין לי הרבה מה לכתוב הבוקר, רק שסיימתי ואני שמח וחופשי.
הייתי אמור לסוע היום לשכם. בחיי. אולי זה טוב שזה לא קרה. למרות שהייתי נוסע. הבנתי כמה אני פוחד, אבל האדרנלין ריגש אותי. בסוף לא מצאו אוטו ממוגן. פעם הבאה.
תגיבו, יום יפה היום.
| |
סיכום שנת 2006 בין הסדינים
יום שבת. אני עושה הפסקה מחיי שלא נעצרים לרגע ומתפנה לכתוב קצת חשבון נפש על השנה החולפת. כבר לפני שבועות אמרתי שאני הולך לעשות את זה, נושא נושא, ולא עמדתי בכך. אולי זה בגלל שחשבון הנפש שלי, כמו האסימונים שנופלים לי, מגיע אף הוא, במעבר בין חדרים (דלתות ומשקופים), בין זרזיפי המקלחת, כשאני שוטף כלים, מחרבן או נוהג באוטו. פרצי תודעה אצלי הם דבר שיש לו אוטונומיה ושאין לי שליטה בו. כל שאני יכול לעשות כדי לקדם אותם שיקרו זה לשים את עצמי יותר במקומות בהם הם קורים, לעשות ולחכות.
הנושא הראשון אותו רציתי לשטוח הוא עניין הנשים בחיי ולא כי זה הנושא היחידי בחיי. יש גם את נושא הצילום (אקא קריירה), את נושא חיי לאן, את נושא הבית וגם נושא "שונות" בו בטח אדבר על נושא חברים (הו, זה נושא חשוב), מעבר לחו"ל, מצבי כישראלי יהודי ושאר פטריות אחרי הגשם.
מבחינת נשים, נשאלתי לאחרונה יותר מדי עם כמה נשים הייתי.
בעיניי הייתי עם הרבה. הייתי עם הרבה במידה כזו שהמצב שׂמני בתחושה לא נוחה של מספר, חצי עגול שכבר מזמן עבר את גילי ומתקרב כבר לגיל בו או שאתה מיושב או שאתה תכף נקרא אשמאי זקן. חמש לפה חמש לפה, אתם כבר תבינו לבד את דבריי, אין טעם להתעסק בקטנות. בימים אלה אני מתעסק גם במשמעות שאני מוסיף למספרים שלי. כרגיל לי, גיליתי שאני מוסיף משמעות למספר שגורעת מרמת האנרגיה שלי בעניין אבל עוד יותר מכך, גיליתי שהפרשנות שלי היא לא הפרשנות היחידה ושיש פרשונויות נוספות ומספרים אחרים איתם. שוב גיליתי שהכל יחסי, שוב גיליתי שאני לא מיוחד, שוב חזרתי לדרוך על האדמה, המקום אותו אני הכי אוהב, בו אין אמת, הכל יחסי ואני חי את חיי בשלום.
פגשתי המון נשים השנה. חלקן איני זוכר ומוצא שזה חסר ערך לזכור. ימים ארוכים, אפילו שבועות שאני אומר לעצמי לראשונה בחיי שעשיתי טעויות בבחירה שלי של אילו נשים להכניס לחיי, עם אילו לשכב, לאילו להתקרב, מאילו להתרחק וחיי הרומנטיים לאן. זו לי פעם ראשונה שאני אומר שעשיתי טעויות, מעולם קודם לא אמרתי זאת, לא כי לא רציתי להודות, השיחה פשוט לא עלתה למיטב זכרוני. עשיתי טעויות עם מספר נשים. אף אחת מהן אינה אישה רעה. אף אחת אינה קלגסית, מושחתת, פרועה, זונה, משחיטה, בוגדת או כל דבר אחר. אבל הטעויות שעשיתי הן דווקא בלא להקשיב לעצמי (נכון שהטעויות שאנחנו עושים הן תמיד בזה שלא הקשבנו לעצמינו?). קשה לי לכתוב, אעבור למשהו אחר. בשנתי ה- 26 שש נשים חלקו איתי מיטה. בכמה צורות שונות אפשר לכתוב את זה ודווקא ככה בחרתי לכתוב את זה, תחשבו על זה. אבל זה באמת ככה. גבר שבא לזיין אישה זה מצב תודעתי. גם אישה שבאה לזיין גבר זה מצב תודעתי. לא באתי לזיין אף אישה, אני שמח שאין זה מצב תודעתי שעובר עלי באופן טבעי. אין זה פלא אם כך שרמת החרטה שלי כה נמוכה. אני לא מזיין נשים, אני לא משתמש בהן לצרכיי ולכן, כשמגיע תורו של חשבון הנפש הפרטי שלי, כל אחת היא מישהי שבחרתי להיות איתה, כל אחת היה לי איזשהו קשר איתה, כל אחת השאירה בי משהו משלה בין יותר ובין פחות ואני שבע רצון, שלם עם הבחירות שלי למרות שיש כאלה שבדיעבד הייתי נוהג איתן אחרת. לקטגוריה קוראים סיכום שנת 2006 | |
מה שאני אוהב באוסף הכובעים שלי זה שהוא מתאים לכל מזגי האוויר בסיביר קומה 7 שלי. אפילו פתחתי קטגוריה חדשה שתאגד את כל התיבה בנושא הבית ההזוי והקפוא שלי.
בדיוק עוד שבועיים יבוא אוּשוּ קטן וילדונת קטנה לבקר אותי ממעבר לים וזה נורא מרגש אותי.
מעבר לזה, בימים האחרונים חשבתי על חברים ועל חברות אבל מעבר לזה לא היה לי ממש זמן לחשוב על שום דבר אחר.
יותר מאוחר היום אתחיל לכתוב את פוסט סיכום השנה שלי. שבועיים לסוף השנה הזו, זמן מצויין להתחיל לחשוב מה בא לי לעשות בסילבסטר. למה לא.
| |
אני חושב שסיימתי. באמת, אני ממש לא הולך לגעת בקבצים שלי בסופשבוע הזה.
הלילה הלכתי לישון שוב בחמש. קמתי בשתיים עשרה, אכלתי כריך ואז אחר כך אכלתי שניצלים ופירה עם שום (משהו חדש).
בטח משמעם אתכם כבר שאני מדבר על הפרויקט הזה...
אז קמתי בשתיים עשרה ומאז אני מעביר את הזמן, סופסוף לא עושה כלום, כיף.
מחכה לערב, לא יודע למה, נראה לי כיף :)
מה אתם עושים היום?
| |
אני כזה נוראי, אני שומע קלי קלארקסון ואת ריאנה... אני כזה גלגלצניק. זוועה.
טוב, אני מודה, אני עדיין עובד והלילה הלבן נראה טוב מתמיד
מוזמנים לבקר אצלי במסנג'ר!!!
| |
המרתון מאתמול נמשך עד 5 בבוקר. לראשונה כיביתי את הפלאפון ונכנסתי לישון עד 10. ההפסקה היתה טובה.
עם כובע פליז על הראש נשכבתי ונתתי לעצמי להירדם.
זה היום השני שקמתי מחייך!
i'm a man on a missin and the context is decisive
מוזמנים לשלי!!!1
יום מצויין!
| |
פאק, אני נשמע כמו
המרתון אל תוך הלילה מתחיל. עוזרת לי הידיעה שסופסוף התקשורת עם הבוסית שמעבר לים עובדת.
על כל פעולה שאני עושה אני יודע למה אני עושה אותה. זה אחלה.
בקצב הזה, עם המידע שאני מזרים אל תוך הקטלוג שאני בונה בעמל רב, אני יכול למצוא את עצמי בכל מיני מקומות.
מרתון הפוטושופ מהבוקר גרם לי להבין שהתמונות שלי יכולות להיות פרקטיקלי בכמעט כל גודל שארצה.
היום שאלו אותי, לשמחתי, אם המצלמה שלי עדיין מתאימה לי או לא. מדהים, אבל בשנה וחצי עבודה גדלתי על מידות המצלמה שלי. זה הכל בַּהקשר.
המסיבת סלבריטאים של HBO בפארק הירקון גזלה לי משאבים. החלטתי עם עצמי לשים את זה בצד ולא להמשיך להתלונן כמו שהתלוננתי בפני חבריי הצלמים שם... בסיכומו של דבר אני יכול לומר שהיה משעמם מאד אבל היו שתי אטרקציות:
1- אהרוני תיקלט את החלק הראשון והמצוין. (אחריו הגיע איזה גוי שדיג'ה וזייף בשירה, היה זעזוע)
2- מיכל ינאי המשיכה להפגיז והגיעה באיחור אופנתי של שעה ורבע. הבלונד שלה מנצנץ שיגעון.
- -
3- פגשתי ילדה מהתיכון שלי שהפכה להיות אישה. בתיכון היא היתה ילדה גבוהה וזרוקה עם נעלי אולסטר, והיום היא אשת יחסי ציבור במשרד נחשב עם נעלי בלט. מיותר לציין שהיא גם מטר שמונים.
4- האדם הכי יפה שם היה בכלל אחד הדיילים, בחור צעיר, אף טיפה גדול, הרבה שיער, עם עיניים של קלארק קנט מסמאלוויל.
לא הומו, לא הומו, אבל כמעט נפלתי.
5 ובלי קשר, אמא שלי ירדה עלי על זה שאני אוהב את החזאי השרמנטי ועם קול הבס מאחד הערוצים.
פאק, אני נמשע כמו ציפורה. פאק, אני נשמע כמו גיל ריבה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
