אם יש דבר מבאס בדיאטה שלי (למרות שהביאוס לא נמשך יותר מדקה) זה שאני יוצא לפאבים ולא שותה כלום. בפעם הקודמת שתיתי דיאט קולה. הפעם הזמין לי הברמן דיאט ספרייט.
הגעתי לשסק שם תיקלטה אחות של חבר שלי. אחרי זה נחתנו, בשעה די מוקדמת , דווקא בברקפסט, שם מצאתי את חבר שלי עומר. הוא עמד לתת שם בתקליט ואפילו חיבק אותי פעמיים. עומר מצטיין כמדג'ה, יש לו סגנון משלו המורכב מביטים אנגליים והרבה קצב תופים. אני אוהב אותו במיוחד כי הוא יודע לתת לי בראש מבחינת הסיפור שהמוזיקה שלו משדרת. הוא מספר סיפור בכל טרק, סיפור שמתחיל עם הבטחה להתפוצצות. ההבטחות שלו מתממשות. זה גורם לי לשלוח את הידיים רחוק באויר.

 

כאמור לא שתיתי אתמול ובת זוגי לערב סיפרה לי את חוויותיה. הייתי שם על תקן האנליטיקן. השיחה שלנו התמקדה בְּגברים, אבל לא בַּגברים, אלא בה. יש בה צרכים להוכיח, יש שם התעסקות עם פנטזיות שמתנפצות. אפילו אחרי שהיא הבינה איך הגלגל מסתובב היא הלכה בסוף הערב והתחילה עם בחור נוסף.
היא נמצאת במקום שבו היא יכולה להשיג כל אחד ובערך כולם רוצים אותה. בבר לפחות. אבל אז כשהיא הלכה לנשק את הבחור הזה היא לא באמת רצתה משהו נוסף, פשוט לעשות את זה. פתאום הוא הציע לה לבוא לביתו. אני שרציתי ללכת עמדתי על זה התנגדתי שהיא תחזור עם מישהו מלבדי , שאלתי אותה אם היא רוצה את הטלפון שלו והיא אמרה שלא. אבל בסוף היא לקחה אותו. שאלתי אותה למה. היא ענתה שכדי להרגיש כמו גבר, שבוחר אם להיות שם או לא, שגורם לאחרות לחכות-
היא בעצם רצתה לגרום לו מה שגרמו לה אחרים.
הפנטזיה שלה נמשכה חמש דקות. כצפוי. אחרי זה התחילה להרגיש רע, אבל העייפות והאלכוהול הכריעו אותה והיא נרדמה באוטו ונסענו בדממה.

 

שלשום אמרו לי אחת שאני אדם שמעריך משמעת פנימית. ביומיים האחרונים הבנתי כמה זה נכון.

בלילה חלמתי שאאני נמצא במחנה ושומרות עליו בחורות נאציות. הן היו יפות, עם שיער ארוך, ברונטיות רובן, ושמרו על המחנה.
ידעתי שאני אאוטסיידר למחנה הזה אך למרות שאני יכול להכנס ולצאת- עלי להיזהר. משום מה בדרך עצרה אותי אחת ושאלה אותי אם יש עלי תעודה, או שהציעה לי את התעודה שלי בחזרה ואמרה לי שאני צריך להיות קירח בתמונה, כמו שהיא עשתה בתמונה שלה, למרות שעכשיו היה לה שיער ארוך.
בפנים פגשתי מטופל אחד, אורן, שהיה פעם חבר שלי ברמת השרון. כשניגשה אלינו עוד בחורה ובאתי להגיש לה את התעודה האחרת שלי, הוא לא נתן לי והצמיד את היד שלי לספה כדי שלא תראה שיש לי מגן דוד על התעודה (מכבי) כדי שמוצאי לא יחשף שם. זה לא היה חלום בלהות אבל זה כן היה חלום שבו אמרתי לעצמי שהסיטואציה בו מאד מאד מעניינת.

זה הלילה הראשון מזה זמן רב בו לא הקצתי באמצע הלילה. אמנם שנתי טובה, אבל בלילות האחרונים אני מתעורר משינה למרות שעיני עצומות עוד ומתחיל לחשוב על שעות השינה שנותרו לי. זה לא קרה הלילה, הלילה חלמתי על הנאצים.

... אולי יש לכך קשר שאתמול ראיתי ניאו נאצים בצרפת.

היום כבר כתבתי לצרפתיה שלי עוד מכתב בשרשרת המכתבים שלנו. אני תמיד חושב עליה אחרי שקורים אירועים בפריז.אם הייתי יכול הייתי עושה איתה ילדים עכשיו, הם היו יותר יפים מהעולם, ככה אני רוצה לחשוב עליה.

אם כבר פוסט... אני רוצה לתת כבוד לאשתו של על ... פשוט לתת לה כבוד.

עורער בטחוני בתמונות מיום שישי. עורער ברמה בה אני לא יודע מה אני רוצה להראות ומה לא. לא נעים עם זה.
אני מצפה היום לתשובה בנוגע לתערוכה שלי, אני אמור לקבל טלפון היום בערב מבעל המקום לגבי התמונות.

בסוף היום אין לי כוח לעבוד, אני רוצה כבר הביתה, ואחת מוקה החדירה בי מוטיבציה על דבר מה שקשור לצילום.
בנוסף לכך, טוב לדעת שיש לי מה לעשות בפורים.

היה לי כיף. בעיקר אהבתי את החיוך שעלה בי מהבטן עוד בבית שלה והצחוק המתגלגל שנתקפנו בו שנינו אתמול.

לפעמים יש נקודות של אור.
לפעמים אור בא נקודות נקודות.

בבוקר, סנדביץ טונה;
בצהרים חומוסים עם טונה;
לערב עוף עם תפוחי אדמה.
ואני מאד גאה בעצמי- עד עכשיו שתיתי רק שתי כוסות דיאט קולה ומים בעיקר.

אחרי העבודה הלכתי לראות כמה יעלה לי לפתח ולהדפיס תמונות שלי בגדול. החדשות הטובות הן שזה יהיה זול למדי.
אחרי זה עזרתי לבחורה ולאחותה לפרוץ את האוטו של האמא שהשאירה את ביתה ובנה התינוק נעולים במשך 20 דקות באוטו.
פטיש 3 קילו לא הצליח לשבור את החלונות המשוריינים ואפילו מנעול האופנוע שלי לא צלח.
בסוף שיחררה את עצמה הילדה בת השלוש, שהצליחה להשתחרר מהחגורה שהחזיקה אותה, בעזרת כפתורי האזעקה ששיחקה בהם.
מפה לשם התקלקלו לי התכניות ללכת לעוד שתי חנויות לקבל מידע על תאורה לסטודיו שלי ובדרך, כשכבר רציתי לדעת מה השעה ביקשתי מהנהג שעצר לידי, אחד ליאור מילר, מזוקן ועם כובע ברזילאי שיכסה לו את רעמת השיער, שיאמר לי מה השעה.

בקטלוג החדש של פוקס ברזיל יש רק תמונה אחת של יודה לוי ששווה משהו.
את יעל בר זוהר עושים בפוטושופ.

יופי,
אכלתי היום שני סנדביצ'ים בבוקר, חומוסים עם טונה בצהרים עם תפוח אדמה (ובננה), שני ממולאים אחרי הצהריים, סלט כרוב ממכר שאני יודע להכין בלילה (עם הרבה שמן חומץ סויה ו-סומסום במחבת) ועכשיו אכלתי בננה ואגס בשל .
והאמת- אני אוכל כשמעמם לי, וזה מה שהדיאטה שלי מלמדת אותי, או יותר נכון צורבת לי בתודעה. זה נכון תמיד, זה נכון תמיד.

ביררתי היום בירורים ראשונים על תואר שני. בקרוב יהיו התפתחויות.
מנהל עסקים. אבל אני חושב אולי על יעוץ ארגוני? משהו ארגוני? נברר ונראה.

יש לי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות, שאני רוצה להיות.
משום מה נראה לי שעדיף להשאיר את זה בשקט, לכונן דברים לעצמי, ואז, אולי לספר.

אין לי ספק שאני מהאנשים שיודעים (לעשות) הרבה דברים. זה מה שאני אביא לשוק העבודה, זה מה שיביא לי כסף.
הבנתי שאמנם אני יודע לעשות קצת מהרבה, אבל אני אתמקצע בדבר אחד שיוביל אותי קדימה והשאר יהיו עלי הכותרת שלי בעוד שהמרכז שלי הוא- הלב.

לסיום, בנימה קצת אחרת, אני רוצה למסור דשי"ם:
1- למיקה- על פוסט באמת מצוין
2- לפרגית- מזל טוב על האומץ שמצאת בתוכך
3- לאנליזה- שקורעת לכל הבלוגים את הצורה
4- לנאיבית- שעושה דברים נכונים בחיים שלה

עכשיו כשאני כותב את כל זה, אני מבין, יש מכנה משותף בין כל הכותבות האלה- הן מסתכלות פנימה ומבינות. הן מסתכלות פנימה.
כולן יפות, נשים יפות.

אני לא יודע לדבר ב"קל" וב"קשה".
אבל אני יודע מתי משהו עובד ומתי הוא לא.
הבוס שלי עצבני. יש עליית מחירים מטורפת של חומר הגלם שהוא עובד איתו וזה עושה אותו עצבני כי הוא צריך להעלות את המחירים לכולם.
לכן, הוא מסתובב עצבני במשרד ואני כל פעם מרגיש צורך להיזהר.
התפקיד שלי כולל ישיבה בלתי נגמרת באינטרנט. חיפוש מידע וכאלה. אבל כשהוא נמצא לי בחדר אני מפסיק לעבוד, חושש שהוא עוקב אחריי וזה משתק אותי. זה ככה כבר שלושה ימים.
היום הגעתי ב8 ועשה לעבודה במקום בשבע וחצי ואני הולך להשאר עד מאוחר כדי לדבר עם ארצות הברית בענייני קניות, כך שאני מרגיש שעד אז אני קצת מובטל.

 

לא נורא.

 

הדיאטה שלי שהחלה אתמול היתה קצת קשה הבוקר בדרך לעבודה. הרגשתי חלש וראיתי שהעיניים שלי משדרות עייפות.
לארוחת הבוקר שלי ב- 8 ועשרים אכלתי
מנת חומוסים (רבע קופסת שימורים)
ביצה
שתי פרוסות לחם עם לבנה
חצי עגבניה
חצי מלפפון

 

לצהריים של שעה 12 אכלתי
קופסת טונה,
3/4 קופסת חומוסים
מלפפון
עגבנייה
שתי פרוסות לחם

 

האמת שזה היה מצויין. החומוס תוקע את המערכת היטב ומנטרל את תחושת הרעב.
עוד הבחנתי שאמנם מרגישים צורך להכניס משהו לפה כל העת אבל דווקא זה שאסור מוריד את התחושה הזו (ולא מעלה, נוסח התפוח האסור).
שכחתי את זה, אבל הנה למדתי את זה שוב. זו הסיבה למה בפעם הראשונה היה לי כל כך קל.