זה היה מין יום כזה שדברים פשוט לא הלכו בו טוב.האיש מאתמול לא התקשר. גם היום הוא לא התקשר.
חוסר תקשורת זה תקשורת. ומזל שלא הגענו לרותחין בינתיים ונשארנו בצוננין, כי זה כן היה קורה אז יכול להיות שהייתי במצב משבר עכשיו.
הפגישה בירושלים הלכה טוב. כמה שטוב יכול להיות במקרה הזה, אני מניח.
חוץ מזה, רציתי לפגוש את שני אבל לא הסתייע, אז בפעם אחרת.
השיחה עם אבא שלי תמיד מגיעה למקום שהוא אומר לי את אותו הדבר לגביי עבודה, ואתם יודעים מה, למרות שזה תמיד מגיע לאותו מקום, אני שמח שהוא אומר לי את זה כל פעם מחדש, אני שמח שסופסוף יש לי מי שיגיד לי את הדברים האלה. זה לא עניין של להתווכח איתו, או לא להסכים, או לריב. הוא צודק. ועם זאת, אני לא שלם עם לוותר על מה שאני עושה או דרך החיים הזאת. למרות שהוא צודק. ואולי עדיף שאשמע בקולו.
נשאיר את זה בטוב שהוא אומר לי את זה שוב ושוב.
ק.
חיכיתי לה. ציפיתי לה.
היום כשהיא שלחה לי את המייל, זה גרם לי עגמת נפש.
התפרצתי סתם. לא התכוונתי. היא נבהלה. אני מבין אותה.
קיוויתי שהיא תגיד לי "יוזף, תירגע, זה היה בטעות, חכה רגע, אני שולחת לך אחד מתוקן, תנשום רגע".
אבל היא לא עשתה את זה. הייתי מעריץ אותה אם היא היתה עושה את זה. אז כתבתי לה כמה מיילים, כל פעם מחשבה קטנה.
קיוויתי לשמוע ממנה. אבל זה לא קרה.
אני מקווה שזה יקרה. כי אני רוצה להתנצל ולא במייל. ואני רוצה לחדש את מה שהיה. ולבנות את הגשר בינינו.
אז אם את קוראת את זה- אני מצטער. בבקשה אל תזקפי את זה לחובתי ככה.
ואז הלכתי לחתונה. של חבר שאני אוהב.
היו שם שניים. אחד קירח שהיה עסוק בלגנוב את האקסית שלי ושבגלל דברים שידעתי שהוא עשה, ובגללה, עזבתי אותה. הבנזונה.
והבחור עם ההרבה שיער. שעשה משהו שלא עושים, אבל עשה אותו לי. וככה 2009 היתה השנה הקשה בחיי. והם היו רק שני פרקים מתוך מסכת קשה. אבל היו שם גם עוד אנשים. ובעיקר נהניתי לרקוד קצת, ונהניתי שכאב לי באונות של הראש ליד האזניים כשחייכתי חיוך גדול גדול על חבר שלי, שהכיר את אשתו ביומולדת שלי ב2009, וככה אני אזכור את זה.
אוף. כבר שעות אני מחכה שהג'ימייל שלי יקבל ממנה מייל בחזרה.
מוקדש לך,
גדלתי על פורטיסהד:
לינק. כי למרות שאני משוכלל כבלוגר, אני לא יודע לצרף יוטיוב לכאן.
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
