פיתחתי לי אבחנה חדשה בנוגע לנשים שאני פוגש או שאיני פוגש אך רוצה לפגוש.

באינטרנט אפשר בקלות לקבל תחושה שהאדם שמולך הוא אמיתי. אתה זורק עליו את כל מה שאתה מכיר ואז הם אמיתיים בעיניך כי מילית את החסר לגביהם בראשך.

התחלתי להבחין במי אמיתי ומי לא. יפה מידי ונוצץ הוא לא אמיתי. משחקת משחקים היא לא אמיתית. תקועה עם עצמה בלופ או במעגלים זדוניים היא לא אמיתית. גרה רחוק מדי היא לא אמיתית. מוכנה להפגש איתי עוד שבועיים שלושה כשיהיה לה זמן היא לא אמיתית (וגם שקרנית), לא יודעת לבטא את עצמה או לדבר רגשות היא לא אמיתית, סקסית אבסולוטית עם סמלי סטטוס היא לא אמיתית.

אני מתכתב עם מישהי שיש לה חבר המון שנים והם לא שוכבים והמצב הזה נמשך כבר כמעט חצי מהזמן שהם יחד. לתאר לה את המעגל הזדוני שהיא נמצאת בו (לא מוכנה לעזוב אותו ולא מוכנה להודות שזה גם לא עובד ושהיא מסרסת את עצמה וגם לא מוכנה להיות עם אחרים ובהדחקה קשה) היה הרגע שבו פתרתי את המצב הרגשי שלה בראש שלי, בערך.

כאב לי לקרא את כל מה שכתבה לי, כאב לי שהיא סובלת, כאב לי שהיא צריכה לחוות את הדברים האלה, כאב לי שאנשים לא בוחרים את החיים שלהם.

בנוגע אליה, בראש שלי, היא חצי אמיתית וחצי לא. היא אמתית כי אני יודע מי היא. היא לא אמיתית כי להתעסק איתה זה בור בלי תחתית שיקח ממני הרבה אנרגיות מבלי שהיא בכלל תהיה שם בעצמה... אותו הניתוק הרגשי שיוזף ברויר בספר "כשניטשה בכה" מדבר עליו בנוגע למטופלת שלו...

מה אמיתי ומה לא אמיתי

איפה כדאי להיות ואיפה לא

אני מתעסק עם עצמי בשאלות האלה ומשתדל לקחת את זה בצורה הקרה ביותר והפרגמטית ביותר שאני יכול.

פרגמטיזם- עולמם של אלה שרוצים להצליח