הגעתי מסיסובים היום. התראיינתי לסרט שיוצא ביוני בארה"ב ואחר כך פגשתי את אחותי. היא שלחה אותי לחנות ספרים יד שניה, הגדולה ביותר שהייתי בה מימיי, בכל הנוגע לכמות הספרים בכל אופן, יצאתי משם עם ארבעה ספרי צילום. כמה הם עלו לי? 17 וחצי דולר. אחד מהם עלה דולר. אחד עלה שלושה דולר. חחח. נפלאים. אחרי זה שוב פגשתי את אחותי. הלכנו להסתובב בחמישית. רצתה לקנות לי ז'קט. חיים קשים. בסוף לא מצאנו, אז קניתי לי תיק גב. קשה. קשה. יצאנו משם היישר ליוניון סקוור. היתה שם הפגנה גדולה. מסתבר שבניו יורק אסור לרכב על אופניים בכביש במבנה שליותר משני רוכבים. ברגע שזה קורה זו עילה למעצר ולהחרמת האופניים. היום זה קרה ופתאום היתה שם הפגנה רבתי. בישראל לא היו מרימים גבה. צילמתי גם צילמתי. עם הישנה. לסאבווי נכנסתי ועליתי על שלוש רכבות בשני דולר בלבד. היא היתה עם מעיל ורוד. בלונדינית חמודה, עשיתי לה עיניים והיא חייכה אלי במבוכה. לא הוצאתי מילה אבל היא נכנסה אחריי לסאב. נעמדתי לידה. את צלמת? כן. איזה יש לך? 20D (הרבה יותר טוב משלי, של קנון, י.ב) קיבלתי אותה לפני שבוע. אווו, מה את אומרת, את קוני שלי קיבלתי אתמול. אוווו האו נייס... רציתי לשאול אותה מה היא עושה היום בערב... אני עוד מעט יותר להתנסות ולתהות על המצלמה שלי בצילום לילה. גם רציתי להזמין אותה לרוקי. (יש היום רוקי בווילג'). זה לא קרה. הרכבת עצרה ב103. שיט, זו התחנה שלי, אני חייב לרדת (לא הייתי חייב, יכולתי לרדת עוד תחנה ולהמשיך לדבר איתה). זה בסדר... מחר קנה עוד אבוקדו. זה היוניון סקוור. חלק ממנו. העדשה שלי לא היתה רחבה מספיק כדי לקלוט הכל. לא נורא. מחר.אולי

לא יאומן

עשר בלילה פה, וכולם הלכו לישון.

מה נהיה?

על מה אני אדבר?
עם מי?

אני קורא לה קוני.

זו ניקון D70
היא התחילה איתי עם 3 עדשות
כרטיס 4GB
6MP
היא יורה כמו מטורפת
ועוד לא למדתי לעשות לה טוב
וחוץ מזה, היא באה עם עוד כל מיני אקססוריז.

היא הקדימה. יום לפני המועד.
אני אוהב נשים שבאות בזמן

מקרה שהיה כך היה:

קוראים לה רובין. הכרתי אותה פה בניו יורק. רובין היא בת לכרישת היי טק ישראלית ואבא בעל יקב מקליפורניה. אתם יכולים לנחש כמה כסף זורם שם.

אתם בטח לא יודעים את זה, אבל קליפורניה היא מהמקומות המובחרים ביותר לגדל בו גפנים. החום באיזור הזה של כדור הארץ עושה את שלו ונותן יין טוב. עוד מקומות הם למשל צ'ילה, ספרד, צרפת, איטליה, וכמובן- ישראל.

בכל אופן, יש זן של אמריקאיות, זן מאד מיוחד שאני מאד נמשך אליו של אמריקאיות, בעיקר אם הן במנהטן; הן גבוהות, לא פחות ממטר שמונים וחמישה סנטימטר, הן רזות, עד רמה של דוגמניות אבל בגלל מבנה גוף משוכלל ויש להן עור פנים to die for. בכל אופן, רובין שלי היא אחת כזאת. עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאין לי בעיה לגשת לאנשים ברחוב ולשאול איך מגיעים, מה עושים, לאן הולכים ושאר שאלות שכשאני עושה אותם, אנשים מרימים גבה ומציינים על עצמם שלהם אין אומץ לעשות את זה. בכל אופן, ככה זה קרה אתמול בזמן פסיעתי את אזור פן סטיישן למטה, חיפשתי לי את הסאבווי N או R שתיקח אותי דאון טאון לאזור הצ'יינה, התחשק לי לאכול שם וגם לקנות לי שתי חולצות NYPD שאני כל כך אוהב.

אגב, אחת כחולה נייבי ואחת אפורה. בנוהל. סלחי לי, שאלתי באנגלית ניו יורקית ישראלית שכולם אומרים שיש לי, איך מגיעים לסאבווי N או R. הממממ, לט מי ת'ינק, היא אמרה, אני חושבת שזה לכיוון הזה. לא, אמרתי לה, זה אפטאון. אה, נכון, היא חייכה במבוכה מנומסת,

טוב, אז בוא איתי, אני אראה לך איפה זה. היד הכתומה שברמזור הבהבה את ההבהובים האחרונים שלה לפני שהפכה

לכתומה לחלוטין ורובין החליטה שהיא עוברת ביי הוק אנד ביי קרוק. אני לעומתה, מפחד מנהגי משאיות ניו יורקים וחבריהם בעלי המוניות החלטתי לחכות, היא רצה קדימה ואני נותרתי עומד וצופה בגבה ככל שהיא מתרחקת ממני, לרגע חשבתי שהיא לא תעצור כי היא התקדמה וד אחריהרמזור אל הרמזור השני. היא לא הסתובבה, וחשבתי שהנה, פגשתי לוניטיק אמריקאית שרק נראית יפה, קמצנית עלובה.הרמזור השתנתה שוב ללבן וראיתי שרובין לא ממשיכה ללכת. אני התחלתי לעבור את מעבר החציה ופתאום ראיתי אותה מסתובבת

לעברי מחייכת. שמחתי. שיערה היה חום. קצת מפוזר וקצת עם קוקו. היא לבשה חולצת כפתורים ומכנסי מעצבים חומים ונעלה נייקי שוקס שחורות עם פס כחול שהיו שוקינגלי אמייזינג, היא נראתה לי פתאום אישה כלבבי עם טעם מעניין

בביגוד. תודה שחיכית לי אמרתי בחיוך. וואט'ד יו ת'ינק, אַייל ראן אווי? לא יודע, זה היה נראה ככה בהתחלה. אוו קאם און... איי סמל יזראליז פרום מיילז אנד מיילז אווי. ריייילי?! אמרתי בתמיהה, את כנראה הראשונה שחושפת אותי במערומיי שאני לא כל כך מתאמץ להסתיר, האמת שהאנגלית שלי די מזוויעה ואני לא מבין איך אנשים קונים אותה בכלל, יש לך שתי נקודות ממני על החשבון. כן, אמא שלי ישראלית... אייב סין ת'ם אול. אניווי, למה אתה הולך לN ו R, אתה יורד לג'אנק הזה בקאנאל סטריט? איך ידעת? וול, יו נואו, אני מכירה את ניו יורק. יש לך הצעה אחרת? אני בדיוק בדרך לסנטרל פארק, איבדת משהו חשוב בקאנאל? לא, סתם רציתי לאכול קצת ולקנות חולצות בזול. יראה לך אולי מוזר, אבל בא לך לבוא איתי? לסנטרל פארק? כמה נוח שהצעת לי, בדיוק תיכננתי לעשות את זה היום אחרי

באנרס & נובל אבל ירד גשם בבוקר אז ויתרתי. אבל תראה, שמש! כן, מסתבר, טוב, אני אבוא. מפה לשם, כנראה מצאתי חן בעיניה, נורא נהניתי מעוצמת הבטחון העצמי

שלה, דיגדג לי טוב, עצרנו בפיירווי וקנינו לנו שם טופי ליצ'י, דיאט קולה,

ואפילו, כן, אפילו יין קליפורני מצאנו שם, שהשם של אבא שלה מופיע עליו.

שאטו לפלר. מסנטרל פארק ווסט זה היה כבר ממש מרחק צעידה לבית שלה. כן, ההורים

שלה עשירים ולה יש דירה בחמישית. במה את עובדת? אני המנהלת שיווק של אמא שלי בחברה שלה. כמה נוח הנהנתי בהנאה. מה אתה עושה היום בערב היא שאלה אותי. אני מבין שיש לך משהו להציע לי, אמרתי בהתגרות. לא, פשוט חשבתי שאם בא לך ואין לך תכניות, אולי בא לך לבוא לסרט. אני

אולי גרה בחמישית אבל אני אוהבת סרטי טראש, בוא נלך לטריפל X החדש.

מה יש לאהוב באייס טי למען השם שאלתי אותה אין דה ניים אוף דה לורד.

תשמעי, היום זה במקרה הבכורה של מדריך הטרמפיסט, נראה לי יותר

הגיוני. טוב- שכנעת אותי. אז היינו בסרט. לא משהו. אבל לא על זה רציתי  לדבר.

-

אחרי שעשינו את הלילה ביחד במיטה שלה התעוררתי בסביבות 8. 8 בדיוק.

היא לא היתה שם. WTF אני שואל את עצמי, איך אני יוצא מפה והועל אחרי

ומה קורה פה?! קולם דאון אני חושב לעצמי בראש, לך להתקלח, אתה כבר תבין מה לעשות

כשהמים יזרמו. תאמינו לי, אני ממש דתי בקטע הזה, אנישם את מבטחי

במים. בדקתי קצת את הבית, הדלת היתה נעולה ושום פתק לא הושאר על המקרר ,

ליד הטלפון או על הדלת. נכנסתי להתקלח. מים משלושה כיוונים שטפו אותי, כל אחד בתצורה שונה,

אחד זרנוק חזק, כמו כזה של מכבי אש, אחד משפריץ כמו בטפטפה, ואחד

עושה מסאז'. פתאום משב רוח מגבי. אני מסתובב. זו היא. ערומה. הייתי בחדר כושר, אני שמחה שאין לך בעיה להיות לבד בבית.

-

שוב נגלה גופה אלי כמו אתמול בלילה. שדיים לנוח עליהם במידה הנכונה, גוף רזה אבל לא עצמותי, אגן בינוני. המושלמות של החוסר מושלמות, ככה אני אוהב את זה. נהניתי אתמות בלילה, אני הולכת כל בוקר לג'ים, אני רק בהתחלה, רק

שלושה חודשים אני עושה את זה, 4 פעמים בשבוע. אני מבין. תגיד, אולי בא לך להישאר עוד קצת, ראיתי את הזיקפה שלך הבוקר, אבל לא

רציתי להעיר אותך, אז הלכתי לג'ים להוציא אגרסיות וזה רק הכניס בי יותר,

בחיי שלא היה לי אף אחד שירד לי כמו שאתה ירדת לי, אתה וויזרד.

כמות הפעמים שאמרו עלי שאני וויזרד אוראלי היא ככמות הפעמים שאמרו

שיש לי מבטא אמריקאי יחד עם כמות הפעמים שאמרו שאני דומה לעברי

לידר ולרופא הראשי מER.

אממממ, כשאת מנסתחת את זה ככה...

-

כמו שמישהו אחר כתב... אני אוהב נשים.... אני לא אתעכב על כל האהבה שלי, אבל הדבר שאני הכי אוהב בגוף הנשי זה

כשהוא מתאים לי בול. כשבחדירה אני לא מרגיש את עצם האגן (טו סקיני)

וכשאני שם את הראש על החזה, הוא כמו כרית שהוכנה במיוחד בשבילי. את שאר המאפיינים אתם יכולים לקרוא בכל הכתיבה האחרת שלי על הנושא.

הבחורה הזו ידעה את העבודה. היא ידעה  לעשות לי ביד. נשים צריכות ללמוד

איך עושים את זה. רוב הנשים רוצות לגרום לגבר הנאה, אבל אין להן שום חזון

בעניין. היא חיכתה לי יושבת על קצה המיטה והורידה לי את המגבת הלבנה

שעטפה אותי. אני בדרך כלל לא יוצא עם מגבות, הפעם זה היה שונה. האיבר שלי היה בדרך למעלה כבר והיא ידעה שעם עוד מעט עזרה הוא יהיה

שלה. יד ימין החזיקה אותועל כל עוביו זזה פנימה והחוצה במהירות מתאימה

עם תזוזות מעגליות יחד עם כניסה אל פיה החם והרטוב שגירה את קצה

כיפתי שהפכה אדומה. פנימה והחוצה, פה ויד עם משיכה של העור ביד

השנייה אל הכיוון השני כדי ליצור מתיחה וחיכוך יחד עם תפיסה שלשק

האשכים עם כח אבל בעדינות, כמו שלימדתי אותה בלילה קודם. היא תפסה

את הקטע הזה מהר. אני אוהב שתופסים לי ולוחצים עד שאני אומר די.

הוצאתי את פיה ממני, ודחפתי אותה לשכיבה עם רגליים על הרצפה. ירדתי

גם אני על הברכיים ונשכתי אותה קלות באזור הברך. נשיכות קלות שהן

לוחשות יותר מאשר כואבות, הרמתי לה אתרגל שמאל שהייתהצד ימין שלי

וליקקתי מתחת לברך בזמן שהרגל שלה התכופפה שוב ונחה על גבי בעודי יורד

על גב רגלה לכיוון המטה שלה שהיה עדין בשיער, בהיר בצבעו, שיער חלק,

דק ודליל בצורה מגרה. עד למטה לא הגעתי- ננתי לה להתפתל. אווווו אני אוהב שהן מתחננות כשאני

עושה את שלי, משחק מקדים זו טריטוריה להשתפשף בה וכשמגיעים לרמה

מסוימת זה הופך להיות עניין של תחנונים. אתן רוצות הטרפה, ניתן הטרפה,

אין שום בעיה. עברתי אל הרגל השנייה רק שהפעם לא הרמתי את רגלה, אל

השארתי אותה על הרצפה מלקק את פנים הרגל בכיוון המפשעה. היא התרוממה והסתכלה עלי מלמעלה בעודי עסוק ברגלה הימנית וליטפה את

ראשי מלמעלה, עוטפת עם רגלה השמאלית את גבי להצמידני אליה. אני רוצה אותך בתוכי כבר תפסיק. נתתי בה מבט. את יותר מדי טעימה עניתי לה, תסבלי עוד קצת, עכשיו תשכבי ותפתחי

רגליים. אממממ, שליטה שטוב לאבד... טוב. בשני אגודליי פתחתי את שפתיה מקרב את אפי לגראונד זירו. אין כמו ריח

להעלות בי את החשק. היה זה ניחוח של מקלחת  בטעם פסיפלורה ואת גופינו

שטפנו בשמפו שיש רק כאן, שמפו בריח מנטה. אממממ  אמרתי לעצמי,

לטרוף אותה. לשוני נכנסה לתוכה, חמה חמה התחלתי להכניס ולהוציא בזמן שהאצבע

שלימסתובבת שם מעל הדגדגן, החלטתי לתת לו תשומת לב מיוחדת וליקקתי

אותו עוד ועוד. כן כן , תמשיך, זה טוב, אני גומרת, עוד, עם הלשון, כן,  כן, ככה

, עוד עוד, היא לחצה את ראשי לשפתיה התחתונות כשזרם פתאומי נשפרץ

ממנה לתוך פי. טעים, אמרתי. רוצה עוד? כן, עניתי. נשכבתי על המיטה והיא התיישבה מעל ראשי. קירבתי אותו לשפתיה וזרם

חמים וטעים של הנוזל שלה נשפך אל תוך פי שתיתי אותו בחשקה . הפתעות הפתעות אנחנו מגלים היום היא אמרה לי, אני רוצה שתגמור גם. היא הכניסה אותי אליה והתחילה לזוז עלי. תפסתי אותה במתניים והשכבתיאותה על גבה , מרים את רגלה השמאלית

למעלה. לא עברה דקה והייתי לפני גמירה. משחק מקדים ארוך גורם לשפיכה מהירה,

אבל מי אני שאתלונן על משחק של שעה. איפה לגמור שאלתי אותה. על פניי. יצאתי והחזקתי אותו קרוב לפניה משפריץ את כל הזרע הזה עליה, משבועיים

ללא סקס, היה בי המון המון. פתאום היא התקרב אלי כולה רטובה והכניסה

אותו לפיה לגמור את השאר בפנים במציצה אחת ארוכה ומלאת כוונה. את השאר היא אספה עם אצבעה והכניסה לפיה לניקיון סופי. אצבע מלאה בזרע אל תוך פי היא הכניסה כדי שלפחות נהיה שווים. היה מספיק לשנינו שם.

אין לי חשק מיני.
יכול להיות שזה בגלל שהייתי כמעט שבוע עם משפחה שיש בה שלושה ילדים 13, 9, 3, ועוד זוג הורים ועוד זוג הורים ועוד זוג הורים ועוד אמא ועוד מלאך בן שנה? והכל ביער בוודסטוק כשבחוץ יש  במבי מסתובבים והבוקר ראיתי משפחה של תרנגולי הודו (אם אתם מכירים וויסקי אמריקאי בשם ווילד טרקי- אלה החיות). כן. לבטח.
כמו שכתבתי לפני כמה ימים, זה קרה לי בלילה.

רשימת שירותים : בקרוב הרשימה של הבלוגריות שהייתי שמח
(לעשות, לפי רמת הכתיבה.)

האני... איימ הואום


הכל קורה בשירותים

אני רוצה להיות צלם של בתים, אני רוצה לצלם צילום פנים וחוץ, לעבוד במגזינים וכאלה.
חוץ מזה גם חדשות זה פנאן. זה לא פנאן, צריך ללמוד לצלם, יש לי המון מה לעשות, המון מה ללמוד, ללמוד לתת אמירה, ללמוד את הטכניקות והכל...

אבל אמירה... ובתים, אמירה ובתים ולהיות יזם. עד עכשיו, אם אני מבין את עצמי טוב ולומד את עצמי ואת ההנדסה של עצמי- הכסף שלי יבוא מיזמות של עצמי.
עכשיו, עד עכשיו אני עובד בצעדיי צב, נראה שאני לא מצליח להתקדם בחיים בלי שאני לומד את העובדות קודם. את העובדות ואת העבודה.
כל מה שלמדתי בסוציולוגיה מכין אותי לחיים שלי וכל מה שלמדתי בלנדמרק מכין אותי לחיים שלי והדבר היחידי שיש לי לעשות, ושאני יודע אותו מגיל 20 בערך, הוא לבצע, או במילים אחרות- להתחיל לקצור.
הכוונה בלקצור היא לא לקצור את התנובה אלא להתחיל ולהשיג את העבודה, ליזום אותה, ליצור קשרים ושאר חיטה ושעורה ומעבר לכל להשלים את התשבץ או יותר נכון- את הפאזל.
החיים שלי הם פאזל. בגלל זה הם כל כך הגיוניים, בגלל זה גם הדברים המופלאים הם נפלאים והגיוניים, וההנדסה מתרחשת. וזה  לא שאני יודע הכל מראש, וזה לא שאני לא עושה טעויות, אבל אני רואה את הפאזל כמשחק, וזה מה שהופך אותי לשחקן בחיים שלי.

צילום.
קליק!

אז אני קורא ושוקע במחשבות על עתיד.
נראה לי שלא כדאי לי ללכת למשרה הזו שבשירות המדינה. זה נראה כמו לתקוע את עצמי שם.
מצד שני, העבודה שאני עושה עכשיו לא מכניסה לי כל כך הרבה כסף, האמת שהיא מכניסה שם מעט מאד כסף.
ויש לי את הצילום, שבו אני לא ממש התחלתי עדיין ורק כשאגיע לארץ עם המצלמה יהיה לי משהו.
אז מה עושים?
מה עושים?
הטיול הזה... קיבלתי את כל הכסף מידיעות. שמחתי, כי חשבתי שינקו לי במס, אבל לא ניקו לי... וחוצמזה, אני אגיש עוד כמה שעות ויכנסו לי עוד כמה שקלים לחשבון ואז משתחרר לי הכסף מהחיסכון .... והכל אמור ללכת למצלמה ולמחשב... התחייבויות? נכסים?
הספר הזה שינה לי את כל התפיסת יחסים עם עצמים קנויים.
הוא מבחין בין דברי מותרות, סמלי סטטוס ובין עשירים ועניים. הוא אומר שם שעניים מתעקשים לקנות מוצרים שיש לעשירים כדי להרגיש עשירים (או כדי שיסתכלו עליהם ככאלה. במקום זה, המוצרים האלה מוציאים מהם את הכסף שגם ככה נמצא אצלם בשפל וכמובן שהם לא נהיים עשירים ממנו. אצל העשירים זה הפוך. הכסף שלהם מתרחב כי הם משקיעים אותו- בנדלן, באגח ובמניות, הכסף מתרחב מעצמו והוא זה שרונה להם את המתנות. הכסף שלהם עובד בשבילם במקום שהם יעבדו בשביל הכסל. כסל.

בוקר, 10 בבוקר עכשיו בדיוק, קמתי בשמונה, אבל אני ער כבר בטח משש כי הילד בכה...
רק 10 ואני מת ללכת לישון, אבל לא, אני נוסע למוהנק. מוהנק זה מקום באפסטייט ניו יורק... הנה, תקראו קצת.

אני לא יודע אם הייתי יכול לחיות במקום כמו וודסטוק לעד. אני לא יודע אם הייתי מסתדר פה, הייתי צריך הון התחלתי, ואז הייתי ממציא את ההון שלי מתוך הישראליות שלבטח היתה קורצת פה להרבה אנשים.
הנה, למשל, תעצמו עיניים ותדמיינו הר גבוה וירוק. עכשיו שימו ריבוע לבן באזור הלב של ההר, כמה מימן למעלה. ההר גבוה, והבית עליו. דמיינו את הנוף משם.

יואו, מרוב שלא כתבתי אני כותב בלי הפסקה, לא אכפת לי מה אני כותה וכמה אנשים קוראים אותו. למרות שהייתי שמח ליותר תגובות . זה רגיל אצלי בבלוג אבל ניחא.

טוב, אולי כשאחזור יהיו לי עוד חוויות לספר.

פתאום קם אדם בבוקר הוא מחליט שהוא עם ומחליט ללכת.
עדיין בוודסטוק, העיירה הזו חושבת את עצמה לעיירת היפים. זה די מצחיק לראות אנשים בגיל של אמא שלי הולכים יחפים עם גקינס משנת 1400 עם שקי שינה על הגב.
המון דברים קורים לי פה, בעיקר אני מקבל על עצמי בשמחה את המשפחה החדשה שלי... הילדים וכולם, זה די נחמד, אפילו יותר מזה, זה מוצא חן בעיני. מחוץ לבית שלנו יש משפחה של שלושה במביז שמלקטים דשא ושאר ירוקים, יש לי תמונות שלהם, זה די מגניב.
על ערב בערבים  האחרונים אנחנו משחקים ג'נגה, זה משחק די מגניב של לבנות מגדל מקוביות ומי שמפיל אותו ראשון מפסיד כי מוציאים לבנים מהקומות התחתונות ושמים למעלה.... אתם מבינים מה זה אומר.

היום עשינו על האש פורטבלו (רעיון שלי), צלעות במבי, סינטה, כבד, נקניקיות חריפות משו בסט ובצלים. הבנות רצו לאכול את השאריות מאתמול, ככה זה התחלק. הטסטוסטרון רצו לאכול הבשרים. אבל מה לעשות שהגברים היו ווימפס. אני הצעתי את ההצעה הבאה- שאלו יאכלו את זה ושאלה יאכלו את זה, לא צריך לריב.
אחרי זה אני הובלתי את הקנייה של הבשר, ושלשת רבעי שעה לפני שאכלנו אנשים לא עשו פרצופים של רצון. אמרתי לגיס שלי שאנשים יקחו את זה איך שאנחנו נשווק להם את זה- רעיון שלקחתי מאבא עשיר אבא עני שאני קורא. חלמתי על זה בלילה...
הנקניקיות התחילו. אני הכנתי אורז שבתוכו היו בצלים ופטריות. מעבר לזה הכנתי סלט ענק לא מהעולם הזה. נתתי לגיס שלי להיות על האש והיה מאד נחמד, היינו מתואמים ובכיף אני  מכניס אותו למשפחה שלי.
הדבר שהתחיל להעסיק אותי בימים האחרונים זה איך לצבור נכסים נוסח הספר שאני קורא ומה לעשות אחרי שאחזור מחול- האם להתחיל בעבודה החדשה שהוצאה לי, מה עם הצילום ומה עם העבודה שעדיין יש לי.

מעבר לזה, הייתי היום במקדש בודהיסטי על ההר שבו אני גר. כן, היה מגניב, רציתי לקנות מזכרות אבל כל כרטיס ברכה שם עלה 5 דולר- החלטתי לא לעשות את זה. אחד הסטיקרים הכי מדליקים שם  היו Nothing Happens. גם הגנבתי צילומים מתוך המקדש אבל אף אחד מהם לא יצא. יש יאמרו שזה בגלל המקדש ויש יאמרו שזה כי לא כיוונתי שיכנס מספיק אור בתריס. כך או כך יש לי תמונות יפות מבחוץ.

יש לי תמונות מהממות, אנחנו אוכלים טוב, כבר שלושה ימים שאני בלי טלפון ובלי לבדוק הודעות (אין פה קליטה), המשפחה מתחבבת עלי, לא היתה לי הזדמנות לכתוב בבלוג למרות שיש פה מספיק מחשבים, אני רואה סקוורלס ובמביז, ויש פה הוט טאב.
פתאום קם אדם בבוקר הוא מחליט שהוא עם ומחליט ללכת.
כמות האוכל שאני מכניס פה לפה היא עצומה.

זה בסדר, זה דווקא טוב שאין מתח מיני, את המחשבות שלי אני שומר לחלומות, אני מדמיין כל מיני דברים יפים. תדמיינו לבד:)

יומיים אני ישן על הרצפה בחדר של הילד. לומר שהשינה לא טובה תהיה שקר. מה שכן אני קם בשעות הזויות כמו 6:47. אחרי שקמתי ב- 4 להרים את הילד הבוכה משנתו.

אתמול בלילה בלכנו למועדון ברח' 14 פינת ההיי וויי של השדרה ה- 12 בווסט סייד, אחרי שהמקומות באיסט סייד עשו לנו פריחה.

כהרגלי הייתי מובילחברתי ברחבת הריקודים הבאמת מהממת... אחותי אמרה שפשוט השתנתה המוזיקה כשהאחרים התחילו לרקוד. נתתי לה להנות מהספק.
לימדתי את אחותי לשתות רמי מרטין (אך שמבוטא רמי מרטן), זה קוניאק משובח שהיא שתתה בפעם הראשונה בסמוק (מועדון ג'ז) שליד הבית. אני לעומתה לקחתי לי וודקה קרנברי סאוור. בימים האחרונים אני לא יכול שלא לשתותאת המשקאות סאוור האלה. כבר שתיתי וודקה סאוור, אמרטו סאוור, וויסקי סאוור, מוחיטו (שהיה סאוור) וזהו... אני חושב שזה בגלל שאני לא זוכר שמות של קוקטיילים, אז אני הולך על ברירת המחדל. אז רקדנו והיה מגניב, ואיזה ערס חולה נפש נדבק לאחותי ותפס לה את הספייס, אז באתי מאחורי ונכנסתי ביניהם בלי להסתכל עליו. היו לו עיניים של אחד שהיה הולך עם אקדחים לביצפר. הייתי נותן לו אגרוף אם היה מתקרב אלי. בכל אופן, אחותי התחילה להסתחרר. איבדה את השיווי משקל שלה פעמיים בערך. הרמתי אותה החזקתי אותה וחיבקתי אותה כאילו היא היתה חברה שלי. האמת זו היתה הפעם הראשונה שהרמתי אותה. קלילונת האמא. כיף לטפל בה.

יצא שהתחלתי לרקוד עם איזהאחת, כנראה פורטוגזית. לא יכול לומר שהיא היתה יותר מטורפת ממני, אבל מה שכן- היא היתה יותר אירובית ממני. לא עמדתי בקצב. אחר כך באה לרקוד מולי אחת שכל הגברים במועדון סבבו סביבה. סבבה אמרתי לעצמי, עד שגבר אחד התחיל לרקוד מאחוריה, שניים מימינה, ובטח עוד אחד לפניה, כשאני בסך הכל משמאלה. ידעתי שזה יהיה יוצא דופן להתחיל לדבר איתה, אבל הרגשתי ממש מוזר לרקוד לידה והחלטתי לא לרקוד לידה, כי זה פשוט היה הזוי. "תגידי, לא מפריע לך שכל הגברים במועדון מסתכלים עליך?" "לא, אני רקדנית מקצועית אני רגילה לזה..." ואז משום מה היא אחזה לי בזרוע ימין שלי כאילו היא היתה עמוד ועם היד השניה יגעה לי בבטן ואמרה לי עוד דבר או שניים שבכלל לא הצלחתי להבין והלכתי משם... ולא רציתי לרקוד שם, זה היה הזוי. 

אר כך המוזיקה השתנתה, לא היה לי מקום והייתי צריך את הספייס שלי- הלכתי לכניסה, איפה שיש הכי הרבה תנועה והכי פחות אנשים שרודקדים בעמידה. אז התחלתי לרקוד שם כמו ישראלי טיפוסי, בקפיצות והתרגשויות... כמובן שהיה לי קהל, ככה זה כשרואים ישראלי אסלי.

לא יצאתי היום מהבית. לא נורא, לבשתי חולצה שחורה שמאד מחמיאה לי. גם השיער הקצר שלי מחמיא לי, כולם אומרים לי את זה. אתמול אחרי שאמרתי לכם שיש משהו כזה שנקרא עוצמה פגשתי חבר שלי... אחד כזה שפגשתי פעם באבט"ש ושמאז פגשתי אותו הוא לא השתנה.  הוא אדם כזה שמנסה להבין את חייו לעומת לגרום להם לעבוד כמו שהוא רוצה. אנחנו מאד דומים. אני מזהה אצלו את דפוסי החשיבה והוא יודע שאני מבין אותו. הוא גם מעריך את הכנות הבלתי מתפשרת שלי איתו כי אני זורק לו חדשות איומות בפרצוף. ההבדל הוא שהוא נשאר ברמת ידיעת הדברים כולם ולא מוכן להתנסות בחיים עצמם, בלקחת סיכונים, בלקפוץ למים. הוא רק מדמיין איך זה ונשאר בדימיונו. אלה הם חייו ובסוף הוא ימות החתיך הזה, ועל הקבר שלו יכתב- "היה לו פוטנציאל".

-_-_-*

את המצלמה שלי הלכתי לתמחר בשני מקומות של יהודים. בסוף מצאתי באינטרנט דיל אחר, יש יאמרו יותר טוב- נו בטח, פחות 500 דולר, אבל אז אין שם פלאש וסוללה ספייר, אז לבסוף, אני מעריך אני אחסוך רק בערך 300 דולר, שגם זה כסף. האמת שאני מתרגש, המצלמה הזו היא מחויבות עצומה.

אני קורא עכשיו ספר, בכלל, הבית פה מלא בספרים של סוציולוגים ושאר הוגים, פשוט תענוג- אבא עשיר אבא עני. זה שם הספר.  בכלל, יש סוג מסוים של הקשבה שאימצתי לי מאז גיל 16 וחצי, פילטר מאד ספציפי, מאד מכוונן, מאד מעמת, מאד מבגר, פילטר של "מה אני יכול ללמוד ממה שנאמר"- הספר הזה הוא ספר כזה שהפילטר שלי מתעורר בו. בכלל, אני משתדל ללמוד מכל מה שאני קורא ולומד, כלומר, לקחת לחיים שלי את מה שאני לומד ולא להשאיר אותו ברמת הידע אלא לענטז אותו בתוך בתוך המערכת שלי, בתוך המחשבות , אל תוך הדם. אני אוהב שזה קורה. בסוף אני משתמש, אני נהנה ואני מפיק לחיים שלי. יש דברים שאי אפר ללמוד מספרים.

גם טור נוסף כתבתי על מועדון ג'ז, אני מקווה שהיא תאהב אותו, היי את... אני אתגעגע לילדוני, הוא הילד הכי יפה שראיתי בחיים, אפילו יפה יותר ממה שאני הייתי בתור תינוק. אמא שלי אומרת שאני הייתי יותר יפה ממנו. דעתה של אחותי חצויה בעניין.

אגב, אני שוקל 79 קילו.

אז אנחנו שלושה. ועוד אחד קטן. ועוד אחד גדול. וכל יום יש משהו חדש. ודברים קורים. אבל לא בקצב שציפיתי. בקצב קצת אחר. אבל אני לא נאבק. יש את מה שיש. ואז הלכתי לפה (בתמונה למטה) ונזכרתי בכל כך הרבה דברים, כמו שהפכתי להיות ציניקן, ושנהייתי נעלבן, ושהעבודה היא על איך אני, ועל לא לשנות את העבר אלא את היחסים שלי עם מה שקרה כך שאני נותר מועצם, ועל כל הבליינד ספוטס שאני לא יודע מהן ואני לא יודע שאני לא יודע מהן. וגם על- להיות נוכח.

הלן האנט מדהימה במציאות.

מדהימה.

זה לשכב במיטה

שלושתינו, עם התינוק באמצע ולחייך בשביל זה