| 4/2006
עונת הרחצה
היום פתחתי את עונת הרחצה. הלכתי עם חבר שלא ראיתי המון זמן. שנינו רצינו חוף שקט וכך מצאנו את עצמינו נוסעים צפונה על כביש החוף וחותכים מערבה אל החולות. המחזה שנגלה לנו היה עצום ומרגש. לא פחות בכלל מהחופים של סיני. מעבר לזה, החלטתי שהפעם הבאה שאהיה שם תהיה : א- עם מצלמה בעלת עדשה רחבה (כי יש שם הפתעה, שששש...) ב- עם בחורה שתדגמן שם בגד ים ג- מהזריחה מוקדם בבוקר עד בין הערביים כדי להשיג את ההפתעה בכל הצורות של השמש. אין לי מילים לתאר את היופי הזה. יש קטע שרץ עכשיו במיילים, לאנשים יש קטע עם רחוב סומסום: כאן | |
משפט השעה
אני מקנא ביהודים בשלושה דברים:
1- בהסתדרות
2- בחיל האויר
3- במכבי תל אביב
מנהל תחנת הטלויזיה הפלשתינאית רואה מכבי
| |
אתמול קניתי נעליים נהדרות.
אני מת על נעליים אך איני קניין שלהן. אני יודע מה טוב ואני יודע מה זבל.
הפעם האחרונה שקניתי נעליים היה ב-2002. אני חושב שזה היה בלונדון. נחתתי שם ותוך חצי יום חטפתי חום ולא יכולתי לנהל את הקורס שנשלחתי לשם לנהל. גם לשכב במלון לא היתה אופציה, והחלתי לראות את רחוב אוקספורד, אבל ללכת עם הנעליים שהיו לי היה לא אפשרי, אז נכנסתי לנייקי טאון וקניתי שם את הנייקי הכי זולות שהיו שם ב- 35 פאונד (אז זה היה כפול שש).
הנעליים שקניתי אתמול הן הנעליים הכי יקרות שקניתי בחיים, בטווח של מאות שקלים מהמחיר הכי גבוה השני. קודם לכן ויתרתי על נעליים שהיו בהנחה ועלו רק 400 שקל.
ידעתי לעצמי כבר מזמן שאם אני כבר קונה אני הולך על הכי טוב ואז אין לי בעיה מצפונית להשקיע בו הרבה כסף גם אם אין לי באותו רגע. אני יודע שבגלל שאני קונה נעליים פעם בכמה שנים- מותר לי וטוב לי להוציא כסף גדול.
אני מאד אוהב את הבלמים והאיזונים שיש לי בחיים בנוגע לקניות; אני לא רודף מותגים ואני לא בזבזן של מסעדות, בארים, פאבים או בגדים. זה נותן לי המון חופש כשאני יוצא לקניות.
היום הייתי בראיון עבודה שטוב שהלכתי אליו. אני לא רוצה לפרט בנוגע אליו, רק לומר שיצאתי משם ברושם מאד טוב ושהם מחכים לתשובה אם אעבוד איתם או לא. הראיון גרם לי לפקפק באם אני רוצה לעבוד בעבודה שכל כך רציתי ושעליה כתבתי בפוסטים הקודמים של השבוע הזה. הלכתי לשם והתלבשתי כמו מליון דולר, ואהבתי כל רגע. בחצי שעה הראשונה של השיחה בכלל לא דיברנו על עבודה. הם דיברו איתי על בישול, דיברו איתי על הצבא, על פסנתרים, על "מסע בין כוכבים" ועל שיווק. אחר כך הם דיברו איתי על מה מקפיץ אותי כשאני עובד ועל איך אני אוהב לעבוד. רק אחר כך הם סיפרו לי על העבודה ומאד אהבתי מה שדובר שם. בידיעה שאני הולך לעבודה הראשונה שקיבלתי, באתי לראיון עם זה שאני יוצא לטיול ואתן תשובה רק ביום שלישי, כדי לנסות את העבודה החדשה. זה הצליח ונתן לי מרווח נשימה נהדר.
בהיותי אדם עם תגובות מהירות, אני אוהב לקפוץ על דברים. הפעם ביטלתי את ההשפעה של התגובות ונתתי לעצמי זמן עיכול.
חודש מאי יהיה חודש טוב. חודש של הרבה מחשבה, ושל התקדמות בחיים, ואולי, כן אולי אני אוותר על המשרה שכל כך רציתי בשביל משהו שהלב אומר לי שהוא אפילו יותר טוב.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד
| |
זה נכון, לא זכרתי איך היא נראית, והיא נראית מצויין. חיכיתי לה למטה שתי דקות והייתי כולי ציפייה.
היא נעמדה מולי קרוב, ואז התקרבה עוד ואז התחבקנו.
כמה צעדים אחרי שהתחלנו ללכת היא שאלה על מה אני חושב. "על כלום", אמרתי ושתקתי. היא חייכה.
"זה כלום שאומר שאני שמח לראות אותך", הוספתי כשעברנו במעבר החצייה.
בבית הקפה נגעתי בזרועה. ליטפתי אותה. היא לא אהבה את זה אז הפסקתי. אין לה רגשות אלי אמרה, אבל אהבה את חברתי באותו זמן. תמהתי לעצמי כיצד לנהוג עם אדם שמצד אחד אומר שאין לו רגשות אלי ומצד שני מתנהג כמי שיש לו.
החלטתי לתת לה מקום. הסיפור בינינו פשוט מאד, הייתי מספר אותו כאן, אבל אנשים שאני לא אוהב קוראים לי בבלוג.
התחלנו לחזור לביתה. הזמן שהיינו בו יחד היה מצומצם, אך שמחתי על כל שנייה. הייתי משוחרר ונאמן לעצמי. כמו הפעם ההיא אז. ליוויתי אותה עד למטה. היא הסתכלה עלי, התקרבה אלי שוב, ונתנה לי לחבק אותה.
אחר, כשהרימה את הראש נישקנו זה את זו.
"יש לי חבר", אמרה. "את עוזבת אותו בכל מקרה", עניתי...
"יכול להיות", השיבה חזרה וקירבה את שפתיה שוב.
ידעתי.
| |
לעולם בעקבות השמש
לעולם בעקבות האור. א- היום אימנתי וצילמתי את הדוגמנית. זו הפעם הראשונה שאני מאמן "אימון עומק" אדם שעומד מול המצלמה שלי. האימון כלל שיחה על רגשות, על הבעות פנים תואמות, על העמדת פנים כשקר מתמשך, על חיבור לרגשות, על החצנת מה שקיים כדי לברר ולמתוח את גבולות המנעד. למרות שלאט לאט עמדתי על קנקנה של זו, אהבתי את עצמי על זה שלא נפלתי ליהירות שחצנית שחושבת שהיא יודעת את הכל מראש. זה התבטא בזה שכששאלתי אותה שאלות, לא ידעתי, ולא העמדתי פנים שאני יודע מה היא תאמר בעיני עצמי. זה נתן לי המון חופש לחקור את מה שהיא אומרת וזה נתן לה מקום להסתכל בתוך עצמה. במהלך הסשן עשינו אימון עיניים, הראיתי לה מה זה מבט פשוט ורגיל, מה זה פרצוף מעוניין, איך עושים פרצוף שואל ואיך יוצרים חור בפוסטר עם מבט נוקב. המבט הנוקב שלי הקפיץ אותה ממני בפעם הראשונה והשנייה. בפעם השלישית הכנתי אותה כך שתסתכל עלי לא כעל אדם שמסתכל עליה אלא כאובייקט שעושה משהו. זה עבד. כל כמה תמונות עצרתי והראיתי לה איך היא נראית. למדתי את זה במקור ממייקל ג'ורדן. הוא היה מקליט אימונים ומשחקים שלו וצופה בהם אחר כך כדי להבין איך הוא נראה, מה הוא עושה, מה הוא לא עושה ומה הוא משדר לאחרים- לשחקניו בקבוצה וליריביו. מצא חן בעיני בעיקר שבשלב כלשהו היא החלה עונה על שאלותיה בעצמה, כשעל כל שאלות ה"איך" שלה, היא ענתה ב- "מתאמנים". זה היה סשן ראשון משגע, אני מאד גאה בה ואני גאה גם בעצמי על זה שנכנסתי לתחום חדש באומנות שלי ועכשיו הוא התרחב. עכשיו אני גם מאמן וגם צלם וביחד אני צלם שמאמן וזו נישה נהדרת לחקירה ולעבודה.
ב- היום אחרי ששלחתי סמס לזו עשיתי לט גו ממוקד מזה ועברתי הלאה. הכנתי את הסטודיו שלי לדוגמנית. אחרי שהלכה, שוב שלחתי סמס אך הפעם ניסחתי אותו אחרת בכוונה לשאול שאלה ולבקש בקשה באותו משפט. כמה דקות אחרי זה היא התקשרה אלי. ציפיתי שתאמר לי שלא, ותחרוץ את יומי למפח נפש סופי. במקום זה, היא אמרה לי ש... הם החליטו להזמין אותי להתלמדות ראשונה ושביום חמישי אדע באיזה יום אתחיל בשבוע הבא ושאחר כך אומר מה דעתי. לא ידעתי מה לומר, התרגשתי מאד ועצרתי את עצמי מלהוציא צעקה מהפה. אם אעבוד שם באמת, וכשאעבוד שם, אני בהחלט אשאל- מה הקטע הזה עם טווחי היומיים שהם כפו עלי ובכלל, מה הבעיה להתחיל תוך יום יומיים, ולמה צריך לחכות שבוע (תוך הפגנת אי דיפלומטיות בעליל) ג- לעולם בעקבות השמש, הצרפתייה שלי התקשרה. הצרפתייה שלי היא כנראה מהדברים היותר יפים שמהלכים על פני כדור הארץ, אחד הדברים החכמים יותר (מהחריפות שהכרתי בימיי) שמהלכים פה ובטח ובטח בין היותר לא דיפלומטיות שמהלכות פה על הכדור (זה סקסי בטירוף גם כשזה מופנה אלי). שנה ושמונה חודשים עברו מאז, ולא חיכיתי לה לרגע אפילו, אבל בלב שלי פנימה יש מקום חם, אוהב, מתרגש ומאוהב בה. שנה ושמונה חודשים עברו מאז דיברתי איתה בטלפון בפעם האחרונה. שנה ושמונה חודשים שאני רוצה לקפוץ לפריז לבקר אותה. אחד הקטעים הכי טובים שכתבתי אי פעם קרה כשהייתי איתה, הוא היה רגע של התגלות בשבילי, רגע שבו למדתי משהו על מהות יחסים ונאמנות ללב- כאן. | |
דברים לא הולכים לי כמו שאני רוצה
אז אתמול התקשרתי והיא אמרה לי שהיא תחזור אלי.
בינתיים קיבלתי עוד טלפון ממישהי ויש לי על הגב עוד עבודה שאני רוצה לתת לה תשובה ואני צריך תשובות.
קמתי בבוקר עם התחושה הזו, שהיא כבדה ויושבת לי בגרון והתעסקתי עם עצמי חצי שעה באיך לנסח את השיחה, חושש להישמע טרחן, חושש להישמע אחרת.
או אז העמדתי את עצמי מול שתי אפשרויות: אתה יכול להיות מחוייב לאיך שאתה נראה ולהיות אומלל או שאתה יכול להיות מחוייב לפרנסה ולאיכות חיים ולהיות ה-מפיק של החיים שלך, שחושש להיראות רע אבל לא נעצר על ידי זה.
הרמתי טלפון, היא לא ענתה.
בינתיים אני עושה ברייק.
יש לי עוד כמה דברים שאני צריך לעשות, ממש לא על הדרך, אלא לתכנן מסלול, להגיע לכל אחד מהמקומות ולהציב שם את עצמי. אני חייב את זה לעצמי, אני חייב את זה לעצמי. אסור לי לוותר.
היום במקלחת, הודיתי בפני עצמי בפה סגור שאני מאמין בגורל. זה לא אומר שאני עובד פחות קשה כדי להשיג לעצמי את החיים שאני רוצה.
| |
על העבודה (או:) איך מתמודדים עם מפח נפש
היום התקשרתי לומר שאני מעוניין לעבוד שם.
שאלתי מה תשובתם והיא אמרה שהיא תודיע את תשובתי לשאר ותחזור אלי. מעבר לזה סירבה להוסיף.
נותרתי עם הציפייה ביד, ולבולבול שלום.
אחד מנושאי האימון החשובים ביותר שעברתי בחיי היה להיות בשלווה ולהיות בעוצמה לנוכח ובעת זמנים של חוסר וודאות.
יצאתי משיחת הטלפון לא מסופק. הבנתי שהיתה לי ציפייה למשהו אחר- לתשובה, ובטח לתשובה חיובית. ציפייה היא אחד משלושה נתיבים (באין מילה אחרת) שכשאינם מתגשמים, הופכים למפח נפש. נוסף על כך, כשהתחלתי את השיחה היא אמרה לי שהיא חשבה שאתקשר רק ביום רביעי, אך תיקנתי אותה והזכרתי לה שדיברנו על יומיים ושאני בעצם מקדים ביום. המצב השני המוליך למפח נפש כשאינו מתגשם הוא "תקשורת שלא הועברה (או לא הועברה נכון)". כבר בתחילת השיחה הבחנתי שהיה שם משהו לא ברור בתקשורת וזה שתיקנתי אותה רק הוכיח את זה.
המצב השלישי המוביל למפח נפש הוא "כוונה שנקטעה". לא ארחיב בנושא זה אך הכוונה מובנת.
כל אחד משלושת התחומים האלה לבדו יכול להוביל למפח נפש, ועל אחת כמה וכמה אם הם באים יחדיו, שניים או שלושתם.
מפחי נפש אנחנו דואגים להסיט מאיתנו ולהאשים את האחרים בהם.
אם נסתכל בעיניים פקוחות על מפחי נפש שלנו, ועדיף מוקדם לזמן האירוע ככל האפשר, נוכל לגלות שלא משנה מה קרה- אחד מהשלושה נוכח שם, ושמקור מפח הנפש שלנו הוא בתוכינו ולא בחוץ, לעולם לא בחוץ.
בטח תשאלו, חלקכם, נו, אז מה אם מקור מפח הנפש בתוכינו?
לחקירה ולהבנה על מקורו של מפח הנפש יש השלכות על מי שאנו כרגע ומי שנהיה בעתיד בנושא המסויים.
ראשית, כשאנו מבינים שאנו המקור לכך, יש לנו את היכולת לבחור אם להיות במפח הנפש או לוותר עליו. הרי בינינו, כשמישהו שופך עלינו משקה זה מציק לנו יותר מאשר כשאנחנו שופכים עלינו אותו. כשדברים באים מאיתנו, אנחנו פחות רגישים, יותר גמישים. יותר מכך, כשדברים באים מאיתנו, לרוב, הם בסדר כפי שהם, בלי שיפוטים, בלי הטחות אשמה. השיחה המתנהלת בראשינו היא: "אני גרמתי לזה, אין את מי להאשים" והעניין נגמר.
שנית, כשיש לנו היכולת לפרק מפח נפש לגורמים, אנחנו מפסיקים להתמודד עם תחושה אמורפית ומתחילים להתמודד עם דברים "מוחשיים" יותר כמו תקשורת, כמו כוונה, כמו ציפייה. פתאום אנחנו רואים את המטריקס של המפח, אנחנו יכולים לתת שמות. זו ראשיתה של עוצמה.
שלישית, כשאנחנו רואים איך מפח הנפש מהונדס כשהוא פועל עלינו, הוא מאבד מכוחו הלכה למעשה (כי הכל מבפנים) ואנחנו יורדים ממנו במהירות רבה יותר; משאירים את החיים שלנו נקיים מכעסים ומפחי נפש, משוחררים להיות פרודוקטיביים (הרי אנחנו לא פרודוקטיביים כשאנחנו במפח נפש או בכעס, אנחנו נכנסים למצב של נכות) ולוקחים אחריות על מה שמלכתחילה נובע מאיתנו- כשלעצמו זהו מצבור אדיר של אנרגיה וחיוניות. | |
 הסיבה שאני מצלם
כאן השאלה. הפוסט הזה הוא התשובה.
נבוכתי. ומרוב שנבוכתי הלכתי להיוועץ ביועצת סתרים שתגיד לי, לא- שתענה לי- על השאלה שלך שפתאום חמקה ממני. בעוד אני הולך וזו באה, הצלחתי לעלות על התשובה הכל כך ברורה לי שהחליקה מראשי כמו חמאה על מחבת טפלון: אני מצלם- כי אני רואה פריימים בראש.
אני רואה פריימים בראש ואין לי אלא לצלם אותם. לא למדתי את זה, זה משהו שהתחיל לקרות לי כשהייתי חייל.
מעבר לזה- הפכתי את זה למקצוע, ובמקצוע הזה לא מספיק לראות פריימים בראש, צריך גם לתכנן אותם בהרבה מקרים. זה כבר מסובך יותר, אבל אני עושה את זה בכל זאת.
דיברתי על אינטליגנציה, שתתבטא ביכולת של הדוגמנים והדוגמניות לשחק עם הפנים והגוף שלהם.
מה לי ולזה?
היכולת להביא אנשים לשחק עם פניהם ולהביע דבר מה שאני אתפוס בעדשה שלי היא עניין של ביטוי עצמי בשבילי.
בשביל ביטוי עצמי, כדי לבטא את עצמי- אני אעשה הרבה מאד. וזו הסיבה שאני מצלם!
| |
היום ראיינו אותי שלושה אנשים. השתדלתי להסתכל על כולם כדי ליצור מגע, השתדלתי לענות לעניין, השתדלתי לחכות לתור שלי כדי לא להיחשב חצוף ואפילו עשיתי פעם אחת את ההפך כדי ליצור איזון.
לפני כן, (הייתי היום באוניברסיטה) בשירותים, הכנתי לי רשימה של הדברים שעשיתי שהם בעלי משמעות בעבודה שאני רוצה להגיע אליה. הוכחתי שאני יזם, הוכחתי שאני יודע לכתוב, הוכחתי שאני יודע לצלם, הוכחתי שיש לי דיעה וטענתי שאני יודע לגרום לדברים לקרות. אני ואתם יודעים שזה נכון. הבלוג הזה הוא ההוכחה, אבל אנשים אחרים חייבים להבין שהיום בעידן החדש שאנו חיים בו אנשים יכולים להיות משכילים ועם הוכחות וירטואליות, שזה דבר לא קטן. כמובן שאני, הצלחתי גם בבשר וגם ברוח (סוג של בדיחה לתלמידי אוני' ת"א).
המשפט האחרון של המראיין הראשי שלי היה: אנחנו ניתן לך יומיים, אני מאמין שלא טוב לקחת החלטות פזיזות. בזמן הזה אתה תחשוב ואנחנו נחשוב. בעוד יומיים תתקשר ואז תבוא להתלמדות ואם בסופה נראה כי טוב נתחיל בהכנסה שלך לעניינים.
פה תמה הפגישה, הם לחצו לי את היד ויצאו מהחדר.
על האופנוע הערכתי את הבחור. הוא קבע עובדה לכולם וגם לי. עוד יומיים תתקשר, לא קודם.
זו היתה תכונה מנהיגותית ואפילו שאני בצד המקבל- הוא שם גבולות וקבע מה הולך להיות,
מאד הערכתי אותו על זה. סוף סוף מנהיג. (לא רע לקבל מחמאה כזו ממני אחרי 20 דקות הכרות)
| |
פגישה צילום הכרות רעיונות
נפגשתי איתה. היא יותר יפה במציאות מבכל הצילומים גם יחד.
מבוכה ראשונית, היא בגובה שציפיתי, אני גבוה לה מהציפיה. עוברים הלאה- מה למדנו ואיך הכרנו את החברה המשותפת.
למה את רוצה להצטלם? נשמע כמו התחלה של פוסט אירוטי, זה לא.
השיחה התגלגלה לה, ישבנו בבית קפה איזשהו והסתכלנו החוצה ועל קטלוגים שהיו מונחים על השולחן.
שאלתי אותה למה הצילומים יפים ומוצלחים ולמה חלק מהם לא.
אחר כך היא סיפרה לי על העמדת פנים.
הסכמנו בנוגע לפוטושופ.
דיברנו על מנעד פנים.
זו לא מילה שקיימת לה בלקסיקון ודורשת הכרות. לא רק הכרות, היא תצטרך להתאמן.
זה יהיה כמו להדריך שחקנים, רק שאני לא רק אדריך אותה, אני אעבוד איתה על דמיון מודרך.
בדרך על האופנוע הראש שלי התחיל לעבוד. לבשתי ג'ינס מקובל וחולצה קצרה ורתחתי מהרוח החמה שנשברה עלי. פתאום החלו טיפות קרות של גשם להיזרק עלי, טיפות קפואות עם רוח חמה- זו היתה אורגזמה ואנטיקליימקס באותה נשימה.
בסופו של דבר אני רוצה שהמצולמות שלי יביעו אינטליגנציה. אינטליגנציה נבחנת אצלי ביכולת לשחק עם העצמי.
כמובן שיש רמות שונות של משחק ורמות שונות של שחקנים. אף פעם לא תיארתי את זה כמו שתיארתי את זה עכשיו.
ראיתי צילום שלה קיר של חנות. היא היתה היחידה ללא הבעה כלשהי מכל הבנות. אמרתי לה את זה בצורה מסוימת שהעליבה אותה.
אמרתי לה שלא תעז להיעלב ממני כי כל כוונתי היא לעבוד איתה וזה לא כולל השפלות. היא חייכה בהבנה.
אני רוצה לעבוד איתה, זה מסקרן ומרגש אותי, היא תהיה ללא ספק, האדם היפה ביותר שצילמתי עד כה, בעיניי.
| |
דכאון?
הייתי צריך קצת טיים אוף. התנתקתי מכמה אנשים ומהבלוג הזה.
אתמול צילמתי המון והמון יצאו לי ממש טובות.
לצערי לא יצאתי מהבית היום ואני מחפש לי מה לעשות.
עזבתי מקום עבודה אחד שהכניס לי כמה גרושים מכתיבה. לא הבטתי אחורה.
במקום בו פצעתי את עצמי לפני שבוע באגודל מסתבר שיש לי אינפקציה. מן הראוי שאנקה אותה.
אתמול בשתיים עשרה בלילה פתחתי בלוג פוליטי עבור מישהו.
מצבי?
לימדתי את עצמי לא לצפות לטוב.
הפכתי את עצמי לאחד מהאנשים שכשאני מאמן אותם אני מראה להם כמה החלטות-נוגסות-חיוּת הם עשו בחיים.
נדמה לי שאני מעניש את עצמי.
אתמול אכלתי סלט-שלוש פרוסות עם חומוס-שווארמה.
היום אכלתי תבשיל לא טעים של תירס-חומוסים-פטריות. לא יודע מה חשבתי לעצמי.
מהיומיים האלה אני מסיק שאנשים שמים את עצמם לבד, בדיוק כמו שאני שמתי את עצמי לבד.
זה לא מודע, אבל הבחירה בהירה לי כשמש. תחושה של "אם אין אני לי", ואין בילתה.
שמתי את עצמי לבד,
כבר יומיים שאני לא מדבר עם אמא שלי
| |
יומני היקר
הגיע זמן ההתכנסות פנימה
למה אני מרגיש ריחוק מהקרובים אלי
וקירבה עם הרחוקים ממני?
רחוקים שרציתי קירבה עימם לא מוכנים
אני נסגר
זה נראה לי נכון
To thy own self be true
good bye
| |
יומני היקר
אני מרגיש כאילו כשלון הקונספציה
החלטות שעשיתי בעבר, עקב נסיבות שונות ובחירות שנעשו במודע לא עמדו במבחן המציאות, וכן, אני חד, לפעמים נוקשה בהחלטות שלי איתי.
הפעם הזו היא גם כזו.
מה לעשות שרק במגע עם מים אני מבין את זה. הבוקר בשירותים ועכשיו באמבטיה.
כשלון הקונספציה.
לא אוסיף מילים.
זכור
| |
ליל שישי
אחרי בקבוק פינלנדיה עם חבר החיים נראים באור אחר לגמרי
שמתם לב לזה?
אפילו יש לי קליפ שיראה את זה אבל 17 מגה לא עולים בקלות...
אולי כשאקטין אותם
| |
רוקי. אנתרופולוגיה חלק ה'
במהלך התקופה קיימתי חמישה ראיונות עם מעריצי רוקי ובנוסף, הפצתי סקר לא מייצג בפורום הקהילה באינטרנט לו ענו 11 אנשים. אחת השאלות שהעליתי היא: מדוע את/ה ממשיכים לבוא לרוקי?
רוב התשובות דיברו על "האווירה". האנשים שענו (אין סיבה לראותם כיוצאי דופן בעניין) דיברו על החברות שלהם עם האחרים, הכיף, האנשים; היו שענו שזו אובססיה שלהם (אני נוטה לחשוב שזו הגזמה מכוונת לשם הומור), דיברו על תחושה נוחה ומשוחררת יותר ממקומות אחרים, על כך שאפשר "להתלבש איך שרוצים" והיו שענו שלא ידעו מה סוד הקסם של המקום. בפרק ב' של העבודה יורחב הדיון ב"תחושה הנוחה והמשוחררת" הזו.
אחד המרואיינים, ג', מראשי הקהילה בארץ בעבר וששמו הולך לפניו בקהילה גם היום כפי שחזיתי בעצמי במספר מקרים סיפר שהשתתפות ברוקי "משנה סדרי חיים" ועל אחת כמה וכמה אם אתה חבר בקאסט: "זו קבוצת שחקנים, נפגשים פעם בשלושה ימים (כשמתקרב זמן המופע ואף יותר, אך שכיש זמן רב לקיום המופע נפגשים אחת לשבוע או לשבועיים) וחוץ מהחזרות זה לתפור תלבושות, אביזרים, חלקי תפאורה..." עוד סיפר ג' (בנושא שינוי סדרי החיים) שכאחד שרצה בעבר להגיע להקרנות המופע בקולנוע כוכב מרחוק היה עליו לארגן את הנסיעה שלו מראש. "אם לא היה טרמפ היינו לוקחים מונית, תשעה אנשים, 250 ₪ לכל כיוון, היינו מתחלקים". השנים עברו, טרם עידן האינטרנט, סידור ההגעה היה לוקח זמן רב עוד יותר: "אנשים עושים הכנות על איך יגיעו בגלל שזה מכל הארץ- עכשיו יש אתר ואפשר לשאול, אבל פעם היה צריך להרים המון טלפונים כדי להשיג מישהו. וזה רק בתור צופה".
ג', בשונה מהאחרים, אולי עקב היכרותו רבת השנים, היטיב להבחין ולענות לי ברמה הסוציולוגית לשאלה "מה גורם לאנשים לחזור לרוקי?". "רוקי מקרב לאנשים אחרים... מתאגדים סביב נושא ובזכות המפגשים נוצרים קשרים אישיים...". כדי להבהיר את התופעה מבחינה חברתית מתוך היכרותו את התחום הפנה אותי ג' לתחום אחר, משחקי תפקידים: "במשחקי תפקידים", טען ג', "אנשים עוטים שריון וחרב. (אלה אנשים) שהתחילו את דרכם כמופנמים והמסגרת נותנת להם לגיטימציה לעשות דברים שהם ההפך מהמותר- זה הרבה יותר קל". כך גם ברוקי, טוען ג', "ברוקי מרשים לך לעשות בקולנוע מה שאסור לך לעשות בכל סרט אחר. כשאדם הולך לקולנוע הוא הולך (לַבוש) קז'ואל. לְרוקי יש לגיטימציה לבוא בלבוש מינימליסטי, הלבשה תחתונה, גותי, בתור הדמויות מהסרט ובכל תחפושת אחרת". בנוסף, בכל הנוגע להתנהגות באולם "אתה לא יושב אלא עומד ורוקד וזורק אורז, אתה מפריע, צועק, שר, זורק דברים. זו אנרכיה מאורגנת, יש חוקים ברורים, אתה חוגג את חופש הביטוי אך זו מערכת ממוסדת. זה משחרר ואנשים לא חווים את זה בצורה אחרת. כשעושים את זה במשך הרבה זמן זה מחלחל לאישיות שלך במובן הרחב".
כדי לשפוך מעט אור על המילים "מחלחל לאישיות שלך במובן הרחב" אביא חלק ממייל שקיבלתי מאחת מחברי הקאסט שסיפרה על המשפט המודגש את הדברים הבאים:
רק על הציטוט הזה אני יכולה לספר לך שמתחולל שינוי מרחיק לכת במובן של 'תפיסת העצמי'. בקיץ האחרון, כשנכנסתי יותר לקטע של רוקי, פתאום מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב אם מה שאני עושה כ"כ מוזר. כי לאנשים אחרים, שהם לא 'רוקיסטים', זה נראה מוזר. אתה יודע מתי אתה מבין שמשהו מוזר קרה לך? כשאתה יושב באוטובוס ואומר משפט כמו "באורגיה האחרונה עלו לבמה מעט מאוד אנשים..." ולא מבין למה אנשים מסובבים אליך את הראש.
אדם שיגיע בפעם הראשונה ל"מופע הקולנוע של רוקי" יכול למצוא את עצמו חווה חוויות מוזרות. מעבר לכיסאות ולמסך שנמצא בקדמת האולם, החוויה היא לא של אולם קולנוע אלא של תערובת אולם תיאטרון ודיסקוטק- באחת ההופעות התנוסס כדור מראות מתקרת האולם, טרום המופע מתנגנת באולם מוזיקה עכשווית בדרך כלל (במופע לציון יום השואה/יום הזיכרון/יום העצמאות התנגנו ברקע שירי ארץ ישראל) אך הבחירה אינה מקרית, באחת הפעמים היה מיקס בין השיר "supersonic", שיר פופ קצבי לבין "גבעת התחמושת". מטרת המוזיקה כמו מטרת ההתאספות מחוץ לאולם זמן רב לפני המופע, לשמש כ"מכשירת לבבות" לאירוע או במילים אחרות- לשמח את האנשים ולהרים את המורל וככל שהאירוע מושקע יותר (עבודה בלעדית של הקאסט האחראי) כך זוכה הקאסט (והמופע כולו) להשתתפות רבה ושמחה יותר מהקהל, לביקורות טובות יותר אחרי האירוע ולהיזכר כ"אחד מאותם מופעים" הנחקקים בתודעה של הקהילה.
לפני המופע הוילון שעל הבמה סגור בדרך כלל כדי לאפשר לשחקנים להתארגן ללא הפרעה (הוילון לא עוצר את מי שרוצה לעלות לבמה בכל זאת וגם אין מי שיעצור אותו, אין מפקחים מהסוג הזה). בפעמים אחרות- הוילון פתוח כולו ויש פעמים שבהם אין וילון בכלל. עניין "אחורי הקלעים" ו"קידמת הבמה" מיטשטש לחלוטין בערביי רוקי- השחקנים מתערבבים בקהל וחלק מהקהל, בדרך כלל חברים של שחקני הקאסט עולים לבמה, ספק כדי לעזור ולייעץ וספק כדי... להיות על הבמה בזמן ההופעה. העירבובייה וחוסר ה"סדר" שולטים במרחב. באוויר ישנה תחושה של השהיית ביקורת ומיניות שאינה מתאמצת להסתיר את עצמה- פעמים רבות ניתן לראות זוגות מתנשקים בתוך הקהל.
הכניסה לשדה בפעם הראשונה היתה קלה באופן מפתיע. לאחר שחיכיתי עם כולם מחוץ לקולנוע קניתי כרטיס ונכנסתי לאולם. התיישבתי בשורה הראשונה בכסא הקיצוני ליד הקיר ע"מ שאוכל לראות את המתרחש על הבמה וגם בשאר האולם. יכול להיות שהלבוש שלי ש"לא משך תשומת לב" (ג'ינס וחולצה) דווקא משך תשומת לב אך כמדומני שהיתה זו דווקא המחברת שלי שגרמה לבני נוער רבים, לרוב נערות צעירות לבהות בי רגע ואז לחייך ולהציג את עצמן בעודן מתעניינות בכתוב במחברתי. מאוחר יותר באותו ערב, אך גם בהמשך עבודת המחקר הבנתי שאין זה מקרה יחיד אלא שזו האווירה הכללית בין האנשים- חברותיות, התעניינות באחר, שמחה כללית ופתיחות לא ביישנית ולא אופיינית כלל למקום הומה אדם.
| |
יום שישי הראשון
האמת שאני צריך חיבוק.
אני יושב בבית, לא עושה כלום.
כלום לא מחכה לי בשבוע המבוזבז הזה, אני יושב ולא קורה כלום.
אני מסתכל על הנוכחים, מחפש לי עניין- ואין.
וקשה לי עם זה. יוזמה היא לא תמיד הצד החזק שלי, בעיקר לא כשאני במצב כזה, בו כל יום הוא יום שישי ושאחריו מגיע יום שבת, ובכלל אמצע השבוע.
רשימת הדברים שלי לעשות לא גדולה. אמנם אפשרית לעשייה אך לא מאתגרת באמת- לכתוב טורים למישהו, לסנן דוא"ל למישהו אחר, לקרוא ספר על אינטרנט שהוא באמת מעניין אך לא פתחתי אותו כבר חודש אולי.
טלפון תצלצל- תראה שלמישהו איכפת
למה רק אני עובד על זה?
רק לי אכפת?
| |
ישנתי הלילה טוב. חלמתי על בחורה, היא היתה קשוחה, שיער שחור ארוך, חזקה,
עבדה בתעשייה, כנראה היתה מפיקה.
היא באה לחזר אחריי אבל גילתה לי את זה רק אחרי הרבה זמן.
בעצם היא באה להציע לי להיות צלם ביתון שלה, אחרי שאמרה לי שהיא רואה צילומים שלי כבר הרבה זמן
| |
כבר שנה שכשאני עובר בדיזינגוף, במעבר החציה המקולל שם, המוח שלי עושה לי פלאשבק ואני רואה את עצמי באמצע פיגוע המוני. היום, בפעם הראשונה, באמצע כנס עולמות 2006 קראו לי לסוע לצלם בבית חולים איכילוב.
| |
רוקי. אנתרופולוגיה חלק ד'
אני מתחיל עם יומן השדה, החלק המרכזי בעבודה, גם אותו אחלק למספר חלקים.
יומן שדה
סצנת רוקי מתקיימת בימי שישי האחרונים של כל חודש בקולנוע כוכב ברמת השרון. ההתקהלות של מעריצי רוקי, על פי רוב מגיל 16 עד גיל 24 מתחילה בסביבות השעה 23:30, כשעה לפני ההתחלה הרשמית של האירוע, 24:30. פעם אחר פעם הייתי מגיע לאזור קולנוע כוכב, מחנה את רכבי וצועד לקולנוע מצויד במחברת ובמצלמה ולעתים גם בלי כלום, כדי "להיכנס לאווירה" ולא להיות חיצוני לה מעמדת החוקר.
תיאור המקום מבחוץ- קולנוע כוכב עומד בראש גבעה ברחוב הראשי של רמת השרון. המתחמים שבו כוללים את רחבת הכניסה בה יש מקום רב לאנשים להתאסף (אירועי רוקי מושכים את כמות הקהל הגדולה ביותר באופן מתמשך, לרוב ממלאים יותר מחצי האולם אם לא את כולו, בערך 200 מקומות), רחבת השלט של הקולנוע, איזור יציאת החירום והירידה לחניית הקולנוע.
קולנוע כוכב נותר אחד מבתי הקולנוע האחרונים בישראל של הדור הישן- במתחם הקולנוע יש אולם הקרנה אחד בלבד. המתחם מתחלק לשתי זירות עיקריות לפני תחילת האירוע (רחבת הכניסה ורחבת השלט), שתי זירות מרכזיות במהלך ההופעה(במת הקולנוע והרחבה שבה עומד הקהל) וזירה אחת מרכזית, בדרך כלל, לאחר המופע (יציאת החירום והחנייה).
לפני תחילת ההקרנה מתאספים כל הבאים ברחבת הכניסה וברחבת השלט של הקולנוע (רחבות מופרדות ע"י שביל) ומעבירים בו את הזמן בנשיקות, חיבוקים, הכרויות, שיחות, שירה, השתעשעות והצגת הבגדים והאיפור איתם הגיעו אחד לשני. בזמן הזה בו נאספים המעריצים הרבים מחוץ לקולנוע עסוק הקאסט של המופע הנוכחי (האנשים היחידים מתוך המעריצים המורשים ע"י בעל הקולנוע להיות בתוך האולם) בהתארגנות בתוך אולם הקולנוע- בהכנת התלבושות, האיפור, ההכנות האחרונות לפְּרופְּסים, לתאורה ולמוזיקה.
חשוב לציין שלא כך היה תמיד- בעבודתה הסמינריונית לתואר שני בתיאטרון משנת 1997 טוענת ציפורה(שם בדוי,שעשתה עבודה סמינריונית על רוקי בעבר) שכשהגיעה לפגוש את צוות ה"להקה" (כך קראה לקאסט) בשעה 23:00 בלילה מחוץ לקולנוע כוכב הם התאפרו והתלבשו לאור תאורת הרחוב בלילה הקר וקיבלו ממנהל הקולנוע 5 דקות בדיוק להתארגן בתוך האולם עד שהוא פותח את הדלתות לקהל להיכנס.
את ההתאספות מחוץ לאולם זמן ארוך לפני ההקרנה אפשר להבין במספר צורות. ניתן לראות את הפונקציונאליות ה"יבשה" בעניין- הגעה לפני הזמן מבטיחה שיישארו כרטיסים למופע. קרו מקרים בעבר בהם נותרו מעריצים רבים מחוץ להקרנה עקב גודש האנשים שהגיעו. היו אלה זמנים בהם ההקרנות היו אירוע חד פעמי לאורך תקופה, אירועים שלמרות שהביאו מעריצים רבים, נחשבו אקסצנטריים, עוד לפני שהתופעה התמסדה, והתופעה אכן התמסדה עם הזמן, כפי שאדגים מאוחר יותר. למעשה, הדאגה מאי היכולת להשיג כרטיסים למופע היא הדבר האחרון המעסיק את הבאים, זו אולי תוצאת ההתמסדות,אולי ההישג שלה. בשבילם "רוקי" הוא סיבה לחגיגה- הזדמנות לפגוש את חבריהם בצורה "מאורגנת", להכיר אנשים חדשים (מהר מאד מכירים אנשים חדשים ברוקי, אווירת פתיחות רבה היא אחד הסממנים הבולטים ביותר בקהילה הזו), ולרבים- מקום של פריקת עול מהמוסכמות החברתיים- פריקה המתבטאת בהתלבשות כמו הדמויות, איפור (פעמים רבות מוגזם), Cross Dressing , עפ"י מילון פרינסטון הוא: "טרנסוסטיזם: הפרקטיקה של לאמץ בגדים, התנהגות או את התפקיד המיני של המין השני- גברים בשמלות, נעלי עקב, גרביונים, מחוכים, איפור, ויש אף כאלה המורידים את כל שיער הגוף שלהם ומתגאים בחלקלקותם, דבר המושך אליהם מיד חלק מבנות הקהילה ; נשים בלבוש מינימלי שמסתכם לעיתים בתחתונים וחזייה בלבד אך גם לעתים בלבוש בעל מאפיינים גותיים.
בסביבה של מופע האימים של רוקי יש מערכת נורמות מתירנית וחופשית הרבה יותר מזו שקיימת בחברה הדומיננטית. אנשים שמרגישים שהם אינם מתאימים או מסכימים עם הנורמות של החברה הכללית נמשכים לסרט בגלל החופש לחקור דרכי התנהגות, אמונות ומיניות אלטרנטיבית מבלי להיפגע. שם הם מגלים קבוצת רֵעים המקבלת אותם משום שהם שונים משאר החברה. המפיק לו אדלר מציין לגבי המעריצים של הסרט (Henkin, 1979) "... הם לא מחפשים את אותן דרכי הביטוי או התעסוקה- ספורט, מוסיקה, רומנטיקה וכו'- כמו אנשים אחרים. הם מצאו מקום לבטא את עצמם ברוקי".
(שם משפחה, 1999)
המשך בפוסט הבא
| |
רוקי. אנתרופולוגיה חלק ג'
כמו שהבטחתי, עבודה שהכנתי לאוניברסיטה בזמנו, והפעם- מילון מושגים. אני אמשיך לתת את זה במנות קטנות ברשותכן, אני לא אוהב פוסטים גדולים.
מילון:
"רוקי" כמו כל תופעה חברתית אחרת, כמו כל אוכלוסיה בעלת גבולות משל עצמה, כמו כל ארגון הרואה בעצמו גוף- יש לו שפה משלו. על מנת להבין את תופעת רוקי יש להתחיל בהסבר לשוני קצר, הסבר ה- EMIC של הקהילה. להלן קיצור המונחים כפי שהם מופיעים באתר קהילת המעריצים.
Cast קאסט (להקת השחקנים)- הקאסט הוא להקת השחקנים אשר מעלים את מופע הקולנוע של רוקי על הבמה בקולנוע בזמן שהסרט מוקרן על המסך מאחוריהם. כל קאסט מונה בערך 10-15 משתתפים שאחראים "על הא'-ת' של כל הופעה בנפרד. הקאסט מכיל את השחקנים שמשחקים את הדמויות שבסרט, אחראי אביזרים (בעברית "פְּרוֹפְּס"), במאי ומאפר/ת ועוד כהנה וכהנה אנשי צוות.” הקאסט מורכב חודשים מראש (אם הוא חדש) ובאותו רגע מתחילות ההכנות לקראת המופע הקרב שלו. למפגשים של הצוות ולחזרות קוראים מיפקאסטים (מפגשי קאסט) בהם השחקנים נפגשים ב"תכיפות לקיים חזרות, לכתוב פרישואים וסתם לכייף בחברת אחיהם לקאסט”.
הוירג'ן Virgin- הוירג'נים הם האנשים שעוד לא ראו את מופע הקולנוע של רוקי בקולנוע כפי שהוא כפולחן.”על מנת שיהיה ניתן לזהותם בנקל, הוירג'ינים מסומנים לפני ההופעה באות הקלון "V" על מצחם על ידי חברי קאסט או אנשים מהקהל שאינם וירג'ינים. ישנן הופעות שבהן הוירג'ינים זוכים לייחס מיוחד במהלך הפרישואו".
Pre-show הפרישואו- הפרישואו הוא ההופעה המקדימה שלפני הצגת הסרט עצמו. הפרישואו "מכיל בדרך כלל מערכונים וכל מיני כאלה (נונסנס וסאטירה בענייני אקטואליה מקומית וענייני הקהילה, עם דגש על ירידות על אנשים בקהילה ועל הדמויות בסרט) שאותם מעלה הקאסט שמככב באותו ערב. קאסטים כדוגמת "צוות נזק" האגדי ו"הרגליים המזוהמות" החדש הינם קאסטים המוקדשים כולם להעלאת פרישואים ואינם מבצעים את הסרט בעצמם.
A.P'S – Audience Participations- השתתפויות הקהל- השתתפויות הקהל (או בקיצור: האֵייפִּיז) היא הנדבך השלישי לכל הופעה של רוקי והיא מוגדרת כ"כל דבר שהוא לא חלק מהסרט המקורי או המופע של הקאסט ומקורו מהקהל הצופה בסרט". האייפיז כוללים מספר אלמנטים של השתתפות כגון זריקת אורז בסצנת החתונה, ריקוד ה"טיים וורפ" על הבמה יחד עם הקאסט המבצע, אך בעיקר " שורות מחץ הנצעקות או נאמרות ע"י הקהל בתיאום עם הסרט בקטעים ספציפיים. שורות מחץ אלה הן בדיחות שמוסיפות לטקסט המקורי של הסרט, ובד"כ, אם הן מצחיקות, גוררות צחוק מתגלגל משאר הצופים".
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
