• היה לי יום מרגש מצד אחד. שתי נשים שאני אוהב ביקרו אותי.
  

• מעבר לזה, אני הולך לאכול פסטה ברוטב עגבניות. זה הולך להיות טעים. עם מה שאשאר אכין מחר בבוקר שקשוקה כדי לחסל חלק מיתרת הביצים שיש לי במקרר.

• המסיבה של אתמול בלילה היתה נהדרת, התרגשתי באמת ובתמים. נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן.

• בכיתי היום בגלל אשה. זה היה רגע אחרי שהוצאתי חיוך של אושר. אושר ועצב הולכים אצלי יחד, הם שני הצדדים של אותה אישיות, אותו לב, מחובר.

• הבנתי היום מה זה להיות לבד בעולם, כשאמא שלי ואחותי בצד השני שלו. הבנתי היום את התלות שיש אצל אנשים בחברים. הבנתי.
  מאז הנדסת המחשבה, אבל בטח כבר קודם, לא הייתי מוכן לקבל את העמדה של תלות הנפש והמוח בחיצוניות כלשהי. אני לא אומר שהפכתי לתלותי, אבל אני אומר שהבנתי. והבנתי שאי אפשר להפריז בחשיבותה של אהבה.
  
  
• וגם לא בחשיבותה של חיברות. היום ראיתי חיברות שבורה, חיברות כמעט מלאה וחיברות מושלמת.
  
  
• חזרתי לכתוב.
  

אני מרגיש שאני חי בסרט.

אני טס עוד מעט. קודם לחודש, אחרי זה לתקופה, ומאז שאני יודע שזה עומד לקרות חיי אינם פה ואינם שם, כמו העם היהודי, גופי במערב וליבי במזרח, רק ההפך, או משהו כזה.

לפני שנים כשהייתי עוד באימון עברתי כמה סשנים על להבחין שאני דמות בסרט. אני חושב שזה היה באחד מקורסי התקשורת, אלה שמדברים על אהבה או על המשפט שלנו מגיל צעיר, משפט שמעצב את חיינו ושכל צורת הווייה שלנו היא פן נוסף למשפט. אחת ההבחנות שם היתה שאנחנו חיים את התסריט שיצרנו לעצמנו ולאחרונה אני לא יכול שלא להבחין את עצמי כדמות בתוך סרט ואני אפילו יודע באיזה סרט אני, וכמו כל דמות גיבור בחיי, הגיבור נאלץ לקבל החלטות קשות, משפיעות, דרמתיות ומנהיגותיות שמשפיעות לא רק עליו אלא גם על הסובבים ולסבול מההשלכות האישיות של הבחירות, כי הבחירות האלה הן הדבר הנכון לעשותו ולעמוד בהן זה קודם כל מבחן אופי וגיבורים עומדים במבחני אופי.

אחת הפינות בהבחנה הזו של לחיות בתוך תסריט זה שתסריט הוא אינו אמיתי, לבטח שאינו מציאות למרות שקשה לראות את זה, ובכל מה שנוגע לאימון, אימון כמו שאני עברתי מבחין את העבר מההווה מהעתיד ומתעסק בלהשאיר אותו שם מאחורה, מותיר אותנו מועצמים בהווה לקראת העתיד.

"מועצמים בהווה לקראת העתיד", איזה משפט, יצא לי במקרה. אסביר.

בהווה אפשר להיות מועצמים רק כשהעתיד נקי, בוהק ומשדר להווה את אשר הולך להתרחש בו. העתיד כל הזמן משדר להווה. כשהעתיד לא בוהק יש שלושה  גורמים מרכזיים לכך, האחד הוא שרסיסי עבר נמצאים בו, כשלונות, מפלות, מבוכות שעברנו בעבר ובמקום להשאיר אותם מאחור אנחנו זורקים אותם לעתיד, לא כדי ללמוד אלא כדי להימנע דווקא מהחיים, להגן על עצמנו. אז העתיד נראה כמו משהו שאנחנו לא רוצים להתקרב אליו. השני הוא כשהאופציות הקיימות בעתיד לא כל כך  ברורות, או אז לא בא לנו ללכת לשם והשלישי הוא כשאנחנו לא מחוברים לעתיד שלנו, שאז אנחנו במצב של חוסר ידיעה, חוסר ודאות, נטייה לבלבול או יותר נכון חוסר התמצאות, וזה מתבטא בדרך כלל בתחושה של "אני לא יודע מה אני עושה פה ולאן אני הולך". מין תחושה כזו.

במקרה כזה צריך להבחין באיזה משלושת האפשרויות עומד האדם- העבר שלו שמבליח פתאום מהעתיד, אופציית העתיד הלא ברור או אופציית חוסר החיבור. כל אופציה תדרוש ממך לעבוד על משהו אחר.

אני נמצא באופציה השניה, אופציית העתיד הלא ברור. אני לוקח הרבה סיכונים כשאני עושה את זה, אני מוותר על הרבה דברים שאני מכיר או רוצה בשביל איזושהי אופציה עתידית וזה עולה לי הרבה פעמים בכאבים. מנטליים, לא פיזיים. לפעמים אני שואל את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. מי שעונה זה הדמות. האם גם אני עונה?

תפקיד הגיבור שלי הוא של מנהיג, שזה חסר משמעות ממש כמו להיות גיבור שהוא קורבן או גיבור שלא מבינים אותו כי כך או כך זה הכל פיקציה. הקטע בלהבחין את התסריט, החשיבות שבלהבחין אותו, היא בכך שהבחנה יכולה לייצר סוג חדש של חופש לבחור, של האדם עצמו ולא של הדמות שלו. פעמים רבות אנשים מרגישים שלא הם עושים את הבחירות בחייהם אלא הנסיבות בחייהם, או שאנשים אחרים שהם אינם הם. כך או כך קוראים לזה "חוסר חופש", אדם לא מרגיש שהוא הבוחר היחידי בחייו ולכן בכל פעם שהוא מפנה את הזרקור החוצה הוא מרגיש מיד חוסר עוצמה, חוסר חופש וחוסר בביטוי עצמי מלא.

את שלושת אלה, עוצמה, חופש וביטוי עצמי מלא אפשר להפוך לאינדיקטורים בהנדסה הפוכה, כך שאם אתם לא יודעים שאתם במצב כזה, אתם יכולים להשתמש בהם כך שאם הם נמצאים הם יכולים להעיד על מצב כלשהו הקיים אצלכם. אינדיקטורים, חיבור למציאות.

עכשיו נותר לי לנקות את העתיד שיהיה ריק. קל יותר אם כי קשה, לעבוד עליו בעודו ריק. זה סדר הדברים.