קשה לחזור למרכז אחרי כמה ימים במדבר

14 פעם יצאתי לצלם החודש

6 מתוכן בשבוע האחרון

5 פעמים בערך עשיתי סקס השבוע, ימים מרוכזים

1 פעמים אמרו לי שהצילומים שלי גועל נפש

1 פעמים אמרו על הצילומים שלי שהם צולמו ברגישות לא רגילה

20 יום מהיום יש לי יומולדת

26

3000 זה הטיפול אופנוע שאני צריך לעשות בשבוע הבא

2.5 ימים אני הולך להיות בערד

1 פעמים בכיתי השבוע

5 תמונות בלעדיות צילמתי את נינט

איזה שטויות

הו איזה יום צילומים היה לי היום.
אחרי שבבוקר צילמתי מישהו שלא קפץ מגג של מגדל, הודיעו לי שאני עומד לצלםבערב בטעם העיר.
אמרתי סבבה, למה לא, הפגנת סטודנטים (מי זה כבר יכול להיות)...
פתאום טלפון... "המליצו לי עליך, אני רוצה שתצלם בשבילי שלושה ימים בערד, פרויקט ציוני, משהו בני נוער, רוצים מניו יורק, ציונות..."

בירורים עם אחרים העלו שהנושא רציני והסכמתי,
שמתי פעמיי אל גני התערוכה. משם כבר הקפיצו אותי לסינמטק שם הייתי הצלם היחידי שהיה באירוע, מה שאומר שהיו לי תמונות בלעדיות של ההפגנות בעד חולי הסרטן ששובתים רעב מול הכנסת (ושל נינט באוטו של יודה).
חסימות כבישים, סרטים אדומים, צילום בחשיפה ארוכה... היה לי ממש מגניב.

ואני אומר לכם: אני זורע ברינה ואני קוצר בדמעה, אבל לפעמים הדמעה כל כך מתוקהההה

 

לילה טוב

המקלחות שלי הופכות למערבולות של חשיבה,

אני רוצה בנאדם לדבר איתו על הכל,
לפרוס את כל תבניות חיי, כל יסודותיי, כל מעלותיי ומגרעותיי
הרבה אנשים מקבלים חתיכות, אפילו גדולות
אני רואה את הכל או כמעט את הכל ועדיין
איני יודע מה שם חורק לי,
כמו מבקש טרנספורמציה, כמו הגעתי למקום מסויים בכוחותיי אך
אני עומד במקום, לא משנה כמה כוח אני משקיע.
כן. זה זה.

אין לי באמת דבר בחיים.
למדתי להראות שיש לי, אך בפנים אני יודע שרתימה היא לגרום לאפשרות להיות נוכחת עבור האחר- יש אחרים אך אין אפשרות שנוכחת להם מעצם היותי שם- אז אין לי דבר, אין לי דבר.

הייתי בעד רוסיה. הבחור היה הכי טוב מכולם.
שלא לדבר על זה שהחיות שזכו הזכירו לי את שר הטבעות
אחת הזכירה לי את שאקירה
היו שם כמה להקות שהיו כמו כריסטינה אגילרה ולהקת הקוזקים.

ואז הבנתי מה מגניב באירוויזיון- לשבת עם כולם, לפצח גרעינים (נקניקיות, סלט חסה, משקאות וקינוחים), ולרדת על כל מה שזז שם.
זה מה שמגניב. אף פעם לא עשיתי את זה קודם.

משהו על ישראל- בפעם הבאה שאקס להקת עדן מופיע, שיביא איתו את סאבלימינל, הוא בושה למשפחת טאקט.
מעבר לזה, אסור לישראל ללכת בשנה הבאה אם מאיה בוסקילה לא שם.


עוד סעיף לזמן עליו V בתקופת החופש שלי- לפגוש את כל מי שלא הייתי פנוי לפגוש עד עתה ורציתי.

 

1-
שלשום הייתי עצוב. אתמול הייתי עצוב. העבודה וכו'
אתמול אמא שלי קראה לי. מול העיניים שלי התחילה לבכות. חיבקתי, "מה קרה" "לא יודעת" "מה קרה" "לא יודעת" וכו' וכו'.

היא שיתפה אותי בכמה עובדות חיים מצערות לגביה, הקשבתי בשתיקה.
לאחריה דיברתי אני בלי להסתכל עליה. היא הקשיבה בשתיקה. תוך כדי דבריי גם אני התחלתי לבכות.
דיברתי על החופש שאני כל כך צריך... היא הסכימה איתי.
יש לי צד באישיות שעוד לא פוענח. היא ידעה את זה, אני ידעתי את זה. היא הציע לי לפגוש מישהו. גבר זמן מה שאני חושב על זה בעצמי, חופש מתחיל כשמצהירים שהוא נכנס, אתמול בתשע בערב נכנס החופש שלי לתוקפו.

2-
רק בארבע בבוקר הלכתי לישון באותו לילה של אתמול, שלוש פעמים סקס מאז ועד רגע כתיבת השורות האלה העביר בי כל מיני כימיה במוח. הדבר שמתלווה אצלי לתחושת החופש היא- אבלות.
כשסיימתי את הפעם השלישית הבנתי את זה.
אי ההתקבלות למקום העבודה שכל כך רציתי השפיע עלי עד לרמה המולקולרית של הציפייה.
מחשבות על מה היה אם ומחשבות על איך היה כשהיה... כך ידעתי שהגוף שלי חווה אבל. ולכן אני בחופש,
שזה כמו שבעה, נועד לתת להתמודד עם המקרה שקרה (ושבכלל כולל חודשיים עמוסים של חיפוש עם קליימקס מאכזב).

3-
אנחנו מחפשים מה לעשות. מרכז התקשורת שיושב לי מתחת למיטה הראה שהחבר האהוב שלי נמצא בבית.
הוזמנְנוּ ל"אירוע אירוויזיון" גאה ואנחנו מתכוונים ללכת. אני כבר שומע את עצמי מתלונן בראש על השעמום הקולוסאלי בלראות חברה אירופאים שרים וצוהלים, אבל היי, אני בא בשביל החברה...

4-
הרבה זמן שלא עשיתי את זה שלוש פעמים באותו יום זה כל כך לא היה לי חשוב בחודשים האחרונים.
הרבה דברים שינו את סדר חשיבותם בחיים שלי בחודשים האחרונים, בטח פיספסתי חלק מהם בפסיכואנאל שלי את האישיות שלי.
מזלי שאני לא שיפוטי בנוגע לעצמי ברוב הדברים שאני חושב על עצמי, השיפוטיות שלי יודעת לכסח אותי כשהיא מתרוממת.

אולי סדר יום חדש? יום יגיד.

אני לא אהנה מהעבודה שאני אעשה עד שאני לא אשלים עם/את האכזבות והכשלונות שלי מהחיים שלי
לא פלא שכל עבודה שאני מוצא מרגישה לי זמנית, היא יושבת על בסיסים לא יציבים שלאי השלמה
אי אפשר לעבוד ככה

אתה לפני השינה
אתה יושב על המחשב רגע כדי להסביר את עצמך לאחרים, אבל לעצמך בעיקר.
אתה מרגיש מרוקן, יצאת היום 4 פעמים לצלם, קיבלת ביקורת שהותירה עליך יותר רושם ממה שחשבת בהתחלה, דחו לך את התחלת הקריירה שלך ואתה רוצה לנוח, אתה פשוט רוצה לנוח.
אתה רוצה חופשה, אבל פוחד לפספס את ההזדמנות שלך למצוא מקום שיקח אותך. אתה עושה כסף מיום ליום אבל זה מה שיש לך- לחיות מיום ליום.
מזל שאתה יודע לתקשר גם כשקשה לך, ככה אתה לא פוגע באנשים. הם מעריכים אותך על הישירות, על הכנות, על זה שהכנת אותם מראש שאתה עייף, ושאתה מתקשר שאתה לא רוצה לתקשר, ואתה עייף.
אתה רוצה לתת אהבה, אבל לא כל כך יכול. יש לך מצבורים רגשיים, אבל הם לא זמינים.
אתה גמיש, אבל אם יתעסקו איתך אתה תתקשה כמו פחם. אתה חם.
אתה מדבר עם אנשים, אבל אתה לא יודע יותר מה לומר להם על עצמך, כל מה שהיה לך לומר כבר נאמר. אתה חוזר על עצמך וזה מעייף אותך. אתה חוזר על עצמך וזה מדכא אותך, אתה מודע שהזמן עובר ושאתה לא מגיע לגשר שאתה רוצה לעבור כבר. אתה יודע שאין אלא להמשיך ללכת. בגיל 16 לימדת את עצמך להריץ את הרגליים שלך בניוטרל. זו היתה הפעם הראשונה שהתחרית במרוץ.
אתה הולך לישון, אבל השינה שלך לא תספיק.

עכשיו חצות.

עשרה לתשע, אני מתעורר. רק מניח את הרגליים על הרצפה וכבר טלפון. "אתה יכול לצאת לצלם?"
פתחתי וואלה מפות ותיכננתי את דרכי לבית משפט השלום ברמלה.
חזרתי הביתה.
אני עומד לפתוח בלוג לגיקים, בלוג עצמאי כשזה שלא ישב על שום שרת ישראבלוגי ותפוזי או גוגליסטי למיניהם. התיישבתי והמשכתי בעבודה הקשורה בנושא. שעתיים. באמצע טלפון מאחותו של הבר מצווה של יום שני ושל מחר (אותה אחת): ביקורת.עניינית. בשקט. יודעת מה רוצה להגיד. הזכירה לי אחת בשם הילה. היא דיברה על אסרטיביות והיתה אסרטיבית בעצמה. הערכתי אותה על זה ונתתי לה לדבר. היא ביקרה את הצילום שלי. אמרה שהצילום שלי לא מספק בעיניה. אמרה שהיתה לה תחושה שיכולתי להביא תמונות עם ערך מוסף ושהיא יכולה לצלם כמוני. הקשבתי. להתפרץ היה מצייר אותי בעיניה כְּפּחוּת, כאולי אדיוט. כשאני דיברתי לא נתתי לה להתפרץ לדבריי, אז היא הקשיבה עד הסוף. בסוף היא אמרה שהיא מבקשת שאבוא עם מספיק ג'יגות של כרטיס צילום כדי לצלם המון. מיותר לציין שהם קיבלו ממני ג'יגה של תמונות ברזולוציה מקסימלית- 850 תמונות. זין. מחר הם יקבלו עוד יותר תמונות, 1100 תמונות, וזה עדיין יהיה ג'יגה. לא מתעסקים איתי בצילום. לא מתעסקים איתי.

צלמים אחרים נותנים 100 תמונות. 100 תמונות אחרים נותנים.
טלפון. אתה פנוי לסוע לצלם ביפו? יאללה... הלכתי לצלם בית מהמם ביפו... "יפו יכולה להתאים לי", אמרתי לעצמי בדרך חזרה, אני רוצה בית גדול, שקט... את הרעש שלי אני מפיק בעצמי... לא צריך לשלם יותר על פחות בלב תל אביב.
חזרתי הביתה. חצי שעה
טלפון. אתה פנוי לצלם עכשיו בשרתון סיטי טאוור? יאללה... הלכתי לצלם כמה פרצופים... יצרתי קשר עם עוד כמה אנשים... דווקא יצאו לי תמונות יפות, מוצאות חן בעיני...
טלפון. זאת הסגנית עורך. "אתה לא מתאים לנו לעבודה כמפיק במערכת", אמרה בגמגום. אמרתי לה תודה וסגרתי.
שלוש פעמים במהלך החודש הזה הייתי שם בהתלמדות.
סיפרתי לאמא שלי. "הם לא יודעים כמה אתה טוב. זה לא שלא היית טוב. זה הכל עניין של כימיה".
סוף סוף היא הקשיבה לי ואמרה את הדברים הנכונים. סוף סוף הרגשתי שהיא מבינה אותי.
היא לא דיברה על כסף או על אי הצלחה. היא דיברה על דברים אחרים.
אמרתי לה שאני רוצה לנוח, אולי לסוע לאחותי לזמן מה. היא הסכימה על המנוחה. על הנסיעה נדבר כבר.
"אני לא מבקש לסוע", אמרתי לה, "אני באמת לא מבקש את זה, אני רק חושב את זה ומשתף אותך בזה".
היא הבינה,
ניתקנו.

 

=
עדכון 22:00 בלילה: ואז ב20:55 הקפיצו אותי שוב- לך תצלם בבילינסון. היה פיגוע.... אז נסעתי.

אני חושב שאני מרגיש חרא. היום, 40 דקות לפני סיום המשמרת אמרה לי האחראית שהיא רוצה לדבר איתי אחרי המשמרת.
הלב שלי נפל לתחתונים ונהייתי עצוב. הסתכלתי על השעון וידעתי שאלה הולכות להיות 40 דקות מאד ארוכות.
ידעתי שאני צריך לנשום, ידעתי שאני צריך לחשוב גם בכיוון ההפוך מזה שאוטומטית חשבתי בו.
באמת שאלתי את עצמי במהלך המשמרת מתי ידברו איתי על המשמרת הבאה.
אחרי זה סיפרתי לזו שחפפה אותי מה זו אמרה לי בטלפון. היא אמרה "כן, אתה יודע, אחרי שתי משמרות זה מתחיל להיות רציני. בודקים אם אתה רוצה, בודקים אם הם רוצים... לא רוצים לטרטר אותך סתם".
אחרי 25 דקות כבר הצעתי את השיחה בעצמי. שנאתי את הזמן הזה.
היא שאלה איך הלך לי ומה אני חושב וכל מה שאמרתי הוא שאני נהנה ושמעניין לי. היא ניסתה לדלות ממני עוד, אבל הייתי יבש. הייתי יבש ומפוחד. שאלתי אותה: "נו, ומה עכשיו?" אז היא הביטה בי קצת והסיטה את ראשה ואמרה: "טוב... מחר אנחנו יושבים". "ומה תודיעי לי?", שאלתי. "כן".
אחרי שחזרתי למקום שלי קמתי שוב. היא היתה במטבח, ניגשתי אליה: "תשמעי, מה שרתציתי לומר זה שאני אוהב את האנשים פה, אני אוהב את העבודה, אני אשמח להיות פה". הרגשתי משוחרר קצת יותר (לא מוכן לבזבז הזדמנות להיות טבעי ואנושי).
"טוב", היא אמרה והלכתי.

על האופנוע שאלתי את עצמי מה יש להם לאנשים שהם כל כך פוחדים להסתכל לאנשים בעיניים. אני יודע שיכול להיות שהם מתלבטים ביני לבין החופפת השנייה ושאולי עדיין אין להם מועמד יחיד לתפקיד, והאמת שכבר רגע אחרי שהיא הרימה אלי את הטלפון היום ידעתי שהאכזבה שלי לא תהיה בגללם (החוצה) אלא בגלל שלי יש ציפייה להתקבל (פנימה). כן, אני יודע, אני אנושי, וזה בסדר להתאכזב, ואני אתאכזב מאד, אני אומר לכם את זה עכשיו. אני מאד אתאכזב אם לא אעבוד שם, כי אני ממש רוצה, ואני ממש יכול ואני ממש אהיה עם הרבה יותר מעוף מהאחרים, כי הם, הן- אחת אחת, מתוך שלוש- שתיים לא אוהבות את העבודה שלהן ולי היא נראית מגניבה. אני לא מאשים אותן, הן עושות את העבודה הזאת טוב- אבל- הן לא אוהבות אותה- וזה זין- ולי- לי נשבר כבר הבולבול מלחפש עבודות.

אחרי העבודה נסעתי לאוניברסיטת תל אביב. באתי לשם לקחת את חוברת מפגש התעסוקה. אם אתם לומדים שם, תציצו בצילומים, השם שלי שם, ועל העטיפה וכמעט בכל כתבה שם. נורא שמחתי, עשיתי עבודה טובה.
אבל אין בי שמחה, אין בי שמחה עד שאתיישב.