אני לא אוהב לא להיות אני ואני צריך ללמוד להיות כזה לפעמים בעבודה.

אמרה לי החכמה שאני נחמד מדי, שהאכפתיות שלי יכולה לגרום לאנשים לא לדעת איך לאכול אותי. כן, חום, יחסים, אכפתיות, דיבור חופשי.

תלמד היא אמרה לי, תלמד.

לרוסיה באהבה זה כמו להיות במדינה אחרת, רוב האנשים בגילינו שנמצאים כבר רוב חייהם בארץ אמנם מבינים רוסית אבל לא יודעים לחבר משפט כמו בני אדם. זה מעניין מאד.

גם הכוסון מהאירוויזיון של שנה שעברה נמצא פה, מדהים לראות שורה של נשים סלביות שכל אחת מהן לפחות מטר ושמונים.

מה זה אני שואל.

לא רע להיות בVIP, גם לא רע להיות במתחם האמנים. אבל תנו לי קהל ופרצופים ואמוציות. אני כזה. אמיתי אני אוהב, לא פלא שהכל זר לי, ואנתרופולוג אני כבר מזמן לא. זה בא לי טבעי.

התשובה של בנאדם שמנסה לשלב את עצמו עם האחרים לאורך זמן היא שבאיזשהו שלב הוא אומר פאק על כולם ומקבע את עצמו חלקים חלקים. להיות זיקית זה פאסה

כיף לקום בשקט. אחרי הרבה שעות שינה ואין אדם מסביבי, מצב כזה של שקט רטט כזה שמאפשר לי להיות עם המחשבות של עצמי, אני עם עצמי לעצמי, שקט.

מחשבות שעוברות לי בראש מדברות על נשים. אחת בפנמה, אחת בניו יורק, אחת בפריז, שלא על פי סדר חשיבותן. אני חושב על בתים לעבור אליהם וחסכונות להכניס אליהם, על עבודות לבצע כמו צילום ויחסים עם אנשים, כן גם זה.

בחודש הבא יש לי יום הולדת. שנתי ה- 27 תכף עוברת, מיד תתחיל זו ה- 28. מצחיק שיום הולדת מסמן את סופה של השנה הנחגגת ולא את הולדתה, הולדתו של האדם, אבל ככה זה. בקאונטר כתוב שאני בכלל בן 26.

חברה אחרת מדברת איתי ברבים. ברבים היא מדברת איתי. נעשה משהו שונה השנה, נזמין כל מיני אנשים, נכין אוכל אחר, נעשה את זה אחרת. ברבים היא מדברת איתי פתאום, לא יודעת את ההקשר הכל כך מקודש שיש לי עם עצמי, שימי הולדת אני חוגג לעצמי רק עם האנשים שהכי קרובים לי באותה עת, כאלה שעם כל אחד ואחת מהם אני אשמח לבלות ערב, שכל אחד ואחת מהם הוא לי אדם קרוב כזה, בלא העמדות פנים, ובקירבה, גם אם ההכרות היא קצרה, כמו אצלי עם הסקס, כך גם ביחסים, ככה זה אצלי בַּיום הולדת שלי.

אחד השעשועים שלי זה לבנות לי את רשימת המוזמנים. זה עיסוק משעשע כי זה גם זמן של חשבון נפש, זמן שבו אני רושם שמות ומסתכל על כל אחד ואחד מהם ומסתכל על איפה אני ומה אני לגביהם. מי אמר שאין לי טקסים בחיי?
אולי גם הקטנים יהיו כבר ביום הולדת שלי, יהיה לי הכי שמח אם אחותי תבוא איתם להשוויץ בהם J.

עשר בבוקר. טיים טו אנגייג'.

היא אמרה לי שחברה שלה מבקשת שנבוא, צריך אותי למניין בערב האחרון של השבעה. רמת השרון.
סירבתי. גם איני אדם שמתפלל וגם עוברים עלי דברים שאיני אוהב כשאני רואה אנשים שבגילי משם, הזכרונות לא טובים לי, וגם אם עברתי אותם, תמיד יש משהו חבוי, תמיד יש משהו חדש בילדות שלא ראיתי אף פעם, תמיד יש רגעים קטנים כאלה.

בדיוק כך הרגשתי כשהחזקתי את הסידור פעם ראשונה אחרי 15 שנה, פתאום כשהייתי שם בבית ההוא והתפילה התקדמה לה, דרך שמע ישראל, בה לא עצמתי את עיני בידיי, אלא רק עצמתי אותן, לעצמי. ובשקט אמרתי לעצמי את כל המילים שלוחשים בשקט אחרי זה.

אחר כך כבר הגיעה תפילת העמידה. נזכרתי בשנים בהם הייתי בבית הספר הדתי. רק שנתיים וחצי מכל חיי.

פתאום זיהיתי לי משפטים שאני זוכר, פסקאות שלמות שלא שיננתי מגיל 12, ודילוגים של משפטים פרי ההפרעות קשב שלי, והנה לכם סלט רגשי של ילד בן 11 וגבר בן 27, עומדים יחד עם עוד 10 גברים שמתפללים לסיום השבעה.

את השמונה עשרה לא סיימתי. לא הייתי מסוגל. לא זכרונות דהרו עלי, אלא רגעים קטנים מהעבר, תמונות קטנות של רגעים אחדים, אפילו לא משהו ספציפי, רק דברים קטנים כאלה שעוררו לי את התודעה, ושדווקא הם שמו אותי במקום של "אני לא שם" ו"אני מישהו אחר עכשיו", ועמדתי שם רק כי אמרתי שאעמוד, ומילאתי את תפקידי בטקס הזה שנקרא תפילה, להתפלל לא התפללתי יותר, גם ככה אין מה לעשות את זה אם אין שם כוונה.

הלכתי לצלם היום ותחושת בדידות גדולה מאד עטפה אותי אחרי שיצאתי משם. נסעתי לים כדי לראות איך הוא נראה מבעד העדשה ולא הייתי מרוצה. הים משעמם, משעמם מאד, ומזג האויר חיסל את השמיים ואת הצבע של הים. חיפשתי לי חברה בטלפון. כולם היו לא זמינים, או שכולם היו עסוקים בעניינם. ניסיתי לעטוף את זה במחשבות על צילום אבל זה לא כל כך הצליח.

הבדידות שלי נפטרת בשני מצבים. האחד הוא כשאני אוהב מישהי, השניה היא כשעסטק בלפעול עם עצמי, להעסיק את עצמי. יש אולי עוד דרך, או אולי שתיים, אבל בגדול הבדידות שלי שם והיא תמיד שם כי היא חלק מההווייה שלי מגיל מאד מאד קטן. כמו שיש אנשים שבטוחים שלא מגיע להם או שהם לא אהובים או שהם לא שווים, לי יש בדידות מגיל קטן, והיא מלווה אותי שם, היא החטאת שרובץ בפתחי החיים שלי כל אימת ש... כל אימת שאני נכשל במימוש עצמי או בחברות, שריד לילד קטן שתמיד היה רוצה לשחק עם אחרים ושהם לא תמיד נתנו לו, שריד קטן.

ובכל פעם אני חושב על האנשים שאיתם אני רוצה להיות, שאליהם אני רוצה להתקשר, ולפעמים אני באמת מתקשר אליהם, גם אם הם לא בחיי, והם תמיד נותרים רחוקים מחיי, שתי בחורות פסיכולוגיות לעתיד, מעניינות, כאלה ששיחה איתן היתה עושה לי טוב פעם, כל אחת בנפרד. אחד שתמיד משדר לי אהבה, ומצחיק, עכשיו כשיש לו עסק סופסוף אני יכול לראות אותו יותר, אבל רק עד שם זה מגיע, אף פעם לא יותר. יש את חברי הוותיק שתמיד עסוק, תמיד יש לו את חייו. יש את האחת החדשה שנותנת לי לתהות על קנקנה, אבל רק נותנת, לא ממש יותר מכך ובטח יש עוד ועוד כאלה מין אנשים, שחיי בגלל צבעם ואורם הם סוג של אכזבה כזאתי, מתמשכת, כל פעם קצת, קצת סטירה, קצת שפשוף, קצת מכה, כמעט נהייתי עיוור לאלה כבר, אבל ליבי לא.

וחשבתי לעצמי כמה אנשים בחיי אינם ראויים מספיק, אינם מספיקים לי, אינם מעניינים או מבינים או אינטליגנטים ברמה שאני רוצה, שאני מתאווה שיהיו, וחשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לצלול לחיים, לגמרי לגמרי להיות משהו, להיות מישהו שהוא זה חייו לעומת אחד שמסתכל על חייו חוץ משהו גם חי אותם. אבל אתם יודעים, או שלא, שאין דבר כזה, כלומר יש, אבל זה לא באמת פותר את הבעיות של האדם, רק מחדד אותן, רק מעצים, כי אם אין לאדם את עצמו (מבחוץ), כאילו אין לו דבר עוד, והוא מתעטף בחברים שיבואו במקום עצמו, כי אין עצמו, יש אותו, ואין בילתו, כמה פעמים כבר ראיתי אנשים כאלה כמה.

וחשבתי לעבור מקצוע, לחפש לי אחר, לחפש לי אחר כי נמאס לי להיות תלוי בכסף שהעבודה הזו מספקת, וכך הלכתי לישון, מבין שנפלתי למלכודת החטאת שעיצבנה את דמי, ושיחררתי, ונרדמתי. והרי ברור שרק בי ובמעופי תלויים הדמים שארוויח במקצוע הצילום, ולמרות זאת, איני עושה דבר, איני מש ממקומי, ומתלונן ומתלונן. רקט, הלכה למעשה. תלונה עם רווח, שמשאירים אותנו במקום.

וחשבתי לפתוח אתר, סוג של בלוג שכזה, שידבר על אימון, אבל סתם חשבתי, כי יש לי המון מה להגיד, וזה לא מפסיק, ויש מה ללמוד ויש אנשים שיקראו, ובאנגלית? או עברית?

וחשבתי על התואר השני, זה שממשמש ובא, ועוד לא כתבתי למרצה ההיא אימייל, לשאול אותה מה דעתה, והרי בסוציולוגיה אני יודע מה אני צריך לעשות, והאם אעשה? והאם זה הדבר הנכון בשבילי?

ולמה דווקא האשה החכמה שהכרתי כל כך רחוקה, תרתי משמע.

אני קול קורא, ואחת היא מי קורא.