אתמול כתבתי כמה מילים על רטט וחשבתי שכדאי לפרסם אותן כאן פן יאבדו:

איך אני יודע שיש בי שמחה פנימית עכשיו? אני מרגיש את זה בחזה שלי. הוא מלא ולא חסר כלום.

היום הייתי במקום שלא רציתי לעזוב. זו תחושה מדהימה.

יש מקומות ואנשים שמרגישים בהם ואיתם כמו בבית, שזה יושב נכון ומדויק. אני קורא לזה רטט. כשיש רטט אני מאושר.

יש אנשים שיש בהם רעב מובנה. יש רעב שמגיע מהרצון לטרוף את החיים ויש רעב מתוך תחושת חסך. אצלי יש משניהם. שכשיש רטט אין רעב.

כשיש רטט, גם הרעב לטרוף את החיים מתאזן למישור אחר. לא יודע להגדיר אותו במדויק עדיין, אבל נראה לי נכון.

רטט זו תחושה של להיות אחד עם המציאות. רטט זה כשהדברים קשורים בקשרים שמקיימים מגע. אי אפשר להתכחש לרטט כשהוא מתקיים.

הרטט אין להתכחש לו.

כשמחפשים כיוון בחיים, בעבודה, באהבה- המצפן שלי זה מצפן הרטט. או שיש רטט או שאין רטט. כשאין רטט זו פשרה או גרוע מכך.

remmeber

יש בבחורות דתיות כל כך הרבה אתגר רגשי ומנטלי עבורי, ואיפשהו, הן גורמות לי לרצות להתאמץ ולצאת מהרגיל שלי בנוגע לנשים.

כל פעם אני מופתע מחדש, כל פעם אני מוצא את עצמי נמשך למישהי שהיא ברמה כזו או אחרת דתיה

א-

בסוף, אתם לא יודעים את מי תפגשו במקרה, אבל ממש במקרה.

אתם לא יכולים לדמיין שסיפור החיים שלכם, אם תספרו אותו לאדם מסוים, יפול אצלו על אזניים קשובות ויכניס אותו לשוק בגלל שהסיפור שלכם מתכתב עם החיים שלו והתובנות שלכם זה בדיוק מה שהוא חיפש לשמוע כל כך הרבה זמן. אתם לא יכולים לדעת שהרעב שלו יכולל אצלכם את הרצון לשמוע עוד ממנו ואת הרצון לספר את עצמכם לאוזניו.

ב-

אחד הדברים שגברים מלמדים את ילדיהם זה אכזריות.

ולא בקטע של אכזריות של רוע צרוף אלא את אכזריות החיים, את הלשמור על עצמך, את הלדעת להעיף ממך את מה שרע לך, את הלהתנתק, את הלעשות מה שנכון למרות שקשה למרות שזה לא בטבע שלכם.

אני עוד אכתוב על אכזריות וחשיבותה לחיינו, ובאריכות אני מקווה.

אכזריות אני מתכוון כמו לדעת איך להשתמש בסכין ממש חדה כדי לחתוך, כמו לחתוך איבר עם נמק פן ימות הגוף, לחתוך אדם מהחיים, להתנתק.

בתור אחד שאבין לא לימד אותו אכזריות בגיל צעיר אני חושב שלמדתי אכזריות בכל זאת, בגיל מבוגר יותר אבל במנות מרוכזות מאז שהייתי איתו בקשר בשנתיים האחרונות. עוד לא למדתי להעיף אותו ממני, איני יודע אם זה בכלל אפשרי. אבל מה שכן, מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים על ה- Virtue שבאכזריות.

ג-

הגעתי למסקנה שאני בנקודת שבר בכל מה שנוגע להגדרה המקצועית שלי. הבנתי שזה שאנשים לא מצליחים להכניס אותי לקוביה בכל מה שנוגע לאיך לעבוד איתי (להעסיק אותי) תוקע אותי חזק למרות שאין שום ספק בנוגע להבנה ולמקצועיות שלי, אנשים פשוט לא יודעים איך לאכול את הקורות חיים שלי.

המחשבה הראשונה שלי בתחום היתה שאני צריך מאמן עיסקי שיעזור לי ללטש את הפוזישן שלי אבל אז החלטתי להתחכם ולמצוא את החברים שלי שיכולים לעשות את זה, חשבתי על רני.

ד- לאחרונה אני יוצא לדייטים. זוכרים את עניין הרטט שאני מדבר עליו פה בבלוג שלי?

מסתבר שככל שמתבגרים (ואני חווה את זה עכשיו), עניין הרטט נהיה יותר ויותר מובחן, או שהוא ישנו או שהוא אינו.

אתם יודעים, לפעמים אני קצת מצטער שפיתחתי לעצמי כל מיני יכולות קריאה של אנשים.

לא בא לבלף אותכם, לא בא להתפאר, פשוט זה משהו שמאד מתחבר אלי, כל הדבר הזה, לא סתם קראתי לבלוג הזה הנדסת המחשבה לפני 9 שנים (הבלוג בן 9 תכף)... המון דיברתי על איך אפשר לעשות הנדסה והכל... טוב, מספיק להתנצל.

התחלתי לפני קצת יותר משנה להתעניין בהבעות פנים ומיקרו הבעות (א-לה "lie to me"), וכן, זה אמיתי, כשלומדים להבחין במיקרו הבעות, פתאום מקבלים זרם מידע חדש שלא קשור בשפה המדוברת, לא קשור בשפת הגוף, לא קשור בחוש המישוש. זה קשור רק ביכולת שלכם להבחין בהבעות פיציות קטנטנות שמתרחשות בזמן של פַּחות משניה. כשמחברים לזה כל מיני תנועות ידיים כגון גירוד בראש, גירוד באף, גירוד בעין, מישוש הסנטר, משיכת האוזן (כמה מכם נגעתם עכשיו באיזשהו איבר שציינתי פה כרגע תוך כדי קריאה?), לחיצה של אגרוף היד שלכם, רעידה של הרגל, קפיצה של הלחי, כחכוך גרון, בליעת רוק, הזזה של שריר באזור האף, לחיצת השפתיים אחת לשניה, ליקוק השפתיים, הרמת גבה... שאמשיך?

ברגע שאתם מתחילים להבחין בכל אלה, הרבה פעמים אין לכם שליטה יותר ואתם מתחילים לראות את הדברים האלה כאילו מישהו אמר עכשיו משהו ולא היתה לכם ברירה אלא לשמוע... זה עוד זרם שפתי שמועבר אליכם על ידי האדם האחר, לרוב בלי ידיעתו, פתאום אתם יודעים הרבה יותר על מה שהולך...

הרבה פעמים אני מרגיש שאם אני אגלה לבן שיחי מה שאני יודע עליו מזה שהסתכלתי והקשבתי לו זה יהיה נוראי. זה יכול לגרום להרמת גבה, זה יכול לגרום להרמת חומה, זה יכול לגרום לתחושה שאפשר לסמוך עלי, זה יכול לגרום לתחושה שאני מקשיב בקשב עמוק לאותו אדם.

ועם זאת, אני מוצא שלמרות שזו מתנה מדהימה לחיים שלי (מדהימה בכל קנה מידה), לפעמים אני מקלל את זה, ואל מי אקלל אם לא לעצמי כי מי עוד יכול לשמוע אותי, לפעמים אני שונא שאני רואה כל כך הרבה דברים, זה שם אותי הרבה פעמים מבין יותר ולכן מודע יותר ולכן מרוחק יותר ולכן בודד יותר ולכן לעתים אני חושב שאני נחווה כמישהו בלתי נגיש, או מישהו שהוא יותר מדי, ואוף כבר.

וזה כאילו נוגד את כל מהותי שלי שהיא למידה עצמית, חווייה עצמית, הרטט שאני מחפש בכל מקום, העוצמות... אז כן, הן ישנן, אבל אוף כבר.

לפעמים אני מתפתה לעשות על זה שיחה עם מישהי וכך או אחרת אני תמיד מקבל בראש אחרי זה, מתרחקים ממני, זה מבהיל מדי או מוזר מדי, או חשוף מדי, ולפעמים אני מתחיל מונולוג שהצד השני לא יודע איך לאכול בכלל כי מי זה הבנאדם הזה שנפל עלי פתאום, והתחלתי לאחרונה להזכיר לעצמי לסתום, פשוט לסתום את הפה עם כל הדברים האלה שאני רואה על אחרים... לסתום.

כל הדברים האלה גורמים לי המון פעמים לעשות על אנשים פרופיילינג... לא משהו מקצועי, משהו מהבטן, אינטואיטיבי...

אם אני לא מדבר עם האדם זה עוד איכשהו שיטחי, למרות שהליכה, יציבה, ישיבה, מבט בעיניים אומרים המון על אדם.

אבל אם אני כן מתחיל לדבר עם אותו אדם, אני מקשיב לבחירת המילים שלו/ה, לעליה והירידה בווליום של הקול... תוסיפו לזה את כל שאר הדברים שכתבתי בהתחלה ותקבלו סלט אחד גדול. גדול מאד.

נגיד בדייטים זה מזעזע לעשות פרופיילינג לבחורה, ועוד לא למדתי את זה מקצועית אפילו, זה הכל מקריאה ואימונים אישיים על אנשים שדיברתי איתם ודרך סרטוני וידאו שאני צופה בהם. אתם יכולים להתחיל לראות המון מקומות של חוסר ביטחון למשל, חומות, שקרים... זה מגיע למצב שיורד החשק מרוב כל הקלט הזה, מי יכול להתעניין רומנטית/מינית במישהי בדייטים ראשונים כשכל כך הרבה מידע זמין פתאום, זה ממש אסון, הרי חלק מהסוציולוגיה של דייט מוצלח זה שישארו חלקים סמויים מהעין בהתחלה, זה כמעט חובה.

בכל אופן, אלה רק מחשבות ראשונות בנושא, אני עוד לא יודע לאן אכוון את זה ולאיזה כיוון אלך...

מרגע שאתה יודע לקרוא אתה לא יכול לחזור להיות אנלפבת, זאת בעיה, מצד שני, אולי אני יכול להנמיך ווליום.

זה כזה פסוט שחצני אני חושב לעצמי, על מה אני מתלונן בכלל. סעמק.

חייב ללמוד למתן את זה.