לא נעים לומר, אבל אהבתי את אריק לביא, במותו.
בתוך שבוע הלכו שניים. שמר לביא.
למה את שניהם,
אחרי מותה התחלתי לשיר את ירושלים של זהב ולו יהי
ואילו אתמול באחת בלילה עת סיימתי את נסיעתי האחרונה במדים נתבשרתי על מותו של הלוייתן השני.
מיד לאחר מכן התחלתי לשיר את שירו המפורסם זה קורה (או כמו שהוא אומר: זה קוריי).
והפוסט הזה נכתב תוך ניגונו של השיר, או כמו שאמרה שמרזמר-
שתלתם ניגונים בי אמי ואבי (אימי)
ניגונים מזמורים שכוחים

מה שמדהים זה שהמוצב הצבאי נמצא על ציר שמיועד לפלשתינאים.
מה שמצחיק הוא שהצופים בבית לא יודעים איפה זה כיסופים וטנצ'ר.
כי זה בחו"ל.
אלהים אדירים, מה אנחנו עושים שם??

 

חבר טס עוד שבוע לאיטליה- אם יתמזל מזלו, יגור שם 5-6 שנים, לימודי ארכיטקטורה.
חברה עומדת להתחתן ולעבור עם בעלה החדש לארה"ב שם הוא עובד, והיא תמשיך להתפתח.
חסרונה יורגש עקב שהיא קרובה ומאמנת ביכולותיה, היא תחסר.

חבר אחר גם ככה נמצא רחוק-

 

ידידיי מתרחקים

באתי להתיישב לידה במיטה שלה, זה התחיל משיחה על מצבי הבריאותי, היא זזה קצת והציעה לי לשכב לידה אז שכבתי לידה והמשכנו לדבר.
אחרי זה התחלנו לדבר על התינוק ועל אחותי, היא התקרבה וחיבקה אותי, ואני חיבקתי אותה, והתחבקנו
וכל מה שיכולתי לחחשוב עליו באותו הרגע זה שכל כך ממזמן לא התחבקתי איתה כך, זו היתה תחושת רוגע, תחושת ביטחון, תחושה שהכל בסדר
והיא האשה היחידה בעולם לעולם שאני יכול להתחבק איתה ככה,ושלא תהיה עוד אחת כזו, ושזה רגע קדוש, רגע יחיד כזה בחיים, רגע מיוחד, שבו נצרבת תודעה, וידעתי שכבר ממזמן נצרבה בי התודעה הזו, הידיעה הזו, ושאני כה בר מזל- אז חשבתי לי ששנים עברו, שנים.
אמרתי לה שזו חוויה בשבילי, חוויה נפלאה. היא לא ידעה אם אני צוחק עליה או לא. כך היא שאלה. עניתי לה שאני מאד רציני ושזו חוויה שלא חוויתי שנים, ושאני לא ציני בכלל.
אני חושב שהיא התקשתה להאמין אבל הייתי רציני,
אז היא סיפרה לי שיש אנשים שהולכים לטיפול במים- טיפול במים, הסבירה לי, זה טיפול בו נכנסים עם מטפלת לבריכה ונותנים לה להחזיק אותך ושאתה יודע שהיא לא תשחרר ושאתה לא תיפול או תטבע  בשום אופן, והמטפלת מדומה לאמא- ואמא לא תשחרר לעולם, לעולם- וזה הטיפול- וזה הבטחון, וזו השלמת  העבר- ויש אנשים שפוחדים מזה.
ואז סיפרתי לה על סרוגטים- אנשים שעושים מין עם אנשים אחרים כדי לטפל בהם עם הבעיה המינית שיש להם. והמשכנו להתחבק. וזה היה הכי נפלא בעולם, ממש כמו לילד בעץ הנדיב.

יום ללא תכלית.

היום בבוקר קמתי עם כאבים בחזה. לא היה לי התקף לב, לא, רק התכווצויות בשרירי החזה, שבמקרה אצלי כואבים דווקא ובמיוחד מסביב ללב. זו הרגשה לא נעימה כשנושמים.
בקיצור כאבים פה כאבים שם, התחילה לכאוב לי הבטן בסביבות הצהריים גם.

מחוסר עניין בללמוד ראיתי טלויזיה כל הצהריים. ראיתי קצת אקזיט ואת המבוקשים ב-24. הן שתיהן אותו דבר.

באקזיט, עופר הנמוך שכטר ומלי אני בלונדינית טיפשה שכטר והמתחרים, בחורון עם הרבה שיער וסנדי בר וואנבי, באמת כוסית אבל נעל היסטרית.
בסוף גם ראיתי קליפ של הדיאמונדס. איך צחקנו עליהן.

 

יום בלי תכלית, ראיתי איך אני נסוג.

ראיתי איך דבר לא נעשה.

עוד יום מבוזבז-
חם לי

רונה קינן- או לה לה לה גם אני רוצה לחיות נכון

שוטי הנבואה- כנס בראש

נהג חדש- קוראים לי נחמן ואני מגממגמגם -כמה רוע אפשר לבלועלוע

אשר- yeah

take back rewind it back

yeah

היום בעבודה היה לי זמן לחשוב. חשבתי על החיים שלי וחשבתי על הבלוג שלי.
על הבלוג שלי חשבתי שאני מפרסם בו הרבה זבל. אמנם יש פה קוראות אינטיליגנטיות וזה יופי לי, אבל לפחות חלק ממה שאני מפרסם הוא זבל. טוב, לכל אחד יש זבל.
שנית, חשבתי על החיים שלי. יש לי פחד מהעתיד. מה העתיד? אני פוחד לא להצליח. אני רוצה להיות מאמן. אני רוצה לאמן אנשים וקבוצות ואני רוצה לעשות מזה כסף.
אני פוחד שבסוף אעשה משהו אחר.
אני רואה שמה שעוצר אותי זה שאני לא עושה את מה שנדרש. בלי סיפורים בלי כלום- אני פשוט לא עושה מה שנדרש, והנה ראיתי אתמול את רונה קיינן, היא ילדה בת 25, שבמקום לשבת לשולחן גלי צהל הלכה ללמד את עצמה לנגן ולהופיע ולהשיג לעצמה קשרים. ברמה כזאת שהנה עוד 5 ימים המונה בישרא הולך להשתנות ל-24 והנה אנשים בגילי, יש כאלה שכבר מצליחים וכדומה.
אבל אני סוטה מהעיקר.
אני לא עושה מה שנדרש, והזמן עובר. מה שאני צריך להיות עסוק בו כעת זה שני דברים- אחד מהם זה הלימודים, והשני זה חיפוש, חיפוש של אנשים, אנשים שיחברו אותי למקצוע.
היום דיברתי בטלפון עם ידידה שלי. היא אמרה לי שמתחילה לה תקופת הבחינות ושהיא הולכת להצליח בה, כמו אומרת, אני הולכת להשקיע. אני בכלל לא עושה לעצמי את השיחות האלה. בשבילי אני הולך לעשות מבחן וזהו. אני בכלל לא בראש של להצליח או לא. המבחן אצלי הוא מבחן נקודה, אין לי שום שיחת מוטיבציה ועידוד לגביה, המבחן בעיני הוא חסר משמעות והציון גם. אני אקבל כמה שאקבל וזהו, ואם אכשל אעשה אותו שוב וכדאי שלא.
כך זה גם לגביי העתיד שלי- אבל יותר. עד עכשיו, מאז שאני מכיר אתכם, לא עשיתי פעולה אחת למען הקידום של העתיד שלי שהמצאתי לעצמי בתור חזון ושהנחה אותי בבחירת מסלול הלימודים שלי. שום דבר. כרגע אני רק מדבר.
וזה מזכיר לי נקודת ציון נוספת בחיים שלי- כשהייתי כדורסלן. (אתמול בהופעה של רונה ראיתי בחור גבוה, זיהיתי אותו מהקאנטרי, אבל גם זיהיתי אותו ממשחק כדורסל אחד ששמרתי אותו כשהייתי בנבחרת בתיכון- הוא בנבחרת ישראל בכדורסל. לא שזה מעמיד לי או עושה לי רגשי נחיתות)- העניין עם הכדורסל היה שיום אחד קלטתי שהשיחה של המאמנים בקשר אלי היא שאני פוטנציאל לא ממומש. וזה אולי סיפור החיים שלי. למרות שאני לא רוצה לחתום על זה כי כבר הגעתי להישגים בחיים שלי ואני ידוע כמקדם עניינים.
בכל אופן, הקשר לבלוג הוא זה שהבלוג הוא עלי ולא על השיט שלי, וחלק ממני זה הפחדים שלי, כמו גם הביקורתיות שלי.
זה נגמר ללא פאנץ' ליין.