| 6/2005
מרצחיו מרצון
הלינץ' שהיה היום, או אתמול היה דבר מזעזע.
אני לא מאחל לכם לראות את הילדון הזה שזרק אבן שגדולה מכף היד שלו על נער ערבי ששכב שם ללא הכרה ולידו חייל צה"ל - ואתם רואים את האבן פוגעת לו בפנים. בפנים היא פוגעת לו ואתם שומעים את הרעש, וקולטים שהפנים שלו חטפו אבן.
אני לא מאחל לכם לראות סרט של סקילת אישה למוות. ראיתי כזה סרט בתיכון.
אישה נקשרה לעמוד והציבור זרק עליה אבנים , ולאט לאט היא נופלת וממשיכים לזרוק עליה אבנים, והיא מדממת, ונופלת וממשיכים, והיא מאבדת הכרה, וממשיכים וממשיכים וממשיכים.
וכל זה עלה לי היום כשראיתי יהודי מאנייאק זורק אבן לפנים של נער שוכב מחוסר הכרה.
יש בעם הזה חבורה של חלאות אדם. יש בעם הזה אנשים שלו היינו 70 שנה אחורה היו שמחים לשתף פעולה אתם יודעים למה אני מתכוון.
אם אתם רוצים ללמוד משהו על עצמכם ועל העם הזה ובכלל על הטבע האנושי, שיחטו באקט מחשבתי את הפרה הזו שקוראים לה שואה, שקוראים לה "העם הגרמני" שיחטו את המושג אנטישמיות- רק בשביל הנסיון שבדבר.
תיקלטו שגם אנחנו יכולים להיות זבל תת אנושי, תקלטו שגם בנו יש יצר מרושע ומשחית, תקלטו שההבדל בין אינדיבידואליות ועדריות הוא עניין של כמה קילומטרים, תקלטו שמזמן עברנו את הקו הזה ושאנחנו חיים בביצה מזוהמת, תקלטו- שהילדים שלכם יכולים להיות הבאים בתור. או הקורבנות של או מרצחיו מרצון של.
| |
על יושבי הצמתים הצעירים. כתום זוהר לא מקשיב.
נכתב.
בעודי מסתובב ברחובות תל אביב עם אימי, נעצרנו לחכות לאוטובוס ברכבת צפון, שם הוקם לפני שבועיים-שלושה אוהל מחאה של מתנגדי ההתנתקות המאוכלס עפ"י רוב בבני נוער דתיים מרחבי הארץ המקייטנים שם את חופש הביטוי ואת החופש הגדול שלהם יד ביד.
בעוד אני נמנע מדיאלוג עם יושבי המאהל, 10-15 בני נוער, החלה אימי בדו שיח ער עם אחת הנערות, עת זו הציעה לה סרט כתום. הדיון סבב סביב שרון אריאל- בגידתו בקהל בוחריו, מצוקתם הבלתי נתפסת של מפוני הגוש והרצועה- כי אין קשה יותר מלעקור כוננית ספרים מהקיר ולהוציא את המתים מקבריהם, ולבסוף- מצוקתם של הפלשתינאים- לא רק גזלנו מהם את אדמותיהם בקוֹם המדינה (מצד הקורבן אין זה משנה אם סיבותיו של הכובש מוצדקות בעיני עצמו או לא), אנו גם מתעמרים בהם יום-יום במחסומים ובשאר מיני בישין, ושוב- איני רוצה להיכנס לדיון בדבר נחיצות הפעולות כן או לא. הידיעה שהפעולות הן לעיתים נחוצות לא מורידה מכאב הלב של לדעת שאנחנו הם הגורמים לכך שיש נשים היולדות במחסומים כי אינן יכולות להגיע לבית החולים או לאדם המנגן בכינור לדרישת החיילים שלנו בירוק. לדעת קשה לתפוס את עומק השנאה אלינו היהודים אך גם קשה לה לקבל את עומק הגזרות שהעם הפלשתינאי צריך לקבל/לסבול, תקראו לזה איך שתרצו.
את כל הנסיבות האלה פרסה אימי בפני הנערה שהגיעה מאולפנה ליד אשדוד בעוד זו, שלא באשמתה, ירתה לעברה שאלות חדגוניות כגון :"אז למה את לא מצטרפת אלינו?" או "אז נחלק גם את כל ירושלים?" וגם "אז אולי נחזיר את תל אביב?!", ודבריה אלה, אני רוצה להציע, רק להציע משקפים את הבעיה בבני הנוער המפגינים סולידריות כתומה, או אולי אלו כל בני הנוער, איני יכול לקבוע בוודאות- הם אינם שואלים שאלות, הם אינם מתחבטים, ואם כן- לא בצורה מספקת. אולי זה עצם הקרע שאנו חווים פה- כשאין שאלות משני הצדדים ויש רק שני צדדים הפילוג הוא הלכה למעשה כורח. דווקא לשאול ולהתחבט מוריד אותך אל פני האדמה מכל האידיאולוגיות והאידיאלים שאתה תלוי עליהם כמו היה זה ענף של עץ. גבוה גבוה.
בעוד אני תומך בהתנתקות, אני לא יכול להישאר אדיש לדרך בה התקבלה ההחלטה להתנתק, אני לא יכול לנתק את רגשותיי מסבלותיהם של האנשים שיפונו (אני לא מאמין למילה גירוש- היא דמגוגית וזולה- האנשים האלה יקבלו דיור חלופי, פיצויים, ויש אף כאלה שמשקיעים כעת בהגדלת בתיהם כדי לקבל כסף נוסף מהמינהלת- אז בין זה לבין גירוש אין ולו חוט השערה) ואולי יותר מהכל, להיקרע בשאלה שאני יודע את התשובה עליה- אני יודע שישיבת צה"ל שם מונעת פיגועים- האם צריך לוותר על זה לטובת משהו אחר שיעילותו עוד לא הוכחה?
בשיחה עם הנערה לא התעוררו שאלות כאלה מצידה והיא גם לא הקשיבה להן או לא הבינה אותן. היא לא הבינה שאין שחור ולבן בחיים האלה ושמורכבות אינה יכולה לעבור בסטיקרים או בסרטים, אחת היא כמה זוהרים הם יהיו ואחד הוא רצונה הטוב.
= = = הופיע גם ב NRG = = =
| |
באהבה אין חוקים
אני אוהב שיש לי דברים בחיים שנמצאים שם כדי שאני אעמוד ביצר שלי מולם. המדובר על כמה מוצרים, כמה לינקים, כמה ניסויי מחשבה.
ראיתי את מליון דולר בייבי היום. ראיתי גם את "ברבי הנסיכה רפונזל", זה לעבודה שאני עושה, ותשמעו, זה היה להיט. שנים שלא ראיתי סרט מצוייר. ועוד לילדים קטנים. קיבלתי מתנה את "באהבה אין חוקים" האהוב עלי כלכך. המוכר בחנות שאל אותי למה אני לוקח את זה ולא סרט אחר, שלא ראיתי עדיין. אז עניתי לו שלסרט הזה יש ערך מוסף אצלי וסרטים אחרים אני לא בהכרח ארצה לראות שוב. חוץ מזה לקחתי את ארבעת הפרקים הראשונים של OC. נראה איך זה.
חוץ מזה- טוב לי איך שאני.
סרט שאני רוצה לראות שוב: להתחיל מחדש. ולראות לבד, כי רק לבד אני משיג את מה שאני צריך להשיג. כבר שנים לא ראיתי סרט והיום איפסתי את השעון...סרטים אצלי זה לבד. למרות ש...באהבה אין חוקים.
הילדה שלי אמרה שאני ממהר להיקשר. שמעתי את זה בתור ביקורת והיא אמרה שזה לא. ידעתי שזה לא אישי, שמיהרתי ליפול לבור שראיתי על אם הדרך, אז נפלתי בו כאילו זה היה חזק ממני. אבל זה לא היה חזק ממני, האינטואיציות שלי לגביי עצמי לא טועות לעולם. ואין שום דבר אישי במה שנאמר בשיחה הזו, זה לא אני.
something's gotta give
| |
כשהייתי לוקח דברים על עצמי הייתי נעלב כשלא הייתי כלול.
פתאום אני יכול לראות איך אני גרמתי וגורם לעצמי את מפחי הנפש האלה. פתאום יכולתי לראות את המדרון החלקלק הזה של להיעלב מאדם הקרוב אלי. לקחתי על זה אחריות והתנצלתי.
| |
מגמת השתפרות- סטטיסטיקות
אני חושב שהמספרים הבאים אומרים את הכל. אני מדבר על הציונים שלי באוניברסיטה.
רציתי לעשות את זה כבר מזמן.
שנה א- 62.71
שנה ב- 76.78
שנה ג- 80.83 והפנקס עוד רושם.
לא רע יחסית ללקוי ריכוז, קשב ובעיות למידה. לא רע יחסית למישהו שידע את זה רק בשנתו האחרונה
| |
מחשבות לוח מחיק.
כמו שהבטחתי לעצמי... לפני הרבה זמן...
לוח מחיק. משהו בנז.
זה כמו לרשום נוסחאות במתמטיקה על לוח- יש את הדרך.
| |
הערות על המצב
1- אני מאד שמח אם הדיווחים על שוטרים שפתחו את הצירים בכח נכונים. הגיע הזמן באמת שהמתנחלים יקלטו שהעם אולי איתם בנפשו, אבל הוא לא איתם כשהם חוליגנים חסרי אחריות ששולחים את ילדיהם לעצור את נתיבי איילון.
הרי לא יעלה על הדעת שסטודנטים יחטפו מכות וחוליגנים לא. הלא כן?
2- בא לי פופקורן וסקס. סקס זה עניין של בקשה יפה. פופקורן זה עניין של כסף. כרגע אין לי אף אחד משניהם... אולי בגלל השעה... אבל מחר.. מחר יום חדש.
3- כל פעם מחדש אני נתקל בדילמה, האם לכתוב את מה שיש לי לכתוב או לא. התחושה שעוקבות אחריי לא עוזבת אותי. עוד אומר את מה שיש לי להגיד.
4- בימים האחרונים... אני אוהב את מי שאני. גם אחרים אוהבים את מי שאני. אני מביא לידי ביטוי את מה שתמיד אמרתי בלב שאני רוצה להיות וזה עובד. אוטנטיות חדשה כזו, שלא מסתירה דברים מביכים אלא מעלה ומשתפת את עצמה עם האחר והאחרת, זה מדהים כמה זה עובד.
5- כתבתי היום 450 מילה. שלחתי את זה. אף אחד לא פירסם. ניחא. אני אביא את זה לכאן.
6- בענייני הפוסט הקודם- קיראו את 4 הנ"ל. גם הבנתי שאני צריך עוד אימון רב בהבחנה "ההצגה שלי". יש שם דברים שעדיין אינם נהירים לי כמו מהי ההצגה שלי ומה אני בעצם אומר על עצמי שגורם להצגה לפעול כתגובה.
7- מבחנים פסיכולוגיים הכירו לי אשה יפה ומסקרנת. קריצה קריצה.
| |
בסוף השבוע הזה... הוטרדתי.
זו היתה הפעם הראשונה שבה הוטרדתי ע"י אישה.
זו גם הפעם הראשונה שאני מצליח לדבר על זה ככה.
הטרדה וכל המתלווה אליה גובל בפחד ובשיתוק נוראי.
למזלי, אחד הדברים המדהימים היותר שקיבלתי שם היה האבחנה של "ההצגה שלי".
זה החזיר אותי למישהי אחרת. וזה החזיר אותי לתיכון. וזה החזיר אותי לכדורסל. בכולם חוויתי את זה בעבר שלי.
יכולתי פתאום לעשות הפרדה בין מה שקרה לבין הפרשנות שאני מוסיף לזה.
ועשיתי.
נתתי לעצי את הזמן ... זה לקח לי 20 דקות בערך. סגרתי את עצמי בחדר, התחלתי בבכי, נשכבתי על הרצפה, המשכתי לפלוט, ולשאול את עצמי מה קורה לי ואז ההבחנה התחילה לעבוד עלי.
פתאום לא יכולתי להמשיך בהצגה שלי. כן- משהו קרה לי, משהו שהשפיע וישפיע עלי רגשית- אבל שיתוק הוא חלק מההצגה שלי, שיתוק ופחד, ובני אדם, ואני אומר את זה בקול רם- בני אדם לא צריכים ולא חייבים לסחוב איתם את העבר שלהם. גם אם הוא קרה לפני 5 דקות.
אחרי שהיא הלכה היא חזרה שוב... ראיתי אותה אחרי חצי שעה.
נכנסתי לחדר והייתי משותק שם. ביקשתי מהמנהלת שלי שתבקש ממנה ללכת.
היא הלכה וחזרה אלי ואמרה שהיא מבקשת להתנצל והציעה לבוא איתי.
ישבתי על הכסא מולה כמו נכה.
היא אמרה את מה שאמרה ואני אמרתי שאני מקבל את ההתנצלות שלה.
זה לא אומר שסלחתי לה.
אחרי זה המנהלת שלי חזרה ואמרה לי שאחרי שהלכתי היא שאלה אותה אם היא יכולה לכפות עלי את ההחזרה שלה. ברור שלא.
אפס סובלנות להטרדה. אפס.
שלם?
אני לא יודע.
זה קטע מתמשך של לקלוט, לחוות, ולרדת מזה, כל פעם מחדש.
אחריות מתחילה עם הנכונות להיות גורם בעניין . להיות אחראי מתחיל עם הנכונות להתמודד עם נקודת המבט: "אתם יוצרים את מה שאתם עושים, את מה שיש לכם ואת מי שאתם". זוהי לא אמת. זאת עמדה. זהו מקום לחיות מתוכו. אף אחד לא יכול לגרום לכם להיות אחראים, ואף אחד לא יכול לכפות אחריות על אדם אחר.
זהו חסד שאתם נותנים לעצמכם- זהו הקשר מעצים שמשאיר אתכם עם אמירה לגבי החיים.
בסופו של דבר זהו הקשר שמתוכו אתם בוחרים לחיות. | |
ארבעה ימים שאני רוצה לכתוב, אני יודע שאני מלא
אבל אני מלא ולא יוצאת לי מילה מהפה.
בארבעת הימים האחרונים התאמנתי על להיות ביחסים, לבקש בקשות, לעמוד במילה שלי, להקשיב לתלונות של אנשים על הניהול שלי ולהפוך את התלונות שלהם לשיחות שלמות ולבסוף ליחסים, התאמנתי בלעבוד עם רשימות, התאמנתי בלהשיב אינטגריטי לעבודה כמצב התחלתי והכרחי, ועוד דברים שמוחי אינו מעלה כרגע
ברשימת הדברים הגדולים שהיו לי, התנצלות וסליחה ומצב של הטרדה שעברתי
כן, הטרדה, והדבר המדהים ביותר הוא שפתאום אני קלטתי שאני לחלוטין יכול לבחור את הצורה שבה אני אתייחס לדבר שקרה לי. אני יכול לבחור את מידת האימפקט הרגשי, אני יכול לבחור את מידת השקיעה שלי בזה או לחלופין את מידת האחריות וההשלמה שאני יכול לקחת על עצמי מתוך המחוייבות שלי לחיות חיים של שלמות רגשית ושל להיות שלם עם העבר שלי.
אני מתקשה להתחיל ולכתוב את הדברים. אחד הדברים שקורים פה בבלוג זה שזה הלכה למעשה יומן של חיי, מחשבות דעות רגשות, ומה שקרה. זה עוזר לזכרון הדברים.
העניין הפעם שבכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו- אני קולט שזה סיפור, ואם יש משהו שקלטתי בארבעת הימים האלה, זה מהו סיפור, כיצד הוא משפיע על החיים שלי כשהוא זה המנהל את נקודת המבט שלי על חיי וזה ש- קרה מה שקרה, אני עדיין "מעכל", וזה מה שקרה והסיפורים שלי.
קלטתי שכשאני מנוהל ע"י הסיפורים שלי, אני לא מנוהל על ידי אלא ע"י העבר שלי, ההצגה שלי, ההצגה היא בעצם התגובה שלי לכשלון, הדרך לשרוד אחרי כשלון. למשל אחת ההצגות שלי היא "אני אשם". בדרך כלל, כשאני עושה "פאק" ביחסים ואנשים מאשימים אותי, אני לוקח את דבריהם פנימה, לוקח אותם עלי, ומתחיל לעשות את עצמי לא בסדר לגבי זה ולהרגיש רגשות אשמה, לעתים כבדים מנשוא. זו ההצגה שלי. מה שקלטתי זה שכשדברים כמו אלה קורים לי אני מרגיש קטן, עצור, מסכן, בודד, לא רצוי, וכל אלה הן ההצגה שלי. פתאום יכולתי לראות את המנגנון שלי שמפעיל את ההצגה ולוותר עליה כאקט של בחירה, כאקט של יכולת, פתאום ברגע שקלטתי שאני בהצגה שלי יכולתי לרדת ממנה ולתקשר את מה שנוכח לי, ומעולם קודם לא יכולתי לעשות את זה. לכן, פתאום כשאני בא לכתוב את הדברים שקרו לי אני נעצר וחש שכל מה שאכתוב כאן, בהינתן אופיו של הבלוג הזה, יהיה סיפור, ואני לא מחוייב לסיפורים שלי את מה שקרה אלא ל"מה שקרה".
אם קראתם פעם את הפוסט "אחריות" שמופיע בצד שמאל מתחת לתמונות יש לי משהו להגיד בהקשר של זה.
אחריות אינה האשמה.... היא מקום לעמוד בו, זוהי עמדה לגביי החיים.
הדברים שנאמרו פה אינם האמת, הם נקודת העמידה שלי, הם המקום בו אני בוחר לעמוד ולהסתכל על המציאות. עוד רבות יכתב.
ריאליטי צ'ק: הטלפון מעיר אותי משנתי, זו המזכירה של סוציולוגיה: "הלך לך אחלה במבחן בריבוד, קיבלת 80, כל הכבוד"
"מה?"
"אתה נשמע מאוכזב"
"כן, קיוויתי ליותר, טוב, סבבה, זה מה שיש, תודה שהתקשרת".
ציפיה אינה מציאות, והיתה לי ציפייה. לשנייה הייתי מאוכזב מהשמונים, למרות שבמבחן הראשון קיבלתי 53. ברגע שאמרתי את המילים האלה קלטתי שזה האקט שלי, ההצגה, התגובה לכשלון, "קיוויתי ליותר", זה האוטומט. ירדתי מזה, יש לי 80, הממוצע שלי חזר ועלה.
ריאליטי צ'ק- ארבעה ימים הייתי מנותק. טלפון מעיר אתכם, מחזיר אתכם למציאות. אין טוב מזה !!
| |
יום יום אני לומד דברים חדשים
יש לי חבר חדש
ידידה שלי (שכדי שלא תתפלצו עלי אני לא אקרא לה "חברה שלי") התקרבה אלי מאד בארבעה ימים האחרונים, אפשרות חדשה נפתחה ביחסים שלנו, הקשבה חדשה.
כל כך הרבה דברים עוברים עלי שם, מותק ביקשה שאזרוק עצם, אבל את העצמות שלי אני אזרוק בפרטי, והן לא יהיו עצם, הן יהיו בשר מאכל טעים ורבוי עסיסיות, כי זה מה שעובר עלי שם.
מותק, דונט וורי בייבי.
ומה שהכי מגניב זה שבמקום שאני בו, אמנם בכל מקום, אבל במקום הזה במיוחד, אני מה שאני הכי אוהב להיות, מה שאני הכי רוצה להיות, ומה שאני הכי הכי טוב בו.
זה פסק זמן מצויין מהחיים, אני לומד המון, וכיף לי. ואני שם לב שאני משחרר פה הצהרות בלבד, אבל לו הייתם יודעים, לו הייתי משתף, מסביר, אז הכל היה נכתב אותו הדבר, רק ארוך יותר.
לעשות הבדל בחיים של אנשים אחרים זה התגמול הגדול ביותר !
| |
יום מדהים כזה מזמן לא היה לי. בחיי.
הבחנה: ההצגה שלנו היא התגובה שלנו לכשלון.
ראיון עבודה ביום שני
ועוד משהו- זה דווקא כיף להגיד לא לבחורה, אני תפוס.
ולראות כל כך הרבה אנשים שאני אוהב שלא ראיתי שנים- ולאמן
הזכות הגדולה להשתתף בטרנספורמציה של אחרים, להיות שם כשהם גדלים, להיות במרחב הזה, זה בלתי רגיל. לא- זה מדהים.
אם רק ידעתם ממה ירדתי היום, זו כזו פריצת דרך בשבילי, אני לא יכול לחזור להיות אותו הבנאדם שהייתי עד היום. אין, לא יכול. זו נקודת אל חזור.
איך נהניתי היום. יום עבר. עוד שלושה לדרך.
בחיי שהיום הזה היה מהמם. בחיי
| |
כמה זמן לא ישנתי במיטה שלי, אני לא יודע למי אני מתגעגע יותר
| |
מרקס על רגל אחת
התאוריה של מרקס גורסת, במשפט אחד שהעולם מחולק למעמדות ושיש מלחמת מעמדות בין האחד לשני, קונפליקט הנובע מהמיקום בדרכי הייצור.
עכשיו ההסבר
החברה מייצרת מוצרים חומריים כדי לספק את צרכיה (אייפוד למשל) - ->עם סיפוק הצרכים הופכת העבודה לעובדת יסוד בחיים
- ->סיפוק הצרכים יוצר צרכים חדשים (פשוט תסתכלו על הדור השלישי ותבינו)- ->ככל שאלו מתרבים נוצר צורך לשפר את מכשירי הייצור - -> ככל שמתרבים הצרכים ומכשירי הייצור כך חשוב יותר שיתוף הפעולה בין אנשים וארגונים, זה מתחיל במשפחה, ואז החוצה - -> השת"פ מחייב חלוקת עבודה וארגון שמעל רמת הייצור.
מסקנה: המקום אותו תופס אדם בארגון הייצור היא המעידה על מעמדו החברתי. הגורם היסודי למיקום שלו, הגורם האמיתי למיקום המעמדי הוא רמת שיתוף הפעולה שלו
| |
ממחר עד יום ראשון אני לא בבית ולא במייל ולא בטלפון. לא, אני לא בסיני. זה יקרה אחר כך. הבטחתי לברר לגמרי את הלוח בחינות והגשות שלי. ניסע לסיני בהזדמנות הראשונה. בעניינים של אהבה הכל בסדר. הלב בסדר. היחסים בסדר. הלימודים עומדים במילה שלי ומחר המבחן המיוחד שלי.
ביום ראשון אני חוזר לחיים שוב אחרי הפוגה. אני בטח אתגעגע.
יש דברים שלא מספרים
כך עדיף
טוב לי כך
- - - - - - -
זה מזכיר לי ...
כשמשקיעים בעצמנו אנשים באים.
אני מרגיש שאנשים באים לי
איפ יו בילד איט...
they will come
| |
איזה שיר יפה
תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב, מהלב
באופן מפתיע, השיר הזה מרגש אותי.
| |
תזכורת
מצב רוח מבאס כמו שתקף אותי הוא תוצאה של חוסר אינטגריטי, חוסר פוקוס וחוסר כיוון.
הדבר הראשון לעשות הוא להשיב את האינטגריטי.
האינטגריטי הוא יסודות הבניין.
אחר כך הכיוון ואחר כך הפוקוס.
עשה מה שאמרת שתעשה בזמן שאמרת שתעשה אותו. זה הדבר הראשון. זה אינטגריטי. כבד את המילה שלך כעצמך.
| |
חזרתי עכשיו מהמסיבה השניה.
שירה עשתה לי עיניים. היא היתה שיכורה. רחוק רחוק ממני.
היום בבוקר קיבלתי החלטתה. היא קשורה למזון. טוב, זה גם קשור למה שקרה לי. אולי זה רגש ואולי זה לא.
הייתי שם היום ופתאום הרגשתי לא שייך. שוב. חשבתי ללכת. שוב. זה קרה לי רק לפני שבוע בפעם הראשונה.
הוצאתי את קוני. החלטתי לת אותה לאח שלו שיצלם. הסברתי לו איך ונהיה מגניב. אחרי זה אני צילמתי קצת והתחלתי לשחק פריזבי.
הבנתי שאני בצומת דרכים. לא. הרגשתי קצת אבוד, קצת לא יודע לאן דרכי, לאן מקומי. לאן עתידי. זה הטריד אותי.
נהייתי נוכח לכך שעתידי לא ידוע לי והודיתי בפני עצמי שזה מפריע לי.
זה מפריע לי.
| |
כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם
קמתי הבוקר עם אביתר בנאי.שמעתי את כל הדיסק שלו מהסלון
המסיבה אתמול היתה טובה, אם כי הגיעו פחות אנשים מהצופה ומהמוזמן. היו מקרים הזויים. שתיים ביקשו ממני הכוונה. אחת ביקשה הכוונה ולא הגיעה. אחת ביקשה טרמפ- שסודר לה- והיא לא הגיעה. אחת אמרה אולי. אחת הודיעה באיחור שלא.
אבל
אבל אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר אני
הגיעו מיטב אנשיי וזה מה שחשוב. בדיוק האנשים שרציתי שיהיו שם. ההארד קור של חבריי הטובים ביותר. אז היה כיף. והיה יותר מזה. תיארתי זאת אחר כך כמסיבה עם איזמל. האנשים כמו נבחרו בפינצטה, ולא היו הרבה. אבל היה מצויין.
והאוכל- טוב, אז יש לי הרבה אוכל עכשיו בבית. ושתייה. ובאופן כללי, נהניתי. והיה טוב. והיה לי כיף. והייתי משוחרר.
כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם.
ויש אנשים שלא הזמנתי, כאלה שהתרחקתי מהם, שאיני רוצה עוד בקירבה איתם, וזה דבר שהוא חדש לי, כי אני אדם שמזמין אנשים ושמאיר תמיד פתח לקירבה. וכמו שאמרתי אתמול- אנשים תמיד חוזרים אלי. אמרתי את זה פה גם בעבר. אנשים חוזרים אלי. לפעמים הם אף פעם לא התרחקו יותר מדי.
מגדלור.
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
