עליתי על האוטובוס הבוקר, נסענו כדי להפגין ליד עזה.
בדרך, איפשהו בדרום מצאנו את כל הטנקים, הנגמשים, הפומות והאכזריות שצה"ל מתכוון להכניס לצה"ל.
עצרתי את האוטובוס. זה היה אמנם 3 קילומטר משם כבר, אבל עצרתי.
ירדנו שלושתינו, אני ועוד שתי צלמות שהגיעו איתי.
עשינו אחורה פנה והתחלנו ללכת.
אחרי מאה מטר עצר לנו מוביל שלקח אותנו בדיוק לשדה בו רצינו לצלם.
התחלנו לצלם.
צילמנו המון, מכל זווית, מכל כיוון, צילמנו מקרוב, מרחוק, בעדשה רחבה, ב-טלה, בזום פה ובזום שם. צילמנו חיילים פורקים, חיילים מתאמנים, חיילים נחים, חיילים מדברים וכל צורה של רכב משוריין שמצאנו.
אז הכרנו צלם בהביא ידידה שלו. החלטנו שאנחנו נוסעים לארז. מחסום ארז. לא יכולנו להכנס. הוא כן נכנס ואנחנו שמנו פעמינו חזרה והתמקמנו 3 שעות בתחנת דלק ובמסעדה גדולה שיש בה וווירלס.

 

מפה לשם, נסענו לארז חזרה לאסוף את הצלםף הסתבר שהוא התעקב שם עוד שעה בבידוק.
שבנו לשדה המשוריינים שלנו, מצאנו לנו עוד זוויות צילום.
אני ועוד צלמת החלטנו שאנחנו נשארים פה.
הפרשנו לנו אוכל מהחיילים שנידבו לנו הרבה ומספיק, דיברנו, צחקנו, אכלנו, שמענו הפגזות והתכוננו ללילה. קיבלנו שני מזרונים, שני שקשי"ם, הרבה מים ועוגת שוקולד.מצאנו את עצמנו ישנים חמישה איש על שני מזרונים ושני שק"שים.
ב22:30 התעוררתי עקוץ. החלטתי שאני הולך לחפש מקור מים זורמים.
לקחתי איתי את שתי היפהפיות והלכנו לחפש לנו מקלחת.הצלם והחברה שלנו נותרו ישנים.
הלכנו הלכנו הלכנו עד שהגענו לעמדת מקלחת ניידת צהלית. אור לא היה שם, אבל סטיק לייט היה גם היה.
הורדתי חולצה, הן היו בחזייה וגופיה. התקלחנו וצחקנו עם מים שזרמו מהברזים (של השטיפת כלים), התקלחנו לאור הסטיק לייט.
החלטתי ששווה לכתוב על זה. הכתיבה צולעת, אבל החוויה מכוננת.

1- זה אמיתי:
אתם מורה לספרות,אתם מלמדים סיפור בו הילדה רוצה לכבות את עצמה וללכת לישון, לא לאכול ולא לשתות. אתם בדיוק מלמדים את הילדים לקרוא בין השורות. מה הם לומדים על הילדה הזו? מה האבחנה שלכם?

2- מודם המחובר ללפטופ ושאפשר לגלוש ממנו לכל מקום הוא סוג של אורגזמה. לא, הוא ההבנה שכסף קונה נוחות. הוא משדרג. אני צריך עוד כסף.

3- הייתי היום בראיון עבודה. המראיינת היתה פלצנית משהו, נסעתי משם לבת ים וחזרתי לקונסוליה הצרפתית, צילמתי שם ושם. בלילה אני הולך להסתובב בלילה הלבן בתל אביב ולצלם.

4- אתמול פגשתי טייסת. היא גדולה ממני בכמה שנים, היא בלונדינית. היא כוסית שאפשר ליפול. היא גרה בפיתוח. כבר אמרתי שהיא טייסת? היא מטיסה בואינגים.

5- בחיי, אהבתי את הקטע של הפתקים מהסופרפארם שהסתובב פה בבלוגיה. הצחיקו אותי.

6- אם רק כל, או רוב הבלוגרים היו מגלים עם מי הם החליפו מיצים הייתם מקבלים תמונה של משפחה אחת גדולה, שלא לומר ביצה. אנחנו, כבלוגספירה, כל כך קטנים שזה לא יאומן. מצחיק אותי כל פעם מחדש. כל פעם מחדש.

7- ואם כבר אני פותח את הפה: כל המתיימרים לזיין, למצוץ ולגמור לבלוגרים ולבלוגריות ואז לרוץ ולספר פה לכולם- פאק אתם גרועים.
רייטינג גבוה יש גם לתכניות ריאליטי חרא. יש זיינים גדולים מכם, אתם פשוט כותבים על זה.

מוקדש באהבה
כפרעליו כפרעליו 

בוקר אפקטיבי:
שוב בוקר אפקטיבי, התחיל בשש וחצי.

החלפת בעלות במשרד הפנים, פגישה מקרית במכבי שעומדת להוביל לפגישה עם שירותי הרווחה,
קפיצה פזיזה לתל אביב לטפל בקסדה
הצעת עבודה-אולי...

אנקדוטה:
האקסית שלי אחרי עוד פגישת מעלית עם השכנה הכוסית: "אתה יכול להשיג כוסיות, אל תתפשר על נשים עם תחתים גדולים"

בבוקר קמתי בשמונה למרות שכשהתעוררתי לראשונה כיוונתי שוב לתשע.
הקטע אצלי הוא שכשאני מתעורר אני לא יודע כלום והכל בעצם תלוי בכמה מהר עולה לי המערכת הפעלה.
מערכת ההפעלה החלה לפעול בדיוק כשעצמתי שוב את עיניי.
קפצתי מהמיטה והלכתי להתקלח.
במעלית למטה שמתי לב שלא הסתכלתי על עצמי במראה עדיין וחייכתי על המקרה.
עברתי בבנק, הפקדתי את הצ'ק מערד, הוצאתי כסף, ראיתי כמה מינוס, הלכתי לדואר, שלחתי שתי מעטפות רשומות וחזרתי לסופר כדי שיהיה משהו בבית. בכל זאת, רציתי שיהיה משהו במקרר כשאמא חוזרת.
קניתי אבטיח, ושלוש פיצות ב- 33, קניתי דנונה ויופלה, קניתי חלב ובטח עוד משהו ששכחתי וזה עלה לי 92 שקל שלמים.

עליתי הביתה והתחלתי לסדר את הכל. בהמשך לסופר חשבתי לעצמי לצאת מהרגילות הרגילה שלי כשאמא חוזרת ולהשקיע בנקיון, בסדר ובבישולים.
עלה בדעתי שכשהיא תגיע היא תשמח לאכול את העוף המפורסם שלי שזוכה לתשבוחות מן הא ומן דא.
התחלתי בחימום התנור ואז במשך 40 דקות שלמות עמלתי על קילוף חיתוך תפוחי אדמה, קילוף בצלים, שטיפת עדבניות ופלפלים אדומים, הכנת ראשי שום קלופים ולא קלופים ומרינדה שתכסה את הכל בסופו של דבר.
אם כבר לעשות אנשים שמחים אז לעשות אנשים שמחים במזון, כמו שאני יודע.
לצערי לא נותרו לי גבעולי בצל ירוק שהתגלו כחטיפים נהדרים ותופסי טעם בתבשיל הביתי שלי אז לא ויתרתי וגירדתי פנימה לימון שאז גם נכנס לתבנית פרוסות פרוסות.

הייתי שמח כשהכנתי. אוכל לילדים, אני מתכונן לשלב הבא בחיי. רק 11 בבוקר עכשיו.

בסופו של דבר נהניתי אתמול ואני אוהב את המסיבות שלי.
כולם הגיעו באיחור אך הראשונים ישבו איתי במטבח ואכלנו כל אחד כמה פרוסות בגט מטובל עם גבינת עיזים וסלט כרוב והיה אלוהי.
ירדנו יחד על מגש שלם לבדינו.
אחר כך הגיעו עוד אנשים אז כבר פרסתי את האוכל והשתייה במקום שלהם והגברתי את המוזיקה.
תוך כדי שאנשים ישבו לי בסלון בישלתי את המנה הבאה של הבגט עיזים והכרוב. אני מבשל בידיים ודואג שבכל פרוסה יהיה הסקס הנכון כי הסקס מגיע דרך העיניים ולא רק דרך הפה. הריח של הרוטב עומד באוויר ומפזר אווירה של אהבה בחלל החדר.
סידור הסלון שלי פתח את הסלון ממצב משפחתי למצב מארח. זה יצר ספות רחוקות אחת מהשנייה אז קירבנו את הספות לייצר אינטימיות. זה חימם את האווירה ויצר קירבה בין האנשים- אני אוהב לראות איך האנשים שלי, שמתקבצים ומתראים פעם אחת בשנה אצלי בבית, יושבים אחד עם השני ומדברים על הכל מהכל. זו האווירה שאני אוהב, הכל יכול לקרות בה וכולם מרגישים בנוח.

בדלת כשאני מלווה אותם החוצה הם אומרים לי תמיד "אני שמח שבאתי, אני שמחה שבאתי, שוב מזל טוב", כאילו זה משנה, וזה מחמם לי את הלב, אנשים שמחים שבילו ערב אחד שמח, איתי.


יצרתי קטגוריה לפוסטי יומולדת שלי

איש אהוב,

עוד כמה דקות תהיה בן עשרים ושש, ויש כמה דברים שאני רוצה לאחל לך.

ולקוות, ככה בשקט, שהשנה הזו תהיה אפילו יותר טובה מקודמתה.

שתהיה מאושר וכל שנותייך יהיו רצופות הגשמה עצמית, ביטוי ויצירה.

שלעולם לא תחסר לך אהבה, קשב או תקשורת.

שתמשיך להיות איש כותב, נובע ויצירתי. תעשה רק מה שאתה אוהב ואל תפסיק לצלם.

 

איני מכירה איש בעולם שהמילים שלו הן מציאות, כמו המילים שלך. תזכור את זה.

שתגדל ותהיה מאמן, שתגשים חזונות, שתדע, לעולם, מה אתה עבור אנשים אחרים. וזה המון.

שתשמע הרבה סטינג, שתאהב בלי גבולות,

תאכל רק אוכל טוב, תחיה כמו שאתה רוצה,

ותחייך (כי אתה כל כך יפה ככה).

 

אה, ולכבוד היומולדת אני מקדישה לך שיר. when we dance, הו כן.

אוהבת, תמיד.

לו. לו סלומה.

 

איש אהוב,

עוד כמה דקות תהיה בן עשרים ושש, ויש כמה דברים שאני רוצה לאחל לך.

ולקוות, ככה בשקט, שהשנה הזו תהיה אפילו יותר טובה מקודמתה.

שתהיה מאושר וכל שנותייך יהיו רצופות הגשמה עצמית, ביטוי ויצירה.

שלעולם לא תחסר לך אהבה, קשב או תקשורת.

שתמשיך להיות איש כותב, נובע ויצירתי. תעשה רק מה שאתה אוהב ואל תפסיק לצלם.

איני מכירה איש בעולם שהמילים שלו הן מציאות, כמו המילים שלך. תזכור את זה.

שתגדל ותהיה מאמן, שתגשים חזונות, שתדע, לעולם, מה אתה עבור אנשים אחרים. וזה המון.

שתשמע הרבה סטינג, שתאהב בלי גבולות,

תאכל רק אוכל טוב, תחיה כמו שאתה רוצה,

ותחייך (כי אתה כל כך יפה ככה).

אה, ולכבוד היומולדת אני מקדישה לך שיר. when we dance, הו כן.

אוהבת, תמיד.

לו. לו סלומה.

1- מצד אחד אמרו שרוצים לקדם אותי בתור צלם
מצד שני התקשרו אלי עכשיו וזימנו אותי לראיון שני למשרה בחברת היי טק

2- אומרים שדברים טובים באים בחבילות קטנות, אצלי דברים טובים באים בסדרות.
המון פעמים בחיי כבר הגיעו לי דברים טובים בסדרות ונותרתי בלי כלום. כבר שמתי לב לזה.

3- אני לא אוהב לבחור בין שניים שוקו וניל
הייתי רוצה שיגידו לי וניל- תבחר,
זה היה מקל עלי את החיים
זה לא הולך ככה

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
1- תמיד אחרי שאני יוצא מפגישה איתה אני קצת רועד.
איתה זה מקל וגזר, בערך.
יש לה המון כח ועל פיה ישק דבר לגביי.
היא רוצה לקדם אותי, היא גם רוצה להשקיע בי ולתת לי מודם סלולרי מהמערכת, היא שמעה שאני עובד בעוד מקום,
הלכה להתייעץ עם הראש מדור השני. אמרה לי "לך, אני אתקשר אליך, נראה מה עושים".
איתה אני תמיד מרגיש שהקרקע עומדת להישמט לי מתחת לרגליי.
האם זו היא? או אולי האם זה אני, שליד אנשים כאלה אני מאבד את בטחוני.

2- יום חמישי היום. כבר זמן רב מדי, זמן שבעקבותיו איני זוכר מתי הפעם האחרונה, שאיני רגוע ושליו סתם כי אני יכול.
ואני יכול, אני יכול להיות רגוע ושליו, עשיתי את המטלות שלי ושוב, איני יכול סתם ללכת להנות, סתם לשכב בבית ולקרא ספר או משהו.

3- זה מירוץ של חיים. אנשים, אחרי שעברו כמה שנים כאלה מתעוררים ורואים כיצד חייהם חלפו. אני קורא על זה בספרים, אני שומע את זה מאנשים שהיו שם, והנה, אני רץ. רץ רץ רץ ומגלה שקשה לשמור על עירות, מצב של עירנות, מצב של תודעה. המרוץ מרדים, מעייף, ואיזה מזל יש לי, איזה מזל שהתודעה שלי מבליחה לי אותות חיים. אני סומך עליה, היא בתוך תוכי.

יום קשה אבל טוב של החיים שלי.
שלחו אותי בבוקר לצלם שחרור של אסיר עולם ברמלה רק שאז קרתה תאונת הרכבת ושלחו אולי עד נתניה לצלם בלניאדו.
רק על הקילומטרז' הזה וחזרה עשיתי 130 ק"מ אבל אין לי תלונות, אני ממש אוהב את זה ונהניתי מכל רגע.
מפה ומשם עשיתי היום מהלך מבריק של שליחת שני קורות חיים ושני טלפונים, בלי תיאום, התקשרו אלי מאותו מקום והזמינו אותי לראיון.
על הדרך חיפשתי נקודות חמות בנתניה ללא הועיל עד שנכנסתי לקניון המקולל בו מתפוצצים כל הזמן, מצאתי ושלחתי.
אני צריך לקנות לי סוללה חדשה למחשב- זה בנפשי.
אני צריך לקנות לי מודם סלולרי כי הטרטורים האלה בחיפושי נקודות חמות בְּחורים, כן בחורים כמו נתניה עלו לי בשעה יקרה של טרטור ועצבנות.

חזרתי הביתה, רוקנתי את מעט החומוס והחצילים שעוד נותרו לי במקרר וצפיתי קצת בטלויזיה, בוהה ונח.
משם שמתי פעמיי אל המערכת, בדרכי לחתום על טפסים שייועדו ללשכת העיתונות הממשלתית, מה שנקרא- תעודת עיתונאי. הרכזת שלי כבר הבינה שזה לא ילך אחרת והם יעמדו מאחרוריי בעניין הזה. אני על הגל.

הלכתי לאייקידו השני.
אני לא אוהב את האייקידו השני. כלומר זה אחלה אייקידו, אבל המורה יורד על התלמידים, יש יאמרו בחן, יש שיאמרו שזה הומור, יש שיאמרו שהוא בהחלט מראה להם שהם קטנים.

אותי לא הצחיק ההומור שלו, אבל האייקידו היה נוקשה יותר, רוצה לומר חזק יותר ומתכוון יותר להתקפה, בעוד שלי, הסיידוקן, מדבר על התקפה בתיאוריה, ועשה דברים ברוח קלה יותר.
רציתי ונשארתי לאימון השני מתוך שלושה שם, שהיה עם ג'ו (מקל). נהניתי ועבדתי עם בחורה נהדרת.
משום מה, למרות שאני מתחיל וחדש הצלחתי לעשות משהו שהיא לא, אז הצעתי לה שתתאמן עלי בתרגיל במקום שאתאמן עליה. עשיתי את זה באדיבות, אולי רבה מדי והיא עשתה לי פרצוף לא מבין של "אוקי, אני אתאמן עליך (אתה באמת עושה את זה טוב)" וכנראה לא הבינה מה פתאום אני נותן לה כל כך הרבה חופש. 
בגדול אני לא יודע, יש שם המון אימונים לעומת שניים בסיידוקן שלי, אבל התחושה שם פחות נעימה לי, יש המון אנשים ובקושי מתאמנים על כל תרגיל וגם צפוף אימים. אבל מתאמנים של חזק על יסודות. זה טוב.

אז לשלישי גם רציתי להישאר, דבר שנקרא אומנות שליפת החרב, אבל פתאום ראיתי 4 שיחות שלא נענו מהמערכת ושלחו אותי לצלם ב11 בלילה בהרצליה. ויתרתי על האומנות לטובת הכסף.

חחח, כן, רק לפני כמה ימים אמרתי שאני רוצה שיקראו לי יותר.
צילמתי תמונה של מישהו שנהרג. זה נקרא רפרודוקציה.

אחד הצלמים, זה של ידיעות האמת, הגיע לשם עם האופנוע הגדול שלו, ב.מ.וו אימתני עם שני תיקי צד גדולים, פתח על המדרכה את הלפטופ שלו ושידר למערכת שלו מהלפטופ הקטן שלו.
אוח אני כל כך לא שם עדיין, אני שבוי לא שבוי בתוך עניין של סמלי סטטוס שהם לא סמלים כי הם כלים הכרחיים לעבודה, אבל עדיין סמלים של סטטוס שעושים לי קראנץ' בבטן.
אני אגיע לשם אני אומר לעצמי ומחשב כמה כסף זה דורש.
אני לא באמת שם על סמלי סטטוס, הכלים האלה פשוט היו מקלים לי את החיים.

לפעמים אנשים מתרצים (בצורה לא רציונלית, לא הגיונית ומתוך בורות) את אי ההצלחות שלהם בזה שאולי לא רצו מספיק. מבחינה פסיכולוגית זה מרגיע להם את תחושת האשמה, או את התיסכול או את הדיסוננס שנוצר להם עקב הכשלון שלהם.

אם יש משהו שאני יכול להגיד על עצמי זה שאני רוצה מאד. אני אגרום, כי אני אמרתי.

יש לי קטע חדש עכשיו כשאני לבד בבית.
אני יוצא מהבית ומשאיר את הרדיו דולק. נכון יותר לומר שאם הוא לא דולק אני מדליק אותו ונועל את הדלת אחריי.
זה עושה לי תחושה טובה כשאני חוזר, כאילו מישהו מחכה לי ושיש חיים פה.
אמא שלי, לפני שנסעה עשתה את זה כי היא השאירה בבית חפצים יקרי ערך ורצתה לשדר לעולם שבחוץ (לראש שלה) שיש מישהו בבית. אני עשיתי אותו דבר (לראש שלי) אבל לקחתי את זה לצד החברתי פסיכולוגי שלי.
מוטיב: בדידות

היום נסעתי באוטובוס לקחת את האופנוע שלי מהמוסך. הדרך לשם היתה לי קשה. רציתי להתקשר למישהו לבכות, רציתי להתחבק עם מישהו שיאמר לי שהכל בסדר, רציתי לומר שיש לי פחדים קיומיים, שאני דואג כל כך ושהדרכים שבחרתי בחיים, על פי מדדי כסף הם כשלון, פשוט כי אני לא מצליח להתקיים מהם, הם לא מספיקים לי, הם לא מספיקים לאף אחד ואני לא מצליח להזיז את הגלגל.
פתאום השתלטה לי שיחה אחרת על הראש וראיתי פתאום שגם "פחד קיומי" הוא שיחה שאני מנהל, שיחה עם המון כח על האישיות שלי, שיחה שמצליחה לכווץ אותי, לכווץ כל אחד, כי אין דבר כזה "פחד קיומי" כי פחד כזה חווים רק כשיודעים שהולכים להתנגש עם האוטו, לפני שיורים לכם בראש, לפני שאתם נוחתים אחרי שקפצתם למטה מהגג. אין דבר כזה פחד קיומי ועדיין אין לי מילים אחרות להגדיר את ההרגשה הנוראית שלי בכל יום שאני לא עובד בו.
מוטיב: זרקור אור בתוך סערה

אני חושב מחדש על היומולדת שלי. מי החברים שלי אני שואל את עצמי. האם הם אותם אנשים שאני מתקשר אליהם להזמין אותם? כמה קשר יש לי איתם במהלך השנה הזו?
כמה הם חברים שלי? מה זה נחשב חברים? האם רק השיחה בינינו מגדירה את החברות? ומה בשאר הזמן?
מה בשאר הזמן. שאר הזמן אנחנו כמעט ולא מדברים, וכל היחסים שלי הם כאלה, כמעט, ואני מפתח לי קשרים חדשים כל הזמן, שהם כל כך שטחיים ולא מגיע איתם עמוק יותר. כי יאמרו- זו לא הכמות זו האיכות. ואני טוען שאולי יש עוד משהו שם.
זה מאד לא נעים, מאד מבודד וגם בתחום הזה אין לי פתרונות, כי אין פתרונות, כי החברים שלי לא תמיד בודקים לשלומי עד שאני בודק לשלומם ואני הוא זה שבודק לשלום כולם, פאק.
מוטיב: תחושת קורבן (עוד שיחה, זה לא אמיתי)

והמכנה המשותף בין כל החברים שלי הוא- אני.
ככה זו היא התפיסה שלי את עצמי- אני אחראי למה שיש לי ולחיים שלי ולכל מה שסובב סביבי והדין והחשבון שלי עם עצמי הוא קשה, כי אין לי מה לומר, אלא לחיות את ההשלכות של הבחירות שלי ואת התוצאות ולבחור שוב ושוב, כל יום מחדש, אין לי אלא זאת.

וימיי לא ממצים את עצמם ויותר אין לי מאשר יש לי, וגם זו פרדיגמה קיומית, כמו הפרדיגמה הקיומית שלי של אדם עני שאני צולח וקורע מעצמי לפעמים. שיחות מגדירות את חיינו בלי שנהיה מודעים להן, ואפילו כשאנחנו מודעים זה לא אומר שיש תשובה או יציאה מהן, חוץ מאשר להבין שבכל רגע שלנו אנחנו יכולים להמציא את עצמינו, כביטוי למילה שלנו, כי אנחנו המילה שלנו כל הזמן, ואין בילתה, בין אם נבחין בה ובין אם לא כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו- לעד.

 

מבאס קצת, יכולתי למכור את התמונות מההופעה של סטינג.היו מפרסמים אותן. לו רק הייתי מבין שמדובר פה בתחרות.

ג'יזס.