נשארתי היום בבית לעבוד מכאן ולא מהמשרד.

היא אמרה שיש לי סחרחורת, אמרה שזה יעזור לה. מיד אמרתי כן.

עכשיו היא הודתה לי שנשארתי, אמרה שפחדה להתקשר אתמול כי לא הרגישה טוב.

ניגבה את הדמעות שלה.

עצוב.

אבל אני פה, ואני תומך.

וזה מה שחשוב בעצם.

לעשות עבורה את הדבר הנכון.

אני אוהב אותה.

וואו, ואז לכתוב את זה כאן, כמו שאני עושה מגיל 23.

13 שנה. עוד חודשיים.

עברו שלושה שבועות. 

שבעה וחצי חודשים הייתי לא שמח. תזכור. זה לא עבד וידעת את זה אחרי חודש וחצי. שבועיים אחרי שחזרת מארצות הברית כבר ראיתי באופן ברור איך היא, מה המגבלות שלה ואיך זה נראה. ואז סחבת את זה עוד חצי שנה.

אני שוב בבית. שמונה ימים לקח לי לעבור הלאה, כלומר לפתוח את עצמי טיפה.

הכרת אשה שמצחיקה אותך, חכמה, מפגרת לגמרי, סקסית לאללה, משקיעה, אבל לא פתוחה, או אולי בדרך לשם.

אתה עוד לא מכיר אותה, אבל היי, תלמד תוך כדי. היא מגניבה. אתה צוחק ממנה המון, באמת המון.

בוא נראה מה יהיה כשהיא תחזור עוד כמה ימים מהונגריה.

חוצמזה, חייב לחזור שוב לכושר:)

סך הכל המצב די בסדר.

זכור.