| 7/2006
אני מסביר את זה לאנשים שמסביבי, אספר גם כאן:
כשאתם שם, כמעט שאין עוד דברים שאתם מתעסקים בהם, בטח לא כשזה-זה תפקידכם.
בפסיכולוגיה יש גישה שאיני זוכר את שמה (לפחות חוסר הזכרון שלי עדיין מאפיין אותי)- כבני אדם, כחיות חברתיות יש לנו תפקידים, על פיהם אנחנו מתפקדים. יש גישה שקוראת לזה מסכות, שאנחנו מחליפים מאירוע לאירוע, ממצב למצב.
אני עבדתי במשך הרבה שנים על ליצור לי חזית אחידה במי שאני עם בני אדם באשר הם. עוד לא הגעתי בשלמות למצב כזה אך אני יכול לומר בוודאות שאני מכוון לשם ולכן לשם אני אגיע. בכל אופן, זה שיש חזות אחת (גם אם עוד לא), לא אומר שאין מצבים שונים שאיתם צריך להתמודד. מעבר לזה, אני רואה את האישיות שלי כבעלת פינות שונות אך למרות הפינות השונות יכולה להיות חזית אחידה. כלומר- חזית אחת בכל הפינות, זו המטרה שלי, ולכך אני מתעתד להביא את האישיות שלי. חזית אחת בפינות של האישיות שלי ואותה חזית גם בתפקידים השונים בחיי ובמאורעות שיקרו לי.
אני לא זוכר אם כתבתי על זה כבר אבל המלחמה טרפה עלי את הפינות של אישיותי וכך נותרתי עם מיעוט של פינות, הרבה מצבים וחזית אחת. המצב הזה של הרבה מצבים מוכר לי, המצב הזה של חזית אחת מוכר לי, המצב הזה של מיעוט פינות- לא מוכר לי.
מיעוט פינות אינו אומר אפס פינות, אבל אני כן מרגיש שהן אינן, או אם אנסה לזקק את דבריי ולהשתמש בדימוי מהמטריקס כמו שאני אוהב לעשות- פתאום לניאו לא היה פה במקום שבו אמור להימצא הפה.
זה מה שהמלחמה עשתה- אני בצפון ומספר התפקידים (לעומת פינות) שיש לי הוא מועט- אני שומר על חיי, אני צלם למי ששכר אותי ואני הבן של אמא שלי. אין לי עוד תפקידים, ואני חייב לומר לכם בתור שכזה- חלק גדול מחווית העולם החיצון שלי הוא הבלוגיה והמיילים שאני מקבל מהמשפחה והחברים כי זה הכי קל.
איזושהי מסקנה: כנראה, ואני עוד לא בטוח בנוגע לזה כי עוד אין לי מספיק מידע, שכשיש פחות תפקידים יש פחות פינות (זמינות באישיות), העולם מצטמצם, ליטרלי. וזה לא פלא, כשלידי נופלות שתי קטיושות והחיים שלי בסכנה אני לא יותר מחיה שמנסה לשרוד.
| |
כל כך טוב להיות בבית
כל הדרך נסעתי 120 קמ"ש. ככה זה כשמתרגלים לכבישים הריקים בצפון, אתה טס ואף אחד לא אומר לך כלום. גם אין יותר משטרת תנועה, הם טוחנים כמו מטורפים שם.
איך יודעים שמתקרבים למרכז? הרדיו מתחיל לשדר שוב על גלים מוכרים, אבל הלב מחמיץ, כי אתה מגלה שמה שאכלת מהרדיו כל הזמן הזה זה זבל של פרסומות ושירים ממכרים ממש כמו מקדונלד'ס, ואז סופסוף מגיע שיר שאתה אוהב (תל אביב, אני מגיע, באתי להזיע... בחיי) ואתה כולך מזיז את כל הגוף למרות שאתה על 120.
ואתה שם לב לדיסוננס (פשוט הבוקר חטפת שתי קטיושות בראש כשהיית בקריית שמונה) ומבין ש- אתה אוהב יותר את הצפון למרות שאתה זונה של תלאביב וחשבת שאתה לא יכול אחרת ואתה בפוסט טראומה ואתה פשוט מרגיש משונה.
| |
קריית שמונה חטפה הבוקר קשה
אחרי הפוסט של הבוקר הקפיצו אותי לשם. הגענו ב20 דקות במקום 40 בגלל המהירות המופרזת בה נסעתי.
הסתובבנו שם 10 דקות, צילמנו את הקניון שנהרס שם ובאנו לחזור הביתה כשפתאום נפל עלינו מטח.
מעולם לא נפלו לידי שתי קטיושות כמו שנפלו לידי הבוקר, בוקר הסיפתח שלי הביתה, זה היה פשוט מטורף.
בראשונה, הלכתי לצלם בית של חיילי צד"ל שגרים בשכונה חדשה. בשנייה כבר הייתי ביציאה מהקרייה, בתחנת דלק (נסעתי על אויר כל הדרך) כשלא יותר מ500 מטר שמעתי את השריקה...
זה היה פשוט מטורף אלהים אדירים, אבל איזה תמונות איזה................
| |
יום ראשון
6:52, אני מתעורר מאזעקה. עכשיו 7:16 וכבר היו עוד שלוש כאלה. זה מדהים שאין סוף לעניין הזה. אני אמנם יורד היום הביתה, אבל בינינו, חוץ מלהחזיר את האוטו אין שום סיבה.. הנה כבר 7:21 ועוד אזעקה פה. זה מעניין, יש נפילות פה, אני מרגיש אותן מתחת לרגליי, אבל הכל פה כנראה בשטחים פתוחים, כמו צועקים לי כל הזמן "זאב זאב". לסיכום התקופה הראשונה שלי פה, היה אקשן, היה מגניב לאללה. אני חייב לומר משהו- אני מאד אתאכזב אם פתאום תיגמר המלחמה הזו. אני לא חושב שמיצינו את מה שהיה לנו לעשות בלבנון, אני לא חושב שהשגנו את היעדים שלנו עדיין, אני חושב שיציאה עכשיו תתפרש עוד פעם כנסיגה בבהלה (אני לא חושב שהנסיגה מלבנון בשנת 2000 היתה בריחה). אני חושב שכולנו פה (חוץ מאלף איש פה ושם) חושבים ש"צריך לתת לצהל לנצח" ושאנחנו עדיין מוכנים לשלם את המחיר האישי על זה. אין דרכים קלות להתמודד עם המצב שנקלענו לו. אבל אני באמת מאמין שהגענו למלחמת אין ברירה איתם ולמרות ששבעתי מלעשות צילומי רפרודוקציה, הייתי מתגייס בלי לחשוב פעמיים אם הייתי חייל קרבי והיו קוראים לי בצו 8. נכון לשבע וחצי נגמרו האזעקות פה, עכשיו סתם יש מסוקים בשמיים, בואו ננחש מה הם הולכים לעשות.
שבוע טוב
| |
18 יום אני פה.
מחר אני יורד הביתה אחרי 19 יום.
בימים האחרונים פחתה כמות העבודה שלי פשוט כי צה"ל החליט שהוא לא נותן לעיתונאים להכנס לאיפה שבאמת מעניין, לאיפה שבאמת חשוב להיות.
אני לא יודע אם זה בגלל שהיום שבת או סתם במקרה, אבל התעוררתי היום בתשע, אכלתי ג'חנון, היינו פה יחד שלושתינו, הייתי על הפליקר שלי לעוד שעה ארוכה והלכתי לישון...
החיים קשים לפעמים.
אני מקבל המון מחמאות על הצילומים שלי זה ממש exceptional, ומחמם לי את הלב.
חוץ מבתמונה אחת, גולש מחו"ל קרא לאחד החיילים שצילמתי טרוריסט, עם האבה סימני קריאה של פקאצה- זרקתי אותו לכל הרוחות.... זה לא יריב חבוט פה
| |
מרון א-רס
הגיע אלי איש מהמערכת, "הגיע אלינו מסמך של הביטוח, אם אנחנו מוכנים לחתום עליו כדי שנכנס עם כוחות למרון א-רס".
כולי נדרכתי, "להכנס למרון א-רס?", אמרתי לעצמי?!
"אבל צריך רובאי 07 ומעלה", הוא אמר לי, "איזה רובאי אתה?"
"06", אמרתי לו.
"טוב, זה לא 07", המשיך, "כנראה שיוזף לא יוכל להכנס איתנו למרון א-רס", הוא אמר לצלם השני שאיתי בחדר, צנחן במילואים.
"סתם, נראה לכם שנכנס למרון א-רס?, תודו שעבדתי עליכם".
הוא חטף ממני שתי כריות, סתם כי אני לא בנאדם אלים.
הייתי נכנס?
| |
על אירועי היום וצנזורה
מהמדהימים הוא לראות חיילים לפני היציאה הראשונה שלהם ללבנון צובעים פניהם. אולי מתישהו, אחרי שכל זה יגמר אשים פה כמה תמונות שלהם. בחיי, אני כזה סאקר של המלחמה הזו, דברים פה מרגשים אותי בטירוף, 15 יום מחוץ לבית.
יש מצב שארד בשבוע הבא ליום יומיים.
שיחה בין עמנואל רוזן לינון מגל:
"המלחמה הזו תיגמר רק בצורה אחת- הם (החיזבאללה) יצטרכו להגיד מספיק".
בשביל שזה יקרה אנחנו חייבים להכות אותם, וכרגע אנחנו לא מכים אותם מספיק. לחילופין, כדאי (חייבים) להגיע לנאסראללה.
אי אפשר בלי פעולה קרקעית, וחייבים לכפות עליהם את 1559.
אני לא מבין איך עוד לא הפנימו בתקשורת שכדאי לקרוא להחלטה הזו חמש עשרה חמישים ותשע ולא אחד חמש חמש תשע (א-לה שמונה מאתיים).
בתור בלוגר שהוא גם עיתונאי אני מתלבט מאד כמה עלי לומר פה, ואילו מגבלות צנזורה אני צריך להטיל על עצמי.
כרגע אני עומד על מעט מעט טיפטוף מידע בנדב"ר עד בכלל לא.
אם יש לכם דעה על איזו צנזורה בלוגרים צריכים להפעיל נא כיתבו פה.
| |
מזדיינים.
בשביל עיתונאים, שטח צבאי סגור זה אימון מטורף בלהזדיין בסבלנות.
תזדיינו בסבלנות.
הכל סגור, ויש פה האמר של מ"צ שרודף את כולנו אחד אחד, עד שכולם יצאו.
עוד משהו- אני צופה שהיום במהדורות החדשות צה"ל יאכל קש מהכתבים הבכירים, כולם פה עצבניים, הצבא לא משתף פעולה ויש קצת איפה ואיפה מצידו.
כמו שאמרתי, זה אימון בלהזדיין בסבלנות.
| |
חום צפוני
החום עצום בגבול הצפון, השטח צבאי סגור והזבובים רבים מנשוא.
(יש פרחים בביצה).
קמתי בשש בבוקר לאור השמש וסגרתי עליו את הוילון. בשבע וחצי העירו אותי שוב לאביבים, גזרה ארורה.
אין לי חדשות טובות לדווח לכם. חם פה, חם פה מאד.
| |
שאלה שהייתי צריך לשאול את עצמי
נדרשתי עם עצמי לשאלת "מדוע איני לוקח לי יום יומיים חופשה מהצפון"?
א- כן, אני נמצא בסיטואציות לחוצות לרוב.
אבל לעומת אחרים שיושבים במערכת ומנתבים אירועים רבים, אני עובד במרוכז לשעות מעטות ואז חוזר ונח.
ב- זה נצבר, אדם צריך לשנות אוירה, להחליף חמצן במקום אחר.
יכול להיות, אבל בשבוע האחרון אני מצליח לישון שנ"צ או שנ"צ מאוחר יותר מבזמנים רגילים.
יותר מכך, אני נמצא במקום בו אנשים אחרים באים כדי לנוח, אני בצימר בצפון. יש לי את הנוף הכי יפה בארץ והאויר הכי נקי.
זאת ועוד- מעולם לא ישנתי כל כך טוב בלילה באופן מתמשך כזה.
ג- חסר לי האוכל של אמא.
נכון, אבל מצד שני- איזה ארוחות בוקר אני מקבל פה.
ד- עזוב אותך, אתה צריך לשנות אוירה, ולא משנה מה תגיד.
אולי, אבל כל יום אני תופס פה כמה פריימים שנותנים לי מזון לנשמה, אני עושה את האומנות שלי.
| |
אדמת לבנון היום ה- 13
להיות על אדמת לבנון (מבחינה רשמית) זה קטע טוב.
עולים על שביל הטשטוש, מנמיכים את הראש כאילו זה יעזור נגד הצלף ורצים (תוך כדי שיכחה) אל עבר מקום ההתרחשות כדי לצלם את כל מה שהולך.
מה שקרה שם בעיקר זה שהצלמים הפריעו לשריונרים לפנות את הפצוע, ממש נעמדו לו באמצע הדרך לטנק הפינוי בעוד אחד מהם צורח לצלמים לעוף להם מהדרך. זה מדהים כמה הם רואים את זה בתור הזדמנות ולא רואים שיש שם אדם.
אכן, גם אני כזה לפעמים, אבל במקרים כאלה, ואני חושב שאני עושה בחכמה (מבחינת צילום), אני מצלם מהצד ולא מהחזית.
| |
עד צהריים
קשה לי לקרוא ביקורות
קשה לי לראות תכניות בטלויזיה
קשה לי להתעמת עם אנשים
קשה לי עם עצמי
כי אני מרגיש במבחן
כי אני מרגיש שאסור לי לבקש
כי אני מרגיש שאסור לי להרים את הראש
כי אני מרגיש שצריך להישאר למטה
כי אולי אסור לי להתבלט
כי יש פה עוד אנשים
ואני באמת עובד קשה
ואני נותן תוצאות
ואני דוחף ומספק
ויש בי פתרונות
והכיוונים שאני שולח
חיצים הם
ועדיין,
רגיש אני, אולי קצת יותר מדי
ולפעמים אין לי כלים
ואני צריך לחיות עם זה.
בבוקר שני חיילים בתוך טנקים
בצהריים עוד כמה במסוקים
עייפות
| |
הלאה התדרוך
רק נכנסנו- התחילה האזעקה.
הצלחתי לרוץ 40 מטר עם הקרוקס. בינינו, הן לא בנויות לזה. הורדתי אותן ורצתי לבונקר יחף.
חזרנו למעלה והתדרוך נערך תחת כיפת השמיים תחת העצים.
רק סיים האלוף את דבריו התחילה האזעקה שוב.
כריסטיאנה אמנפור (CNN) מדהימה במציאות.
חזרנו הביתה עשינו קניות.
and how was your day?
| |
המלחמה ואתם, לשם שינוי
אותי מעניין מה קורה עם האנשים במרכז.
אמא שלי לא מספרת לי מה שלומה וכמעט ואין לי מידע על החיים האנושיים בתל אביב והסביבה.
אני נמצא פה בצימר כבר כמה ימים ומהיום אני כבר פוחד ורוצה לעבור מפה לבית ממוגן, איזשהו מלון בחדר דרומי כי להיות בצימר זה כמו להיות בחוץ.
בלילה אתמול כבר דאגתי איך אשן.
עשיתי שאטדאון לעצמי והלכתי לישון.
הכתבת החדשה שאיתנו קצת היסטרית. אני מבין אותה. היא חדשה בעסק הזה, ואני, שכבר 12 יום פה מרגיש כמו שועל קרבות ותיק, אבל הכל הוא לא כלום בעניין הזה.
אם אתם קוראים את הפוסט הזה בבקשה כיתבו לי מה קורה אתכם במרכז.
אני רוצה לדעת איך אנשים מרגישים
| |
ונעבור לפרסומות
שתי הפרסומות שאני הכי אוהב:
1- הפרסומת של אורנג' עם נינט ממי.
2- פרסומת ה: 1-800 של פלאפון שמוכיחה שוב שלא צריך לדבר בפרסומת.
| |
סיכוי סביר
טוב, אני בצימר שלי שוב.
אמרו שנפלה פה קטיושה ושיש פה פצוע קל, אבל
בכלל לא נפל פה כלום.
ועוד משהו-
אתמול בשעה הזו הייתי עסוק בלישון שנ"צ.
נראה לי שגם עכשיו אלך לעשות את זה.
מה הסיכוי שיקרה עוד משהו כל כך גדול כמו אתמול?
סיכוי סביר.
אני מאד רוצה לפרסם עוד תמונות שלי, אבל אין לי כח לשנות ולערוך ולהקטין וכדומה,
הכל נשמר. יש לי כמה תמונות מאד מאד טובות כבר.
בימים האחרונים גיליתי על עצמי משהו מאד חשוב לגביי.
אדרנלין עושה לי את זה למרות שבשגרה אני פחדן ואפילו לא מתבייש בזה.
שמתי לב לזה באביבים, בפעמיים שהייתי שם. פעם אחת כשהיתה אש מסביבינו ובפעם השנייה אתמול עם הפצועים.
אני חושב שאחת הסיבות לזה היא שאני לא מצלם עבור המערכת שלי את מה שאני מצלם. אני מצלם כי צריך להיות איפה שקורים הדברים.
| |
זכר הופך נקבה
מוקדם יותר אתמול ביקרתי שוב ליד היישוב הצפוני שצופה ללבנון. דחף עצום להיות שם ועוד מידע על הרוגים זרק אותי שם להכיר את אחד מהעורכים של הארץ וחבורה של גברים גברים (נקבות בפנים), עורכים את בלייזר שרצו להתקרב ללבנון עם הג'יפ שלהם.
עליתי על הג'יפ שלהם ונכנסו פנימה קרוב לגדר.
באיזשהו שלב הוריתי לנהג לעצור ולשוב על עקבותינו. בדרך חזרה פתאום פגשנו בטנק. הלוחמים היו בחוץ. אחד היה צבוע ירוק זית, אחד היה פצוע ביד, אחד שכב מדמם על אלונקה אבל עירני.
זו היתה הפעם הראשונה שלי, בשטח אש, עם טנק, עם פצועים, עם סכנה אמיתית, יותר מאשר בתוך אביבים כשנפל עלינו פצמ"ר. היד הושטה למצלמה, אבל צעקו עלי לא לצלם, כל החיילים, אפילו זה שהיה שכוב באלונקה, ולא יכולתי לא להיענות למצבם. הם חיכו לחילוץ.
מעניין שבחיים האזרחיים זה נקרא פינוי ובשדה הקרב זה חילוץ.
500 מטר משם עמד ג'יפ חילוץ שלא ידע על מצבם של החיילים והבהלנו אותם לשם.
200 מטר משם היה עוד ג'יפ.
יותר פרטים אני לא יכול למסור.
אני יושב עכשיו בחורשה יפהפיה בצפון הארץ, לא רחוק ממקום נפילת המסוקים אתמול. אודי אדם אלוף פיקוד צפון לומד לדבר עם עיתונאים עם הזמן. אני זוכר אותו צעיר בימיו לפני 10 ימים... הוא אומר שאנחנו חייבים להוקיר את החיילים שלנו. הוא מסתכל עליהם כאבא וקורא להם ילדים שנושאים בנטל הלחימה ושעלינו במדינה להחליף דיסקט ולהבין שמדובר פה במלחמה ולא בקרבות בט"ש. במלחמה יש הרוגים ויש תאונות והמספר שאנחנו עומדים בו כעת אינו גדול בכלל יחסית למלחמה. עלינו להבין את זה.
אתמול בערב עוד חשבתי לתומי שיהיה לי ערב שקט כשפתאום הגיע הטלפון.
אמרו לנו לחכות לאישור אבל כבר רצנו לאוטו ונסענו כמו מטורפים לשם. בדרך הגיע האישור אבל רק בשטח למדנו על המסוק השני. ראיתי שם פצוע מטופל באמבולנס, צילמתי וצילמתי וצילמתי, כמו כולם בערך. זה היה אחד מהפצועים שהובלו ממקום האירוע.
מאוחר יותר הגיע מסוק ולקח אותו.
מאמבולנס אחר נשפך דם. דם מהגופה ששכבה בו ודיממה את עצמה.
מאוחר יותר הגיע מסוק ולקח גם אותה. גוף הופך גופה, זכר הופך נקבה.
| |
Sureal
מדהים.
אני מצלם את החופה של החתן והכלה איפשהו פה בצפון. בקרוב זה ישודר בכל העולם.
במקלט פה חום אימים, בלי ספק אשמתם של כל כלי התקשורת (צלמים) שרוצים לתפוס שורה ראשונה מול הכלה.
לקחתי כמה תמונות שלה- שלחתי. הלכתי שוב, צילמתי, שלחתי שוב.
בחוץ בומים חזקים ועמומים כאחד, הביפר לא מפסיק לצפצף,
עוד מעט יסתיים היום התשיעי שלי פה
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
