| 7/2007
כשאתה מדויק אתה מוגן
"כשאתה מדויק אתה מוגן" הוא המשפט הכי קולע ששמעתי בתקופה האחרונה בחיי, בכל תחום שאני יכול לחשוב עליו.
אם אני לא טועה, אמר אותו הרבי נחמן מברסלב.
השאלות הכל כך מתבקשות לחקירה הן מה זה מדויק, איך בוחנים דיוק, מהם הפרמטרים, מה לא מדויק, איך יודעים, ממה אתה מוגן, מה מגן עליך, מה זה להיות מוגן.
הקשר לחטאת שרובץ בפתח זועק.
האינטרנט הוא דבר נפלא.
| |
רוח בוקר
הלכת לישון מאוחר.
אתה פוחד.
כל זה חדש לך.
בסוף השבוע קנית משקפיים שהתגלה שחסר בהם משהו למרות שעלו הרבה. מתי תיקח אותם לתיקון?
הכונן הנייד שלך הפסיק להגיב. כל הקולקציה שלך בסכנה, אין לך עוד גיבוי. אתה צעד אחד מפניקה.
למרות זאת אתה מסרב להיכנע לפחד.
אתמול רקדת כמו שלא רקדת הרבה זמן, הלילות שלך חרמניים.
מעולם לא היית יותר חברתי כמו שאתה בימים האלה, ועדיין, אתה רואה שחסרים בך הבנות סוציאליות שהרסת* בהנדסת המחשבה פעם לפני שנים רבים. אתה שוקל אם זה טוב או רע ועובר למחשבה הבאה.
הגעת למקום שרצית להיות בו,
זה ממש הזוי. אתה שם.
אתה מאמין?
ממה אתה כל כך פוחד?
אין לך מושג ממה,
אתה רק יודע שאתה פוחד ושאין לך
ושאל לך
לעשות עם זה משהו,
כי בין אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ
וכל הזין לך,
תתמודד.
(*liberated)
| |
הבקרים שלי יפים
אני קם בבוקר ופותח מוזיקה.
אני גם עושה ידיים. על הבטן שלי אני לא נותן.
ואז להתקלח.
החכמה אמרה שהכתיבה שלי לא נהירה, שרק אני מבין אותה, והיא גם.
אתה לא כותב יומן, היא אמרה לי, אתה כותב יומן אימון.
זה היה לפני שלושה ארבעה ימים כבר ורק עכשיו קלטתי:
אני חי בין אימון לאימון
אני עסוק במחשבות מקדמות (כאלה עם מוטיב של תנועה בתוכן)(וכאלה שאפשר לקרוא להן מחשבות לפעולה)
או אז אני חי ומקיים את המחשבות לפעולה שלי.
מזיין ורץ לספר לחברה'.
לא באמת.
| |
היום הייתי בברייק מחיפושים. הבנתי שזה לא טוב לי בכוח.
נשכבתי על הספה בסלון וקראתי ספר שעות.
הייתי בין הבופור למסנג'ר.
למחר, אני כבר יודע, יש לי רשימת משימות.
אני מאד גאה בה, היא מונה עשר נקודות.
אני כבר יודע אפילו מה אוכל מחר בבוקר ומה אעשה לפני שאשב לעבוד על המחשב.
גם אסדר את הבית. הכי כיף לסדר את הבית שלי. לפנות ערב אולי אסע לי למושבה לאיזה עניין.
יש לי עוד טלפון לעשות. זה עניין של להסתכל בעיניים.
היום הודו לי על זה שסיפרתי על מה היה לי באימון האחרון.
כנראה שיש לי משהו שלאחרים אין בכל זאת.
אני מאד גאה בי.
החלטתי שאני לא מתאמץ. אני אדבר ודברים יקרו. ככה.
פשוט ככה.
| |
רולוקוסטר
נכנסתי הביתה אחרי שבלילה לא ישנתי בו.
הגעתי עמוס במעיל האופנוע, שקיות בגדים, ספרים חדשים שקניתי לעצמי, דיסק, צ'ק מהעבודה, כביסה נקייה, קסדה, מפצלים חשמליים ורצון לראות מה קורה הלאה.
אני אוהב את הבלוג הזה אהבה עזה. אני לא רוצה לעזוב אותו, למחוק ממנו או לגרום לו שריטה.
חשבתי בימים האחרונים לשנות לו את השם. לקחת את הנדסת המחשבה למקום אחר.
אבל איך אפשר, שאלתי את עצמי. היא נבנתה פה בין הדפים האלה אט אט, עת חקרתי מה זה אומר יחד איתכם.
כזה אני, ממהר להכתיר ואז נרגע, אני יודע, כבר למדתי את זה על עצמי.
אני שמח. אני אוהב להזדקן. על כל המשמעויות המשתמעות.
עם אמא אתמול והיום שוב נחשפו רגשותינו.
אמרתי לה שוב שאני אוהב אותה, ושוב היא הסתכלה בי בעיניים נרגשות ואמרה שגם היא.
הייתי היום בעבודה.
הלכתי לשם לקחת את הצ'ק ואת המתנה ליומולדת.
אתמול למדתי שיעור בהעמדת פנים ועל הפונקציה שהיא משמשת.
אתמול גם למדתי מה זה אומר כשאני חושף את הקלפים שלי ככה מול אדם שמעמיד פנים איתי. אמרו לי שזה הופך אותי למתרפס בעיניו בסופו של דבר ושזה מראה לו שאני רוצה איתו קשר למרות שאולי אני לא.
זה היה יפה. נכנסתי לעיניים שלה ונתתי לה לקחת אותי בְּשְבִילי הדיבור שלה. הבנתי.
לא אהבתי, אבל הבנתי.
נכנסתי הביתה אחרי שבלילה לא ישנתי בו. רק מנורה אחת דלקה ונתנה לבית אור חם ואוהב, צהבהב כזה, של רוגע ומנוחה. המחשבות שלי נעות על ציר עבודה, כסף, יחסים, אמונה, עתיד ואהבה. רולוקוסטר זה אני. | |
אפקטיביות, היוניברס והמילה שלכם
מאז עברתי לבית החדש שלי אני אפקטיבי יותר מבכל זמן אחר שאני חושב עליו.
אני מציב לעצמי יעדים, עומד.
מגיע לעומקן של מחשבות בבירורים עצמיים, מגיע.
יוצר קשרים שחייבים להיווצר, יוצר.
מתכוון להפגש עם אנשים, נפגש.
התכווננות מזמן כבר הפכה אצלי ממשהו להיזכר שצריך לעשות, לסוויצ' זמין לי כל אימת שאני רוצה שמשהו יקרה.
בספרי מודעות קוראים לזה להתכוון למשהו ושהיוניברס יביא. אני קורא לזה להתכוונן למשהו ולחיות לאורו. הן בלעשות דברים מתוך ההקשר הזה (the Doing domain), והן בלהיות בצורה מסויימת (the Being domain).
ברגע ששילבתם את הbeing והdoing שלכם, הדבר הבא תמיד יהיה לעמוד במילה שלכם באותו תחום.
הכל מתחיל מהמילה והכל נגמר במילה.
ברגע ששלושת הזרועות האלה interconnect, communicate and lead אין דבר שעומד בדרך.
| |
מה שנאמר על עצמינו הוא החומות שאנחנו מציבים בינינו לבין העולם ובינינו לבין עצמינו.
זו ההשתקפות. היחסים שלנו עם ההשתקפות של עצמינו.
| |
מחר התחילה המלחמה
כשאני חושב על זה הבטן שלי מתהפכת וחוזרות לי התמונות מהזיכרון.
הייתי, ראיתי, חוויתי.
עברה שנה.
לא יאומן.
איפה הייתי אז ואיפה אני היום.
| |
אני צריך אימון
אני צריך אימון.
וכשאני צריך אימון אני יודע את זה בתוך עשירית שניה.
אימון בשבילי נדרש כשאני עומד ומסתכל על המציאות ולא יודע אנה פני הולכות.
בדרך כלל זה מגיע אחרי יומיים שלושה של הקשבה לעצמי, לבטן, לראש, לאנשים אחרים גם.
בדרך כלל אימון עובד מצוין כשאתה בצומת דרכים בחיים.
אני מכין את עצמי לאימון:
אני הולך לפרוס את העובדות על השולחן, כדאי שיהיו לי העובדות, אלה מהשטח ואלה מהרגש, העובדות הרגשיות. חשוב מאד.
חשוב להגיע לאימון עם סימן שאלה בסיסי- אתה מוכן להטיל בספק את מה שאתה יודע ואתה מוכן לשקול שלא הכל נראה לעין שלך.
מאמן לא יתווה כיוון לעולם. ככה אני רואה את זה. מאמן שמתווה כיוון יש לו אג'נדה. זה מפסיק להיות אימון והופך להיות הנחיה.
מאמן יראה את הפרדיגמות שלך טוב ממך. הוא יראה את השיחות שלך בהקשר רחב יותר ויציע לך לשקול אפשרויות שהוא רואה דרך הסתכלות בהגדרות העיצוב שלך. (רק לשם הסבר: בני אדם מעוצבים בצורה מאד מסוימת. ברגע שאדם מצליח לראות את דרך העיצוב, להבין אותה, הוא מבין התנהגות בני אדם בצורה מקיפה יותר, עמוקה יותר. רק מאותו רגע הוא יכול לשים את עצמו בתוך עיני האדם השני ולהוביל אותו בשיחה לכיוון היעד).
יש משהו שעוצר אותי. אני עם קיר.
אני מכיר את הקיר הזה. למדתי עליו כבר מזמן, אבל משהו בסיסי בי עוד נכנע לו.
יש משהו שאני עוד רתום אליו ולעומת זאת, יש משהו אחר שאני לא רתום אליו.
האימון שאני צריך, מנקודת הזמן הזו, הוא להבחין למה אני רתום.
זה מזכיר לי משהו מסמינר אימון שהייתי בו שדיבר על תוצאות בחיים.
נאמר שם שתוצאות בחיים הן במתאם של אחד לאחד עם המחויבויות שלנו בחיים.
כשנשאלה השאלה "איך יכול להיות שאני מחויב לדבר אחד ויש לי תוצאות שאינן במתאם" היתה התשובה: התוצאות הן במתאם למחויבויות. אם ישנה תוצאה שלא מסתדרת עם מחויבות שלכאורה קשורה אליה, סימן שיש שם מחויבות נסתרת שלפיה התקיימה התוצאה. עכשיו נותר למצוא את המחויבות הנסתרת.
מעניין. עשיתי לי עכשיו סשן אימון אונליין, תוך כדי כתיבה.
לא צפיתי את זה מגיע בתחילת הפוסט.
עכשיו נותר לחקור.
| |
רמה של יחסים
"הבנאדם הזה הוא הבן שלי", הוא אמר לטכנאי הכבלים שבא להתקין לי את האינטרנט הבוקר.
בעל הדירה שלי.
| |
בונדינג עם הספה ועם הספר
זהו, זה קרה.
פעם ראשונה מאז עברתי לבית החדש.
פתחתי ספר.
שהוא לא על סוציולוגיה או משהו שקשור לעצמיות, שהוא לא על צילום או על עיצוב פנים.
ספר.
ועוד איזה.היחידי במדפים החדשים שלי שלא קראתי.
אם יש גן עדן.
הספר שנמנעתי מלקרוא, כי היה לי קשה מלבנון, כי היה לי קשה עם הזכרונות.
וזה לא כי הייתי בלבנון, כי לא שירתתי שם, אבל לגעת לי בצבא תמיד היה עצב פתוח, הסתבר לי, כשניגשתי לקרוא אותו בפעם הראשונה.
והנה לפני כמה שעות נגמר לי מה לעשות באינטרנט, חשבתי לצבוע את הרהיטים, אבל אמרתי לעצמי שלא כדאי לנשום את הצבע במהלך הלילה... לקחתי ספר ונשכבתי פעם ראשונה על הספה. עשיתי בונדינג עם הסלון שלי.
אני גאה בעצמי
| |
עתיד היחסים, עתיד המחשבה
אמצע הלילה מאוחר.
אני יושב ספון בפינה קטנטנה בביתי החדש בו נמצא גל קטן של אינטנט מהשכנים.
אני שומר עליו כמו ששומרים על אור נר קטן בלב סערה. ספון ספון.
לילה, כולם ישנים, אבל בעצם לא כולם.
אני מקבל הודעות סמס.
פרצי שמחה.
אני לבד.
מסביבי יש את מה שקוראים לו מעתה הבית. י
יום ההולדת מלפני חודש מתקרב בצעדים גדולים ואיתו גם כמות האנשים שיבואו. כמות חסרת תקדים, שאני לא יודע אם לשמוח או לחשוש ממנה. אני בחוסר ודאות. לא כך ראיתי את זה בין שתי רקותיי, אבל בדיוק כך ראיתי את זה, באין ודאות. ראיתי אותה כבר אז.
הייתי אז בן 21 ושלושת רבעי, אולי בן 22 מי זוכר, ארבעה חודשים של עבודה מאומצת של עבודה על חזון וראיתי מה קורה בגיל 27.
אם לא היה לי את הבלוג הזה היה לי קשה להאמין שאצליח לדייק כל כך בחזיית העתיד שלי כמו שהצלחתי, אבל הבלוג הוא עדי, כתבתי דברים, זה מתועד.
אפשר ללמוד מזה כמה דברים חשובים:
1- שווה להשקיע בתכנון העתיד. איך? זה דורש הרבה מחשבה, לעמוד מול קיר של כלוםness ולפתוח את העיניים חזק.
לא עשיתי תכנון לפרטים. הסתכלתי על איפה אני הולך להיות, איפה בחיים ובאיזה מצב. האמת שלרגעים קצרים בחודש דצמבר 1997, בגיל 17 וחצי עשיתי סשן של חצי שעה(אולי זה היה שעתיים?) של הסתכלות שנה קדימה, 5 שנים קדימה, 10 שנים קדימה ו50 שנה קדימה. אחד הדברים הכי קשים שהייתי צריך לחשוב עליהם מימיי, ועוד בטח כשהייתי נער. אבל גם זה כתוב, עוד יש לי את המחברת מאז, שווה לבדוק מה כתוב שם.
2- שווה לי לעשות עכשיו חושבין מחדש, להמציא את עצמי שוב, או אולי מהתחלה. אני כבר לא בנקודת ההתחלה. אולי אני יכול להבין איפה אהיה עוד חמש שנים. מה יקרה אחרי שאגיע לאן שרציתי להגיע. מה עוד אני רוצה בחיי. כל אלה הן שאלות ממש טובות.
צריך מוזה? לא, זמן מחשבה. והנה, יצרתי לי מקום, עם סקס, עם נוכחות, עם אלמנט. יש לי מקום לעצמי.
3- במחשבות על עתיד צריך לוותר על הרצון להגיע לאנשהו, על הרצון להיות במקום אחר במחשבה, רק החתירה חשובה, חשוב לחתור, לחתור להגיע, להזיז את הגלגלים. חשוב מאד. זה עניין של לעצום את העיניים ולהסתכל. הרבה לבן, הרבה שחור, הרבה כלום והרבה מהכל. ואתם עוצמים את העיניים ורואים. ואולי יקח לכם הרבה זמן. ורק אימון בלהסתכל ובחתירה יביא אתכם. אבל זה עובד. זה ממש עובד.
| |
המציאות מתחילה בבחירת המילים
היום אחרי הצילומים נסעתי הביתה בפעם הראשונה.
נסעתי בכיוון שאני לא רגיל אליו ושאתרגל אליו ממש בקרוב.
המיטה שלי הגיעה אתמול, השולחן הארוך והגבוה שלי הגיע אתמול.
אני יושב עכשיו בבית קפה כי עוד אין לי אינטרנט בבית :)
אושו קטן שב היום אל מעבר לים. לא נפרדתי ממנו אבל כאב עצום של פרידה ליווה אותי ומלווה אותי בשעה האחרונה.
אני יוצא למסיבה. אין טוב מזה להתחיל את חיי החדשים.
אני מגדיר את עצמי כמובטל למרות שהרגע עבדתי. המצב בעבודה שלי לא טוב ואני צופה שינויים בקרוב.
חשבתי לכתוב על נקודת שבר מהי בגלל מצבי אבל אני רוצה ללכת למסיבה עכשיו,
אני אכתוב מה זה בפוסט הבא מבטיח. זה יהיה פוסט נהיר כמו הפוסט על אדם בלתי רגיל.
המציאות מתחילה בבחירת המילים.
| |
ארבעה ביולי- יום העצמאות שלי
הקיום שלנו נע בין עצב מוחלט, כמו זה על אובדן הורינו לבין רגעים של שמחה, כמו מין אור כזה שדולק ומאשר את הביטחון בחיים, בשמחה ובעתיד. בדיוק ככה הרגשתי עכשיו כשהסתכלתי על תמונות שצילמתי את אמא שלי עם האחיין שלי והתחלתי לבכות לדקות מה ואחרי כן הסתכלתי על החללית התלויה לי על הקיר בבית החדש שלי, חללית שהזכירה לי רגעים יפים מהעבר.
"אין לה תחליף. פשוט אין לה", אמרתי לעצמי והמשכתי לבכות את אובדנה העתידי של הדבר הכי יקר בחיי בעצם. האדם הראשון שנתן לי בטחון הראה אהבה לתינוק קטן ואני פשוט נפלתי לבכי עמוק שמרטיב גם עכשיו את המקלדת היבשה.
ואין מה לעשות, אני חושב לעצמי (מודע לחוסר האותנטיות בדבריי לעצמי), אני לא תמיד יכול לסבול את חברתה יותר והמון פעמים היא פשוט קוץ נוראי בישבני האחורי, אבל אין, אני רואה אותה עם הילד ואני נמס מזה שהיא אוהבת אותו ואני מבין שהמבט הזה בעיניים שלה בתמונה שלי, החזקה מדי, ישאר חקוק בזכרוני, כי ככה צילמתי אותה, בבוקר אחד ביוני, כשעשתה עוגה עם הקטן.
היא כבר חסרה לי ואני נחנק בגרון.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
