| 7/2008
בין הבטן ללב II
א- אתמול קיבלתי המון דעות על הפוסט של אתמול, זה היה מחזה מרהיב של תקשורת אנושית (כמובן, התגובות אינן כאן, הן במקום אחר).
ב- בין הבטן ללב ולראש, הבטן שאמרה לי מה לעשות בסופו של דבר צדקה ואיתה הלכתי מלכתחילה.
ג- שמתי לב שאני לומד מפעם אחת לפעם הבאה. אני מקבל סיטואציה, חושב את המחשבות הראשוניות שלי ואז קופצים לי השיעורים שלמדתי בעבר וזה מרגיש כמו (רגע רגע, בוא תסתכל מה קרה פעם ומה למדת ואיך צריך לנהוג). אני שוקל יותר דברים.זה מצויין.
ד- אחד הדברים שלמדתי הוא להשהות החלטה, לחכות ולראות מה יקרה. בסופו של דבר, אלה לא הבטן והלב והראש שעזרו לי, זה הלחכות (מה שהבטן אמרה), שאז המציאות באה ואמרה לי מה הולך לקרות.
ה- אני לא עצוב שהולך לקרות מה שהולך לקרות. למדתי לקח. לא כך רציתי שדברים יקרו, אבל אני שלם. ותודה לאל שאני מסוגל שחיי יהיו שלמים באשר הם.
אולי לשלווה יקח עוד קצת זמן, אבל היא כבר תגיע. גם ככה היא מגיעה מבפנים. מקום מגורים זו רק תפאורה זמנית
| |
בין הבטן ללב
יש לי תחושה שזה נגמר.
יותר מדי מחוות פנים היו שם.
"חוסר תקשורת היא בעצמה תקשורת" ואני כותב את זה לעצמי על מנת שאדע אחר כך שחשבתי על זה עוד קודם.
זה היה קצר. אני עוד לא מתאבל על זה, אבל זה אפילו לא שהבערה כבתה, פשוט כל מיני דברים נכנסו והתקשורת פסקה.
מכיוון שאני כל היום בבית והיא זו שבאה והולכת אני חושב שמוטל עליה תפקיד הלהגיד מתי נדבר.
היא אמרה לי נדבר יותר מאוחר, או מחר, והרמתי לה גבה, אולי שתי גבות של בסדר. לא נראיתי מתלהב מדי,
אולי היא רוצה ולא מראה, אולי היא לא רוצה, אולי היא עוד לא יודעת. אולי היא חושבת שאני לא רוצה. אבל שלחתי לה מכתב. מעניין אם היא ראתה אותו היום בכלל. אם לא, היא תראה אותו מחר בעבודה, או היום בלילה במחשב. קצת מאוחר, אבל בסדר.
אבל מה שאני כן יודע זה שאין חזרה בלי התרככות וזה הצד החלש שלה.
היא לא רוצה להקדיש זמן ללתקשר איתי עכשיו. היא רוצה להקדיש זמן רק לאמא שלה. סדר העדיפויות שלה ברור, אני לא נמצא בו.
אני לא יודע אם היא נהנית או לא, אבל זה בטח מציק לה.
הבעיה היא שאצלה יש המון שחור ולבן. אין שום אמצע. כשאין שום אמצע מסתכלים רק על השורה התחתונה. או כועסים או מתאכזבים.
אמא שלי, שאמרה לי בעצם ללכת לגור איתה אמרה לי שיש לה רגשות אשמה על זה.
גם אם אני רוצה לעזוב אין לי כסף לעשות את זה עכשיו ובאמת שוכנעתי כשהיא שאלה אותי את השאלה.
לגור איתה כמו שותפים... זה אולי רעיון, אבל זה רעיון רע. לא?
לא יודע.
מה אני מביא?
מה אני יכול להביא?
בשיחה איתה אני אצטרך להביא רכות, וחום, ואהבה.
אני מתלבט אם להביא את זה עכשיו, כמו משחק, לא לצפות לכלום.
הלב שלי אומר להביא אהבה עכשיו, אבל הבטן שלי אומרת לתת עוד זמן.
מילא כשיש אי הסכמה בין הלב לראש, הלב לוקח.
מה עושים כשיש אי הסכמה בין הלב לבטן - מי לוקח?
| |
מקום
קמתי.
בבוקר היא נגעה,
אחר כך הגבות שלה התרוממו, העיניים שלה נפערו,
התנאים הוכתבו.
שוב לא נותר לי מקום
היא את שלה אמרה.
| |
חשבתי על זה, שעכשיו כשתהיה לי פינת עבודה חדשה
אני אוכל להוציא את התמונות שלי אל הפועל, כלומר להדפיס אותן ולתלות על הקירות. הרבה כסף, אבל כן.
גם חשבתי אולי סוף סוף אוכל לשבת לכתוב את הספר שלי, זה שאני מדבר עליו ביני לבין עצמי כבר שנים.
זה שישפוך פנימה כל כך הרבה ממה שיש לי להגיד, אולי אני אחדש משהו :)
שני פוסטים בעשר דקות. לא יכולתי לשים את זה בפוסט אחד.
מדברים פה בצרפתית. אני יושב, מסתכל וכותב.
מדהים אותי מה שכתבתי פה חודש שעבר.
תחי הכתיבה האינטואיטיבית.
| |
לאמן וולקני
אני מרגיש כאילו אני צריך לאמן וולקני שלא למד את תורת ההגיון, וולקני שלא שולט ברגשותיו, שאינו צפוי, שהגבות המוגבהות שלו עושות ג'אגלינג באוויר והאוזניים המחודדות שלו זזות כמו מחוגי השעון.
לא יודעים על מה אני מדבר? תשאלו כל טרקי ממוצע, הוא יגיד לכם מה זה וולקני. הר געש.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
