אחת מאהבות הצילום שלי היא צילום אחורי הקלעים. 

אני נמצא עכשיו באולפן הקלטות בדרום תל אביב, מצלם סשן הקלטות לחברה ותיקה שלי. 

תמיד אהבתי את זה, אני מניח שלא יהיה קשה מדי להכניס קצת כסף מזה. 

מחשבות מאחורי הקלעים

כשהיא אומרת לי שלפני עבודה, לפני משפחה, לפני ילדים יש את ארץ ישראל.

כשאני מראה לה שעון ורוד שפעם היה לי בדוכן שעונים והיא מעקמת את הפרצוף ואומרת לי "אבל זה להומואים".

כשהיא אומרת לי כל כך הרבה פעמים שהיא לא תעשה את זה כי זה לא הנורמה.

כשהיא אומרת לי שזה קשה לה להביא אותי הביתה כי אחיה שם ולא נוח לו, ובכל זאת, זה הבית של ההורים שלה למרות שהם לא גרים שם עכשיו.

כשהיא אומרת לי שהיא מרגישה נרדפת על ידי השמאל

כשהמחאה היא רק על הדיור וכולם בעצם מפונקים ורוצים רק להפיל את הממשלה

כשהיא מתחילה לבכות בכל פעם שזה נוגע לחיים שלה כיהודיה בצרפת

כשבנפש שלה יש חלק מאד גדול שמוכן למות עם פלישתים

כשהאישיות שלה לא יכולה לקבל או להכיל שום סוג של שונות

כשהיא חושבת שמצעד הגאווה הוא אקט שכולו לעשות דווקא ואי אפשר להרחיב את האופקים שלה בנושא

פרימיטיביות. ניסיתי להכניס לשם קצת חמצן, קצת אור, היא הקשיבה לי המון כשדיברתי על זה בסבלנות ואהבה ואז אפילו רצתה אותי יותר, אבל שום פיקפוק לא עלה לה, לא התרומם, לא צץ, לא בילבל אותה.

וככה, כשאין פיקפוק, כשאין מקום לשונות, אין מקום שם לאדם כמוני שצריך להיות עם גבולות פחות ברורים או יותר גמישים

אין מקום לאדם של רוח כמוני, אדם של יחסים, אדם של מרכז שמכיל את הקיצוניות,

לא הבינה איך אני מכיל את הצד שלה וגם את הצד השני, לא הבינה איך אני לא בוחר עמדה אחת אלא את התמונה הכוללת.

אלה דברים קטנים שהם גדולים

אלה נקודות שמהן עושים אינדוקציה כדי להבין את האישיות

פערים שאני לא יכול לגשר עליהם

היא הזמינה אותי לעלות. ראינו סרט של ג'וליה רוברטס וטום הנקס. חמוד.

אהבתי שהיא חייכה אלי.

גם אהבתי שהיא שאלה אותי איזה לק לשים ברגליים. זה אומר משהו...

אחר כך יצאנו לכיוון הים. היא לא אהבה את הבירה אז שתיתי שתיים.

היא לא היתה חמה או משהו, היא לא הראתה קירבה.

אחרי זה חזרנו לכיוון הבית שלה. קירבה וחום זה לא הצד החזק שלה מסתבר.

גם בהפגנה לא היה יותר מדי. היא כן נגעה פה ושם מדי פעם.

עד שנתתי לה נשיקה קטנה.

חזרנו לככר רבין. ישבנו ודיברנו.

היא חכמה ואינטליגנטית, אבל לרצות אותי לא הרגשתי ממנה.

סוף סוף בסוף, כשהיא נגעה בי וחייכה, זה היה כשהיא אמרה לי שהיה לה נורא כיף חוץ מאשר בשלב האחרון, כשדיברנו עלינו.

ואז כשליויתי אותה הביתה, היא חייכה. שתי נשיקות, קצת הומור שלי, ונדבר...

והאמת, לא, לא נראה לי, כי אני סיימתי להתכווץ ליד נשים, יש מספיק שם בחוץ, 

קשקוש מקושקש.

תודה שלום. 

מטר וחצי.

נפרדנו אתמול אחד מהשנייה.

נפגשנו אחרי שעה וחצי בטלפון, הסברתי לה לעומק את ההבדלים בינינו.

שנינו מאד רצינו להיות ביחד אבל הפערים התפיסתיים שלנו ומה אנחנו רוצים מהחיים, ומאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים, כל אלה היו פשוט בלתי ניתנים לגישור.

לקחתי אותה מהאוטובוס, הלכנו להסתובב בדיזנגוף ואז בסנטר ואז נסענו לים של יפו. שם בשניות האחרונות של השקיעה היא שאלה אותי אם אני רואה איזושהי דרך שבה נוכל להיות מאושרים יחד. אמרתי לה שלא.

קיבלנו את זה יחד.

התחבקנו קצת והתנשקנו עוד קצת.

בדרך לשם, על האופנוע, נפרדתי ממנה בראש בהשלמה.

וכל השיחה שלנו מול השמש הנעלמת היתה בהשלמה גמורה.

שמחנו והיינו עצובים. אבל ידענו שלא נועדנו להיות יחד, זה היה פשוט בלתי אפשרי.

לקחתי אותה לאוטובוס ואז לפני שנפרדתי ממנה חיבקתי אותה חזק חזק ודקה ארוכה, מכל הלב ובכל האהבה,

היא אמרה לי שהיה לה כיף והלכה לדרכה.

למדתי מהיחסים איתה מה זה להגיד את כל מה שיש על הלב עד הסוף. היא לקחה אותי צעד אחד קדימה מאיפה שהייתי עד היום.

היא לא הסתירה והיתה הכי כנה כל הזמן.

למדתי ממנה ללכת צעד אחד נוסף.