בשיחה עם מישהי סופר סופר מעניינת (למרות שבעיניה הייתי יותר מעניין ממנה) עשינו שיחה על ניצול זמן, על מיצוי זמן, על חוסר זמן, על סדר עדיפויות ועל זה שבימינו, מעבר לזה שאין זמן או רצון לקרא דברים ארוכים, אנחנו צריכים להתאמן בלסנן רעשים, שיחות, סמסים, וואטסאפים וכל מיני זבל רק כדי שנוכל גם להיות פרודוקטיביים יותר וגם כדי לתת למחשבות שלנו מספיק זמן להיבנות ולהיות ארוכות מספיק (בשלות, מבושלות, עמוקות) לפני שהן נהרסות על ידי הסחת דעת כזו או אחרת.

זה הביא אותנו לשיחה על לקום יותר מוקדם בבוקר, שעה שעתיים קודם. 

אבל איזה, אין מצב שאני קמה בשש שבע, אני רק הולכת לישון בשלוש.

אז לכי לישון בעשר. לא, לכי לישון בחצות. 

איזה, הלוואי.

משמעת.

משמעת.

או שאת המילה שלך, או שאת לא המילה שלך.

כשזה הקונטקסט, הכל נהיה שחור ולבן.

או שאת המילה שלך, או שאת לא המילה שלך.

בחיי שאני אוהב אותה,

הוציאה ממני דברים טובים. 

אבל חוץ מזה, יש לה מבט חודר, כריזמה, ראש ממש טוב

והיא הו כה כה כה יפה.

למות.

סצינה ראשונה:

יצאתי עם אמא אחת.

היא נפרדה ממני אחרי הדייט הראשון הכי מדהים שהיה EVER רק כדי להתקשר אלי 3 ימים אחר כך לספר לי שהיא לא יכולה להפסיק לחשוב עלי. חודש אחר כך היא נפרדה ממני בפעם השניה, כדי לספר לי היום, שבועיים אחרי הפרידה שהיא לא מפסיקה לחשוב עלי ושאני מדבר איתה כמו שאף אחד אחר לא מדבר איתה ושהיא יכולה לספר לי דברים כי אני מקשיב ולא שופט וגורם לה להרגיש טוב ושהיא אוהבת אותי.

סצינה שניה:

הצעתי היום חברות לאמא אחת בפייסבוק, מישהי שהכרתי כשהייתי בן 23, יצאנו יום וחצי בערך, שכבנו, המשכנו להיות ידידים, לא משהו עמוק, נגשנו אחרי כמה שנים בהרצאה שלי, היתה נשואה, הביאה ילד. לא דיברנו 6 שנים.

הצעתי לה חברות בפייסבוק שוב. דיברנו דיברנו. יש לה כבר ילד מגבר שני שהיא לא איתו ויוצאת עם גבר שלישי שיש לו ילדה ושהוא אהבת חייה. יופי.

הכימיה בינינו נהדרת, היא מצחיקה אותי ואני מצחיק אותה והכימיה היא כאילו אנחנו בקשר מאז שאנחנו ילדים. זה ממש כרגיל. מפה לשם היא הזמינה אותי אליה כי באמת מליון שנה לא נפגשנו. 

זה היה בצהריים. ובאמת- הכל תמים תמים. כי אשכרה, אין לנו מה לעשות יחד.

בשיחה עכשיו היא לגמרי הפכה לצנונית. חשבה על זה שוב, לא נראה לה שהוא יקבל את זה שהיא נפגשת איתי.

אז אמרתי לה שאפשר בבית קפה, אז היא אמרה לי כל מיני דברים מטומטמים והתגובה שלי אליה היתה שכנראה יש לה טפשת הריון. ואז היא עונה לי: ״אני לא בהריון, יש לי התקן תוך רחמי ל-5 שנים!״

אז האמא הזו, שהיה לה מספיק נוח לומר לי את זה, לא מוכנה להפגש.

כן, מאד חכם מצידה.

כן.

אתמול סיפרתי לידידה שאני עושה הינדוס לאחור של מחשבות ורגשות.

מתי?

כשאני יודע איך אני מרגיש, אני פשוט יודע, זה קל. שם לא צריך הינדוס לאחור.

מתי כן?

כשלא יודעים איך מרגישים.

מה עושים אז?

אני מסתכל על התגובות שלי ועל המחשבות לי. 

ואז אני שואל את השאלה: איך מרגיש מי שמגיב ככה, איך מרגיש מי שאלו הן המחשבות שלו.

ואז זה נהיה קל יחסית. 

אם התשובות לא מגיעות מכיוון אחד, הן מגיעות מכיוון שני.

גישה למחשבות ולרגשות.

הנדסת המחשבה.הינדוס לאחור.

זהו.