אנשים רוצים לקנות ממני תמונות. יש טיפטוף מאד מעניין לתיבת האימייל שלי, דברים שעוברים לטלפון אחר כך.
עד עכשיו לא השכלתי לעשות מזה כסף, אבל ככל שאמשיך, כך אצבור עוד נסיון.

אני חושב שאני עושה טוב בכך שאני הולך לסמינרים האלה. הם יתנו לי המון חומר לחשוב עליו ולבטח יפתחו את נקודת המבט שלי לדברים שלא שקלתי או דמיינתי אפילו עד עכשיו.
חברה משכבר אמרה לי היום דברים שהיה לי קשה לשמוע. (אינדיקטור: מה שקשה לשמוע חייב התייחסות מצידכם, יש בו משהו והוא ראוי למחשבה שנייה ושלישית, הקושי נעוץ שם). היא אמרה שאולי בחרתי במקצוע הלא נכון, שאולי לא בחרתי אלא נסחפתי, שאולי לא בחרתי אלא קפצתי עליו, שהיה לי מזל של מתחילים יחד עם כשרון צילום, שאולי אני צריך לשקול שוב.
אחר כך היא אמרה שגם סטאזקרים לרפואה מרוויחים משכורת רעב בהתחלה.
ואני אומר לא. (אני אוהב להגיד לא)
מחר אני מוזמן לארוחת בוקר בנמל מטעם המערכת שלי. היום כבר הצעתי מערכת אחרת כמה תמונות ואפילו חשבתי ובדקתי כל מיני אתרים שמוכרים תמונות.

לפני שלושה ימים הולכתי את עצמי לערב מסכם של פורום. באותו ערב היו לי כמה בזיקים שריגשו אותי ושהבעירו בי אש מחדש. אחד מהם היה על נושא של לשלוט על אחרים,  to dominate others אם להשתמש במילה המדויקת. השיחה היתה על זה שאנחנו שולטים באחרים ונמנעים מהשליטה שלהם ולא מודים בזה, (בטח שלא לעצמינו) ושבפורום (ואחריו) אנחנו נהיים מסוגלים להודות בזה.
אם קיבלתי שם משהו (קיבלתי שם המון) זה את היכולת שלי להודות בדברים שאני עושה, להודות במצבים שאני נמצא בהם, להודות במה שקורה, בפני עצמי ובפני אחרים.
קשה לי עכשיו. אני מודה. אני לא מצליח לחשוב בהיקף שאני רוצה לחשוב בו, קשה לי לחשוב על העתיד שלי, קשה לי בלי חמצן.

אני מודה

יום אתמול ערער לי את שיווי המשקל שלי וכל מה שקיבלתי עלי רק שלשום כאילו היה כלא היה.
הבוקר התעוררתי מסמס בכלל ושבתי לי לישון.

שנים עברו מאז השתתפתי בסמינר אימון. שלשום הכנסתי את עצמי לשניים כאלה שיתחילו מהשבוע הבא.
אחד מהם מדבר על מין ואינטימיות. תארו לעצמכם. בטח מעולם לא חשבתם על זה, להתאמן במין ואינטימיות, בשיחה.
השני הוא סמינר מחויבות. הסמינר הזה מדבר בין השאר על למה יש לנו את התוצאות שיש לנו בחיים. יותר מכך, התוצאות שלנו בחיים הן במתאם למחויבויות שיש לנו בחיים; למה אם כך, אנחנו מקבלים תוצאות בחיים שהן שונות מהמחויבויות שאנחנו חושבים שיש לנו? הסיבה לכך היא שיש לנו מחויבויות נסתרות, ואנחנו לא מודעים למחויבויות הנסתרות האלה והסמינר הוא בדיוק על לחשוף אותן.

אימון עובד כי הוא נועד לחשוף את אותן פינות שאיננו רואים ושאינינו יודעים שאיננו רואים. הרבה שנים לא שמתי את עצמי כמשתתף פעיל. הפעם האחרונה היתה במאי 2004 בקורס של ארבעה ימים. ההבדל בין קורס לסמינר במקרה הזה הוא שסמינר אורך בערך 3 חודשים, זמן להרבה דברים לקרות, זמן להתאמן על השרירים החדשים שאקבל.

למה אני עושה את זה?
מחויבות, מין ואינטימיות, אני חושב שאלה הן שלוש שיחות מאד דומיננטיות בחייו של אדם. אני חושב שבשבילי אלה שתי שיחות מרכזיות בחיי כרגע במיוחד. זו הסיבה שאני עושה את זה.

 

"היכולת לאינטימיות מחייבת מידה של בטחון ואמון באחרים". (מתוך הסמינר)

1- יום מבוזבז זה יום שבת, בו דברים קורים ואני מרגיש בחוץ. כלום לא קרה לי. נעלבתי.
2- זו סופה של תקופה. נפשית.
3- מה אני עושה שבוע הבא? אני רוצה לפגוש אנשים, אני רוצה לברר לי מה אני עושה מקצועית. 
    זה זין להתחיל להיות צלם גאד דמאיט.
4- קונספציה: גם המלחמה הזו היתה בנויה מקונספציה אבל אף אחד עוד לא מדבר עליה, אולי עוד ידברו. הקונספציה במלחמת
    יום כיפור היתה שצבאות ערב לא יתקפו אותנו כי אנחנו חזקים אחרי ששת הימים. מאז עברנו עוד מלחמה ב- 82 ועוד קצת
    אינתיפאדה שתיים ולבנון כמעט דור. מאז לבנון הזו גידלנו לנו עוד קונספציה- עם ישראל מקדש את החיים (תמיד היינו אבל
    בשלושים השנים האחרונות יותר מתמיד אולי)

 

עצבים לא נתנו לי לעצום את עיני ליותר מכמה רגעים. הרגשתי שדופקים אותי בהצעה שהציעו לי וחשיבה עמוקה יותר הוכיחה לי שההצעה שהציעו לי טובה רק למראית עין.
עיצבן אותי שאני לא יכול לתכנן על לחסוך. עיצבן אותי שאני לא יכול לתכנן לקנות לעצמי מיטה חדשה או לתכנן לקנות לעצמי ציוד חדש או לתכנן לעזוב את הבית. עיצבן אותי המצב הזה של להיות עצמאי שחי מגרושים ולא מסוגל לחשוב אפילו על להוציא קצת כסף על איכות חיים ופינוק.
דיברנו הרבה הלילה. לא הלכתי לישון ועוד שלוש וחצי שעות אני צריך לקום כבר למוסך. בשיחה שלנו סיפרתי לך שבנהריה היה לי הכי קשה ובנהריה לקחתי לי שני ריטלין (בזמנים קשים) כי כבר לא יכולתי עוד. אמרתי לך שלקחת ריטלין בתור מרגיע זה דבר איום בעיני ואמרת לי לא לאכול את עצמי ושאדם לא צריך להתמודד עם דברים כל כך קשים כמו שאני התמודדתי. סיפרתי לך ונזכרתי שאחרי שראיתי שאספו את הבנאדם המסכן ההוא לתוך שקית הלכתי לסופר שהיה שם פתוח ועמדתי חצי שעה מתחת למזגן שם כי לא יכולתי לזוז עוד מטר. נזכרתי בזה היום פעם ראשונה ודמעות התחילו לזלוג מעצמן.
פעם לפני כמה חודשים בכיתי יותר. בכיתי ותוך כדי גם שמחתי כי זה בישר לי שאני מחובר ללב שלי והלב והפנים שלי נדלקים מאותו כפתור. היום הייתי עצוב כשנזכרתי איך הייתי, לא בגלל מה שראיתי שם אלא כי ראיתי את עצמי מהצד לרגע עומד משותק מתחת למזגן. הייתי כמשותק.

היום הייתי בגן העיר לראשונה מזה חודשים רבים. אחרי שיצאתי מסטימצקי ראיתי את הפסטיבל שקורה בקומה התחתונה מידי יום חמישי. המון ילדים קטנים וחמודים, הורים צעירים, נשים צעירות, בלונים אדומים בצורת לב מרכיבים לב אדום גדול, דוכני ממכר יין ושמן זית, קצת אוכל, שתיה, ובמה ועליה נגנים עם כלי מיתר.
באוויר שררה שמחה והבנתי שזה הנורמל של בני האדם החיים פה. הם מעסיקים את עצמם בשימחה, או מנסים להעסיק את עצמם בשמחה. לא הייתי שמח אבל ידעתי שזה מה שאני אמור להיות.
פעם ראשונה בחיי שהבנתי מה זה אומר שמוזיקה נותנת חיים. המקום לא היה גדול כתמיד, הוא הוקטן והפך להיות מחבק על ידי המוזיקה שתפסה את החלל שלא היה תפוס על ידי בני אדם. ראיתי אנשים מחייכים וילדים קטנים שמשחקים בבלונים ומתוכי עלה חיוך של שמחה. הבנתי מה עלי לעשות כדי לרפא את עצמי.
אם במלחמה נפגעתי מצילומי מראות של עצב, פחד ושמד המלחמה, עתה עלי להתמקד בדברים שמחים ולמצוא בהם את המרפא שלי. ילדים, נשים, אהבה, שמחה.
"אכלת פלפל שתה מיץ", אמרתי לעצמי, "כנראה שאין תרופה טובה יותר מזה במקרה שלי".

פרקתי עכשיו את התיק מהמלחמה. אני ישן טוב בלילה.
אתמול שתיתי יין לשכרה. אומרים שזה לא טוב להשתכר כשיש פלאשבקים אבל מה זה משנה כבר, גם ככה היו לי פלאשבקים מרגע שנכנסתי הביתה.
אתמול הציעו לי להפוך להיות שכיר במערכת בה אני עובד.
הראשי אמר לי שהוא שמע עלי ביקורות מהללות מעל ומעבר למה שהוא מכיר, עלי בתור בן אדם. גם את הצילומים שלי הוא הילל מעל ומעבר. הראשית שאלה אותי אם אני מרגיש פה כבר בבית.
אחר כך הוא פרש בפניי את הצורה בה אנחנו הולכים להתקשר אם ארצה. רציתי לבכות. זה לא מה שתכננתי בראש בכלל. קיצורו של עניין זה להיות פרילנס אבל שכיר עם זכויות של שכיר. לא מה שרציתי ונדרש ממני לעכל את ההצעה.
חזרתי הביתה אחר חצות מלא כולי באלכוהול וחול ים עם גופיה אחרי נהיגה באופנוע במהירות שיא והלכתי לישון.

 רשימת דברים שעלי לעשות אחרי המלחמה:
לחזור להצעות העסקיות, כולל אלה שעוד חייבים לי תשלום.
להמשיך את חידוש הקשרים שלי, גיליתי שיש בי מקום, גם ככה השתניתי מהמלחמה.

הציעו לי פסיכולוגית מהעבודה. הסכמתי. כולם הסכימו אני חושב, ויפה שהציעו. פלאשבקים זו רמה חדשה שאני אצטרך להתמודד איתה בהנדסת המחשבה, אין לי שליטה עליהם והם סוחפים אותי כמו הייתי עלה ברוח.
הפלאשבקים הם לא תמיד רעים, הם גם טובים. אני חושב שהם נייטרליים, כי הם רק תמונות שסוערות לי במוח, אבל אני חושב שאני חווה תחושת עצב שבאה אחריהם, אולי געגוע, הם אינם טורדים אותי, כי אם חולפים אותי ומשאירים אותי להתבונן לרגעים מספר, עומד, פעור פה, "מה שעבר עלי", חושב לעצמי, הו כמה זה אבסורד.

כזה מוזר לשבת בבית קפה יום אחרי המלחמה. ופלאשבקים.
טוב.
Its a month of memories, everyday of memories

 

אחד הדברים שאני לא אתגעגע אליהם בצפון זה היתושים ושאר הסחלה שאכלו את הבשר שלי פה.
בקריית שמונה פועלים הרמזורים שוב, סימן מובהק לחזרה כאן לשגרה. עוד אין אנשים רבים ברחוב אבל מכוניות אזרחיות החלו כבר לנסוע בדרכים, למהול את התנועה הצבאית שבכבישים באזרחות.
השקט פה מוזר לי. טוב, הרי התרגלתי לרעש פה ולריח אבק השריפה שעומד פה באויר תכופות.
אם לא יקרה דבר מה יוצא דופן אני מעריך שסוף השבוע הזה יהיה הראשון בחודש ומשהו הזה שעבר שאשן שוב בבית. שלושים ושלושה ימים של מלחמה כבר ורק שלושה לילות הייתי בבית.

כולם מהללים את איתי אנגל בביקורות. אם "אין עוד את התמונה של המלחמה", לבטח יש את הכתבה של המלחמה, שבתוכה יש את החייל שסימן וי באצבעותיו באמצע הקרב.

כשכתבת יפה מאחד הערוצים עושה לך עיניים זה מחמיא. מצד שני אולי היא עושה גם לאחרים, מי יודע.

אתמול תוך כדי שיחה התבהרה לי החשיבה שלי. אני מת על זה כשזה קורה.
במעלית, כשירדנו בה למטה היא אמרה לי: אתה בורח.
שעתיים עיכלתי את זה ואז דיברנו בטלפון.
"כמובן שיש משהו במה שאת אומרת", אמרתי לה.
מה עשיתי בחודשים האחרונים?
חיפשתי עבודה וצילמתי. חייתי על גרושים של כסף, לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז או לחסוך ועדיין הוצאתי יותר כסף, בגלל האופנוע, שרק הצליח להחזיר את עצמו בערך. הייתי אומלל.
ואז הגיעה המלחמה הזו, ותוך יום הכל השתנה. כל חיי הקודמים נעלמו והפכתי להיות אדם מצלם (וכותב), איש שטח, רץ אל האש לפעמים, מסייר בחזית.

לא יכולתי להיות נוכח כל הזמן. יש זמן להיות נוכח ויש זמן להיות מושקע/מתמסר/צוללן (במצב). בשאר הזמן התאמנתי בלהבין מה עובר עלי ומה עבר עלי. כאן בצפון יש גבולות לחשיבה שלי, והגבולות נפרצים כשאני חוזר כל פעם למרכז. לשם כך, אני מדבר עם אנשים אחרים, שואל מה דעתם עלי ומה הם רואים. זה מאפשר לי לראות דברים שאיני יכול לראות על עצמי.
איני משתמש במילותיהם כביקורת אלא כמראה, אני משתמש בהם כאינדיקטורים, אני לומד על עצמי.

"לאדם מותר לשאוף לוודאות בחייו", אמרתי לה במשפט שמאד לא אופייני לי ושהפתיע גם אותי. אחרי שיצא מפי הבנתי כמה הוא חכם בכל המובנים. הוא היה לי מוזר וחדש מפני שכשאני נמצא בחוסר ודאות אני שואף לא רק לפתור אותה אלא להרגיש איתה בנוח, להיות בחופש בקירבתה. פתאום "ברחתי", ואין לי נקיפות מצפון בעניין.
אז ברחתי מחיי חוסר ודאות אל "ודאות". אך ודאות של מלחמה היא ודאות נפל. מלחמה מעצם הגדרתה היא זמנית, ודאות של מלחמה היא לא יותר מחזיון תעתועים, אלא אם כן אתם בתעשיית הנשק. אבל הודאות הזאת נותנת לי להתאמן בצילום. יותר מכך, היא מוכיחה אותי כצלם עיתונות, היא מכירה אותי לאנשים אחרים, היא פותחת לי דלתות עתידיות, קשרים חדשים, אפשרויות. אי אפשר למדוד את זה בכסף (אפשר, אבל רק ברטרוספקט).

"לא בא לך לצאת להתאוורר קצת?", שואלים אותי. התשובה שלי היא לא. יש לי פה מרחבים, ואני מטבעי בנאדם אורבני.  אורבניות היא לא הצד החזק של הצפון שלנו, וזה עושה לי טוב. אני אוהב את הירוק ואת המרחבים, את הכבישים הפתוחים, ואני אוהב את הנוף, הוא קוסם לי. הוא קוסם כאשר בכל בוקר אני רואה את הגולן מול עיניי, וזה עושה לי טוב. גם האנשים עושים לי טוב. אנשים פה עוזרים אחד לשני, זה מחזה מרהיב לצופה מהצד, אין דבר כזה במרכז, עוד לא היה צורך באחוות האחים שאנשים מתאמנים בה פה.
ואולי טוב לי כי לפני כן לא היה לי טוב ורק עכשיו אני נכון להבין את זה, כי הייתי מחפש, והיה חוסר ודאות, והייתי בצומת דרכים, ולא ידעתי יותר מה לעשות, ודחפתי ודחפתי ללא הועיל והמשכתי להתבוסס בכמעט לא כלום הזה שקראתי לו פרנסתי.
"ופתאום הכרתי פה אנשים", אמרתי לה. "אמנם איבדתי אחרים בחיי, אך הם היו שקופים ובלתי משמעותיים לי", הוספתי כאומר אמת עצובה. ופתאום אני יוצא מפה ויש עוד כלי שרוצה לעבוד איתי ואפשרויות חדשות, ואני יכול לבדוק בבטחה רבה אפשרויות להתפתח בתחום שלי, ומוזר, היום שוב תקף אותי הפקפוק העצמי שבקריירת הצילום. והפקפוק הוא אוטונומי, וכמו דברים רבים אחרים, לפתח חטאת רובץ, ואני צריך לזכור את זה ולהתאמן בזה.

לא קל לי לחשוב על סיום המלחמה הזו.  אתם יכולים להבין עכשיו למה. היא מסמלת לי סוג של חזרה אחורה בעוד אני "נאבק" להחזיק במשהו "ממשי", והרי ברור שאין בזה ממש. אבל אם ניגש רגע לשיחה על המצב- אסור לנו לקבל את הפסקת האש הזו, שמא נוכרז כמפסידים ושמא עוד שנה שנתיים נצטרך עוד מלחמה כזו בזויה ונוראה.

"אתה נשרט שם, ואחרי המלחמה תזדקק לטיפול", אמרו לי כמה אנשים וחשבתי על דבריהם.
אני נשרט זה נכון. אך באותה מידה כולנו נשרטים, מי יותר ומי פחות. ואני בחרתי להיות פה במלחמה הזו. אני בחרתי להציב פה את חיי. אני גם בחרתי, באמת ובתמים לקבל על עצמי את מה שיקרה לי פה, בגופי ובנפשי. והרי כל דבר בחיים מעצב אותנו כבני אדם, כל דבר ולא משנה מה. ואותי תעצב גם המלחמה הזו, לטוב ולרע, כבנאדם שלם, אמיתי, עם עמדה והשפעה, עם אמירה ורגשות, עם יכולות ורצונות, כאלה ואחרים, היא תעצב אותי, מבחירה. כי אני אמרתי.
וזה הפוסט ה- 1800 שלי.

14:00 באוטו בפיקוד צפון

אני עייף.
ארבע שעות של שינה בלילה. יציאה חזרה לצפון בשש בבוקר. בשעה 2 כבר אחרי שתי כתבות, בדרך לשלישית.
היום לא יקרה כלום. כך לפחות אני מקווה. היום הזה התחיל שקט שקט.
יש לי בעיות עם הצלם השני. אני לא רוצה להרחיב במילים אבל בנאדם כזה פעור  עם מוטיבים של אסקפיזם עמוק לא פגשתי כבר הרבה זמן. אני לא סובל את זה.

 פעם ראשונה שראיתי היום פלטות וברגים תקועים בידיים וברגליים של אנשים.התקנים. ממש ככה. מוטות שתומכים בזרוע ופינים ארוכים שתקועים בעצם ובולטים 5 סנטימטר אל האויר בחוץ.

20:50 בגושרים
צדקתי.
לא קרה היום כלום.
עשיתי עוד שתיים שלוש כתבות וכלום לא קרה.
שכחתי את המטען שלי. לא נורא, אני אקליק פחות ואשתמש בבטריה הנוספת שלי.
אנחנו נעבור לגושרים.
כולם פה עם לפטופים. גן עדן.

עוד יש לי מה לומר

אז הנה מה שאני חושב על זה.
קודם כל אני שמח שכתבת לי.
שנית בנוגע למלחמה- אני חושב שהמלחמה נחוצה.
כן, היא גובה קורבנות, ראיתי יותר קורבנות בעיניים שלי משאני מאחל לך או לכל אחד אחר לראות.

אבל לא אנחנו התחלנו בה, לא אנחנו עושים את כל השיט הזה על האוכלוסיה שלנו, עושים לנו את זה.
אני רוצה שהיא תיפסק אבל בדרך מסוימת, בדרך שתהיה טובה לנו. לשם שינוי אנחנו חייבים חייבים להיות אגואיסטים ולגמרי לדאוג רק לעצמינו, כי זה או אנחנו או הם.
יש לי ידידה... לא, יש לי שתי ידידות שמשתתפות בכל ההפגנות של השמאל הרדיקלי, שמעתי כבר את כל הטיעונים. חלקם הגיוניים, אבל בהרבה משטרים חשוכים היה הגיון, וזה הגיון שהדעת שלי לא יכולה ולא מוכנה לסבול.
להיפסק? כן. אבל לא בדרך שהצד שלך מציע. ולחשוב על זה שאני עדיין רואה את עצמי בשמאל.
היום שמעתי ברדיו את הראיון עם דיין שהיתה אתמול בהפגנה ונדחפה מהמיקרופון.
לחשוב שיעל דיין כבר לא נחשבת שמאל- אז מהו השמאל היום?
במקום לזעוק נגד המלחמה אני מציע לך בתור מנהיגה חברתית לאסוף איתך 50 איש ולעלות לצפת לנקות מקלטים מטונפים ולהכין אותם לישיבה. גם במעלות חסרים אנשים טובים, בכרמיאל יש כמה נזקקים, במראר, מג'ד אל כרום, פקיעין ועוד כמה.
במקום לזרוק צואה (אני לא אומר שעשית את זה) אני מציע לקבוצות האלה לבוא לקריית שמונה ולעזור לתושבים.
במקום להפגין כל כך הרבה ולצעוק כשאומרים שצריך לחבק את החיילים, תראו מה חסר, יש כל כך הרבה עוני ביישובים שחוטפים, יש כל כך הרבה מחסור- שמאלנים ואנרכיסטים אוהבים לעזור לזולת- עכשיו זה הזמן.

והכי מעצבן- כשאומרים שיש אנשים מהצפון שמתנגדים למלחמה. אז מה, אבל אין מסה של אנשים. אין מסה קריטית. אני פה כבר חודש, חודש. ועשיתי כבר עשרות כתבות עם עיתונאים שונים- ואת יודעת מה- לא שמעתי פעם אחת שאמרו שזה צריך להיפסק. האנשים שהכי סובלים מצהירים לי מול העיניים שהם מוכנים להמשיך לסבול- רק שיגמר כבר אחת ולתמיד- שזה לא אומר להכנס למשא ומתן עם החיזבאללה- אלא להכנס להם באמאמא ואחת ולתמיד לזיין אותם- באלימות המתבקשת.
ואני יודע שאת נגד אלימות- משיחות עם מילואימניקים אני חותם לך- אנחנו עובדים שם המון עם פינצטה- את צריכה לדעת את זה.

ובנוגע ל"טבח"- אצלנו "טבח" נעשה בטעות. תגידי את זה לנאסראללה.
אני חושב ששטחתי את משנתי.
ושוב, תודה שכתבת לי.

זה היה רעיון טוב.

יוזף