| 8/2008
יום הולדת
אתם יודעים, הבלוג הזה בן 5.
הפוסט הראשון נכתב ב- 17 באוגוסט 2003
אז הנה הפוסט הראשון שלי
מזל טוב
בן כמה הבלוג שלכם? מתי הוא חוגג יום הולדת? כמה זמן אתם מבלגים כבר?
| |
מה שלומכם היום?
מכירים את זה שהבלוג שלכם כבר מבוגר (שלי חוגג 5 שנים החודש) וכבר לא אכפת לכם כמה נכנסים וכמה לא?
וכמה פעם הייתם נכנסים כל יום לבדוק סטטיסטיקות, והיום לא?
וכמה מנויים יש לכם? והיום לא?
וכמה עברתם הלאה אבל השארתם מקום מכובד למקום הזה?
מה שלומכם היום?
| |
זה היה לילה מפוקפק מאד
השעה: 11 בבוקר
אחרי שהחבר הבריז לי אתמול, הברזה מספר שתיים הגיע הטלפון לקראת חצות מהאחת העלומה שהכרתי בצהריים.
תשמע אני על 85 וברודווי, בוא ניפגש היא אמרה לי.
התלבשתי, הלכתי לסאבווי, חיכיתי וחיכיתי ואז הרכבת הגיעה.
במקום לסוע 2 תחנות כמו שהייתי אמור, הרכבת נסעה 4 תחנות כי היא דילגה כי היה לילה.
ירדתי ב-72 והייתי אמור לעלות 13 בלוקים עד 85.
הרמתי לה טלפון להגיד לה שאני מגיע עוד שנייה.
היא לא עונה.
אני מתקרב. היא לא עונה.
אני מגיע היא לא עונה.
אני שולח סמס. היא לא עונה.
מגיע, מחכה במקום, מתקשר שוב, כלום, היא לא שם ולא עונה.
מתקשר פעם אחרונה, משאיר הודעה. אני הולך הביתה אני אומר לה בהודעה ומתחיל ללכת ברגל. 
בדרך עצרתי לאכול ארוחת לילה, גוועתי ברעב.
בדרך קפץ עלי איזה הומלס. בגלל שזיהיתי את ההליכה שלו מרחוק יצאה לי מעין קפיצת קרב והאגרוף שלי התקפץ לעברו. ברגע שהוא התקרב וקפצתי הצידה כדי למנוע מגע הוא פתאום נבהל ממני.  זה הכל קרה באינסטינקט. הייתי קרוב מאד להוריד לו מכה מאד חזקה לתוך האוזן השמאלית שלו, אני שמח שזה לא קרה. ההליכה הביתה היתה עצבנית.
נכנסתי למעלית חזרה, עליתי הביתה. הייתי רטוב מזיעה.
רק פתחתי את דלת הבית והתפשטתי כולי, היא מתקשרת.
אתה בדרך לפה? היא שואלת מהצד השני? עכשיו קיבלתי את ההודעה שלך.
עברה שעה מאז השארתי את ההודעה.
התקשרתי אליך איזה עשרים פעם ושלחתי לך סמס ולא ענית.
אני נורא מצטערת, הייתי במקום בלי קליטה ולא שמעתי (הטלפון צילצל כל הפעמים, היא היתה במקום עם קליטה)
כן אמרתי לה. אני נורא מצטערת, אתה רוצה שאבוא אליך להראות לך שאני רצינית?
ממש לא אמרתי לה ואז כשהיא התנצלה שוב סגרתי לה את הטלפון.
כשקובעים עם מישהו, ועוד תייר, מוודאים שנמצאים במקום עם קליטה. מוודאים גם להסתכל על הטלפון ולא מסתמכים על שמיעה בלבד.
אחרי שעובר איזשהו זמן, מתקשרים, מוודאים מה קורה. בטח ובטח לא מתקשרים אחרי שעה לבדוק אם אני כבר באזור, משהו שהיה צריך לקרות 45 דקות קודם.
ניתקתי אותה מחמת מיאוס. מעופפת כזאת. עאלק מהיחידה, עאלק משרד הבטחון.
אנשים שמדברים על יחידות עוטפים את עצמם בהילה לא להם.
נגעלתי.
בכלל נגעלתי מהערב הזה.
מה אתם הייתם עושים עם ערב כזה לו הייתם במקומי?
| |
ניו יורק מבריזה לי
השעה היא 22:35
פוסט המשך לפוסט הקודם,
הברזה שנייה להערב.
קודם, הבחורה מאתמול,
עכשיו, החבר מישראל.
קודם כשהיא הבריזה לי התחלתי לעשות תכניות במקביל.
ידעתי שדברים כאלה באים בצרורות.
עשיתי שני טלפונים. כאמור הראשון הבריז, עכשיו נותר עוד טלפון אחד, שאולי יבוא ואולי לא.
אני לא תולה תקוות, אבל בסדר.
מעניין מה אני אעשה מחר. לא הבאתי נעלי ספורט, אז אני אפילו לא יכול ללכת לרוץ עם האייפוד.
מזל שיש לי סנדלי ריצה.
אני נורא אשמח אם מי שקורא פה יגיב ויראה נוכחות, כל אותם אלה שאני רואה את הפרצוף שלהם פה בצד שמאל של הבלוג.
מחר יום חדש. לפחות הוא הודיע לי שהוא מבטל.
המון זמן לא ביליתי כל כך הרבה שעות בפליקר כמו היום.
| |
עכשיו 8 בערב, הייתי אמור להיות עכשיו במקום אחר, רחוק מפה, אבל הבריזו לי. שיניתי את התכניות שלי כדי להיות פה והבריזו לי ברגע האחרון.
זה לא נעים. אוף.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
