יצאתי ב12 מהבית לכיוון הרצליה.

כשהחניתי את האופנוע גיליתי שכל המיץ שהיה לי במיכל נשפך לי בתוך הארגז והרטיב לי את הלפטופ והתיק.

הייתי צריך להשתמש בחולצה שהשגתי לא מזמן כדי לספוח את כל המיץ שהיה. זרקתי אותה אחרי זה לפח.

עליתי למשרד. מסתבר שלא היה לי המפתח לדלת של הלובי. הגעתי סתם.

נסעתי משם. 

בדרך עצרתי בתחנת פז. המסעדה אמנם היתה פתוחה, אבל המשאבות היו סגורות.

תדלתי במחלף הסירה.

נסעתי לבן יהודה לשבת בבית קפה כמו שתכננתי בהתחלה.

זה עלה לי בלשתות שני משקאות XL ובלהתחיל לעבוד אחרי שעה וחצי מרגע שיצאתי מהבית.

אני נחוש לא לוותר לעצמי.

בדרך הארוכה (יכולתי להגיע לחיפה בזמן הזה) היה לי הרבה זמן לחשוב.

הבנתי שאני מתבייש במצב שלי. שיחה שלי עם עצמי.

מה קורה שיש חלק אחד בחיים שלי שאני לא שונה בו כבר מגיל 19. זה חייב להשתנות?

מה עלי לעשות?

אני לא יודע.

באמת שאני לא יודע.

ושוב, נחוש לא לוותר לעצמי.

עכשיו אני יושב לעבוד.

לא חושב שאצא לעצרות היום, זה משבש לי את הזרימה.