אני עדיין חושב על אותה פגישה עם אבא שלי, הפגישה בו אמרתי לו שהייתי רוצה להכנס לעסק המשפחתי.
הוא אמר לי "אתה לא מתאים" אתה אינדיבידואליסט עד הסוף והעבודה הזו דורשת עבודת צוות. הוא אפילו לא הציע לי קודם עד שלא הצעתי, מה גם שהוא לא שאל ואפילו לא חשב להציע, מה גם שזה לא נכון, מה גם שהוא מכיר רק צד אחד שבי בגלל תקופת ההכרות הקצרה, מה גם מה גם מה גם.
זה השם שלו שעומד שם על הכף, ואני הבן שלו, אבל הבן שלו בעירבון מוגבל, כי הוא מוגבל בעצמו.
אז בסוף הרמתי טלפון וסימסתי לבן דודתי שמחזיק את העסק. אמר שיחזור, אבל מילים הן כמו אוויר במשפחה הזו, רחוק ממטבע עובר לסוחר, יותר כמו אוויר, אין לי חלק מזה.
וגם לערב המשפחתי אני לא אגיע.
ועוד משהו הבנתי. פעם, לפני שבוע, אמרתי לחברה שאין לי הגנות מפניו כי לא גדלתי לגדל הגנות מפניו אז הוא חותך אותי כמו אוויר, בלי להתכוון, בלי להיות מודע בכלל.
בסוף השבוע הזה הבנתי שאני לא חייב להיות פגיע שם, אני לא חייב לשים את עצמי שם, אני לא חייב כלום בנוגע אליו, בטח שלא להרגיש רע.
ואז באה המחשבה הבאה: קלטתי שיש לי פרדיגמה שאומרת: "הרבה דברים לא לימדו אותי בחיים, הלוואי שהיה מי שילמד אותי". זו מחשבה מאד שקופה, קשה לאחוז אותה או להבחין אותה אבל הצלחתי. את כל חיי הבוגרים העברתי עד כה בלמידה אוטודידקטית, את כל המקצועות שלי לימדתי את עצמי. מוזר שחשבתי אחרת בכלל.
ואז הבנתי: מהיום אין יותר תכנית לימודים, אין יותר בית ספר, רק מה שאני אלמד מעבודה, רק תוך כדי התנסות, רק מללכת ולהתמקצע ולחיות. אין יותר לימודים מסודרים. אין.
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
