אני כבר לא בלוס אנג׳לס אלא בוושינגטון. בן 41.

אני עושה עכשיו דברים שרציתי לעשות במשך שנים על שנים. לקחתי על עצמי להנחות את המבוא לפורום של לנדמרק בסיאטל ואני עושה את זה ככ הרבה לאחרונה, וזה לא הולך להיחלש אלא להמשיך ואולי אפילו להתעצם, כי אם כבר משהו, אני הולך להגשים חלום ילדות בעוד כמה חודשים. כן. כן.

מגי עזבה, ואז חזרה והכירה מישהו אחר. אני שמח בשבילה. מה שכתבתי בפוסט הקודם משנה שעברה, שכחתי ממנו לגמרי, אבל נזכרתי מה היה שם עבורי. מאז שעברתי הנה הכרתי כמה נשים, רובן ככולן לא היו בעלות נסיון ביחסים בכלל או איזשהו נסיון טוב ביחסים.

אני שוקל לשוב ללוס אנג׳לס, שוקל לטוס לבקר בוירג׳יניה, ואני לא ככ יודע מה הולך שם עם שתי החברות. יש לי רעשים בנוגע אליהן.

עכשיו אוגוסט. אני אלך לקבל חיסון שלישי עוד חודשיים ואלך לקחת חיסון נגד שפעת חודשיים לפני הזמן כדי לטוס כמו שצריך בלי חשש.

אם יש משהו שאני מגלה עם פריסילה זה כמה אני מיושב יחסית לכל מי שאני פוגש, וכולם אומרים לי פה באמריקאית: you seem to have figured everything out. פשוט ממש ברור לי מה אני רוצה, למה אני מחויב ועל מה אני מדבר. אלהים אדירים, זה לא כל כך הרבה, ואולי זה כן. אני לא יודע. ועוד משהו עליה: אני שואל אותה מה דעתה על דברים, מה עמדתה, מה היא חושבת שעלי לעשות, והיא עונה- מה שאתה רוצה ואני תומכת במה שתחליט. הציפיה שלי: הציפיה היא שתתרום משהו שיחדש לי. ציפייה. 

נחמד לכתוב בלוג, נחמד לכתוב פה.