לשאוף לנשוף

או-קיי, גופי התקשורת הגדולים התחילו לשים לב לקיומם של הבלוגים, ואולי הם מתחילים לשים לב שיש כאן סצנה שוקקת למדי, ואפילו בעלת השפעה לא מבוטלת, אבל אני מתחילה להתבעס מהטיפול התקשורתי בכל מה שקורה כאן. אחרי התוכנית של אילנה דיין, שהייתה רדודה למדי, התנחמתי במחשבה שנו, הם לא ממש מבינים בבלוגים, לא נורא, אבל הכתבה של דודי גולדמן כבר עצבנה אותי ממש. אם כבר מישהו שקורא בלוגים והיה בלוגר בעצמו כותב כתבה על בלוגים, לא מגיע לנו טיפול קצת יותר מעמיק מ"יש כמה קבוצות, פקאצות, רווקות שכותבות ברווח שבין הלב לואגינה (אלוהים, הרווח שבין הלב לואגינה, איזה ביטוי עלאק שנון בסגנון הניינטיז). וטיפול רדוד א-לה מעריב לנוער?

שוב צריך לקרוא על מה זה בלוג, על זה שיש זיונים בין בלוגרים, ועל זה שיריב טיפוס אדיש, איזה גילוי, חבוט טיפוס אדיש.  שנייה, אני אתפעל: שיואו. יריב לא כותב בלוג משלו? באמת? תחקיר, מה יהיה על תחקיר לפני שכותבים כתבה?

דודה מלכה היא דנה ספקטור של הרשת? נו, באמת, אם היינו חוזרים עשר שנים אחורה אז היית אומר שהיא עירית לינור של הרשת? בחורה לא יכולה לכתוב היום בצורה אישית ושנונה בלי שישוו אותה לדנה ספקטור? מה הדמיון בכתיבה שלהן? ששתיהן נשים?

הסצנה קיימת כבר כמה שנים טובות, קורים פה דברים מטורפים לגמרי, הבלוג של ולווט משפיע על עולם התקשורת בצורה ממשית. הבלוג של mybody נותן לנשים קול לספר את הסיפור שלהן, הבלוג של אנת'יאה חשוב מאין כמותו, הבלוג של הרווק נותן לי פתח לראש של שוביניסט מגעיל, של יונתן מאפשר לי לראות מה קורה אצל ילד נבון להפליא בן 11, ובמה הכתבה עוסקת? בזה שבלוגים הם מין, נו, יומנים כאלה שבהם שוביניסטים ורווקות מרירות שופכים את הלב?

וואלה, שאפו, באמת.